מינה ברגר לא התכוונה – פרק כ”ה

אני לא רוצה שילדי יגלו בדרך הקשה שאף אחד לא לימד אותם לשחות. אני לא רוצה שיחיו את חייהם בחרדה מכל טיפת מים. אני לא רוצה שילמדו על פרפרים דרך סיפורים על טבע שהם לא פוגשים. אני לא רוצה שיתמודדו עם נסיונות דרך תיאורי מקרה על התמודדויות של אנשים אחרים. אני רוצה לתת להם כלים לחקור, להרהר, לערער.
ממוצע 5 | 3 מדרגים

לכבוד המפקחת האזורית, מחוז מרכז, משרד החינוך

הנידון: חינוך ביתי

שמי מינה ברגר ואני אמא לארבעה ילדים ברוך השם כן ירבו, שתי בנות ושני בנים, ואני מבקשת להעביר אותם בשנת הלימודים הקרובה לחינוך ביתי. מאז ומתמיד סמכתי על המערכות החינוכיות בעיניים עצומות, האמנתי כי בית הספר עושה את מלאכתי נאמנה והפקדתי בידיו את האוצרות שלי בלי לחשוב פעמיים. לאחרונה הבנתי שעשיתי זאת בלי לחשוב בכלל. גם לא פעם אחת. אני יכולה להבין את עצמי. מי חושב אם לשלוח את הילדים לבית ספר? אף אחד לא חושב. ילד מגיע לגיל שנתיים שולחים אותו לגן. ילדה מגיעה לגיל שש שולחים אותה לבית ספר, זה מה שעושים אנשים תקינים. כמו שלא חושבים אם להלביש את הילדים או להאכיל אותם. יש דברים שפשוט עושים, לא?

אז זהו שלא. לאחרונה הבנתי שאפילו על הבגדים שלהם אני חושבת יותר. מה לקנות. מתי לקנות. כמה יעלה (בעלי אברך ואנחנו לא עשירים גדולים) ואיפה אפשר להשיג ביגוד שאני אוהבת במחיר שיתאים לצורת החיים שבחרתי. כנ”ל בענייני תזונה, אני משתדלת להימנע מג’אנק פוד (אפילו שכולם פה אוהבים מאד) ולשים לב לערך התזונתי של האוכל שאני מבשלת. אבל על חינוך? על חינוך מעולם לא חשבתי. אפילו שניה לא הקדשתי לסוגיה. את הבן שלי שלחתי לתלמוד תורה שבו למדו אחי, ואת בתי לבית הספר שבו למדתי בעצמי. לא מצמצתי ולא תהיתי ולא התלבטתי. מה יש להתלבט? יש כאלה שאולי מתלבטים קצת אם לשלוח למוסד אלף או למוסד בית, לי אפילו זה לא היה, המוסדות הכי טובים והכי נחשבים בעיר חיכו לי בדלתות פתוחות ואני נכנסתי בהן בעיניים עצומות. 

העיניים שלי עצומות כבר שנים, ובעקבות השתלשלות אירועים לא צפויה הבנתי שהחינוך שקיבלתי הוא שעצם אותן, קשר לי מטפחת כמו במשחק פרה עיוורת, נתן לי יד ואמר לי את לא צריכה להסתכל, אנחנו יודעים את הדרך, תקשיבי להוראות ולא תפלי לשום בור, ובאמת לא נפלתי לשום בור. הלכתי בדרך שנסללה עבורי עקב בצד אגודל של מישהו אחר, ובאמת הכול היה בסדר, עד שיום אחד ממש בלי להתכוון יצאתי מהיער, או יותר נכון, נכנסתי ליער, ובפעם הראשונה עמדתי על אדמה לא כבושה בין עצים שהסתירו לי את השמש, וגיליתי אחת, שאין לי נעליים מתאימות. שתים, שאף אחד לא לימד אותי איך מנווטים ביער. ושלוש, שיש ביער גם יופי ופרחים ולא רק חיות טרף.  

עד שיום אחד ממש בלי להתכוון יצאתי מהיער, או יותר נכון, נכנסתי ליער, ובפעם הראשונה עמדתי על אדמה לא כבושה בין עצים שהסתירו לי את השמש, וגיליתי אחת, שאין לי נעליים מתאימות. שתים, שאף אחד לא לימד אותי איך מנווטים ביער. ושלוש, שיש ביער גם יופי ופרחים ולא רק חיות טרף.  

ניסיתי להבין מי אחראי למחדל הזה ולא מצאתי. הלוואי שהיה לי את מי להאשים, זה היה יכול להיות נחמד, אבל אני מבינה שגם לי יש חלק בטמטום הזה. היה לי נוח לא לקרוא ולא לדעת ולא לשאול, היה לי טוב ככה לא לחשוב על שום דבר. אולי זה היה ממשיך, הגיוני שזה היה ממשיך, שאני הייתי ממשיכה ככה, אבל נכנסתי ליער וזהו, זה קרה ולא נוח לי יותר הנוח הזה. הוא נוח טפש. ממעיט דעת ממעיט מכאוב. אבל אף אחד לא רוצה אותנו טפשים, אז כנראה שהכאב הזה הוא בלתי נמנע. 

חשוב לי שוב להדגיש שאני לא מאשימה אף אחד. ההורים שלי היו עסוקים בלהתמצב ולהתקבל לחברה שאליה היגרו (אבא שלי לא חרדי מבית) וחלק מההתמזגות שלהם כללה ציות מוחלט. אני מבינה את זה. אני מבינה שכדי לשים סימני שאלה צריך ביטחון ותחושת שייכות וכתפיים רחבות, ואלו לא היו להם. והמורות שלי, עליהן בכלל אין לי טענות. כך הן גדלו. הן לא מכירות משהו אחר. הן שיחזרו משהו ששוחזר בהן וגם אני הייתי משחזרת אם לא שהייתי נזרקת ככה לים ומגלה שיש בעיה. 

בגלל הבעיה הזו אני כותבת את המכתב הזה. 

אמרו לי שחינוך ביתי דורש אישור של הפיקוח ואמרו גם שעלי לצרף מכתב ולפרוש בו את משנתי החינוכית. אין לי משנה חינוכית ובדיוק לכן אני מבקשת ללמד את ילדי בחינוך ביתי. אין לי משנה חינוכית כי מעולם לא עצרתי לשאול שאלה או לחפש תשובה או לבדוק את הקלישאות שאני מדקלמת או לחשוב למה אני עושה את מה שאני עושה. וככה יצא שבגיל שלושים פלוס אני מגלה שאין לי ידע בסיסי או צידוקים מנומקים לרוב הבחירות שלי, שאני חיה על אוטומט כמעט מוחלט ושאני מקנאה קנאה עזה בידידה חילונית על הלגיטימציה שיש לה להטיל ספק ולשאול שאלות ולברר כל דבר עד העומק. 

אז אם אנסה בכל זאת לתרגם את כל הנ”ל למשנה חינוכית, אומר שאני לא רוצה שילדי יגלו בדרך הקשה שאף אחד לא לימד אותם לשחות. אני לא רוצה שיחיו את חייהם בחרדה מכל טיפת מים. אני לא רוצה שילמדו על פרפרים דרך סיפורים על טבע שהם לא פוגשים. אני לא רוצה שיתמודדו עם נסיונות דרך תיאורי מקרה על התמודדויות של אנשים אחרים. אני רוצה לתת להם כלים לחקור, להרהר, לערער. שלא יסמכו על אף אחד בעיניים עצומות, שיזכרו שאת והיו עיניך רואות את מוריך מקיימים בעיניים פקוחות, שלא יחששו לחפש, שלא יפסיקו לשאול, משום כך אנהיג בעזרת השם פעם בשבוע את ‘יום הלמה’ (ראו במסמך תכנית הלימודים המצורף), יום שבו יוכלו לשאול למה על כל דבר. גם על הדברים הכי מובנים מאליהם. שלא יחיו כמוני, מלומדה מקיר לקיר, אשה על אוטומט שאף פעם לא התכוונה. 

אני לא מתיימרת לדעת לענות להם על כל שאלה. גם אם ישאלו אותי על מבנה כנפי הפרפרים לא תהיה לי תשובה. אני לא זואולוגית. אני כלל לא חותרת לשיטת על כל שאלה תשובה. אם אעשה זאת הרי שאני משחזרת את אותו הדפוס עצמו. אני שואפת לגרום להם להתיידד עם סימני שאלה וללמד אותם איך ואיפה מחפשים תשובות. אני בטוחה שאצטרך ללמוד הרבה אבל מי לא לומד. גם מורות ותיקות לומדות ומכינות שיעורים. הייתי מורה ואני יודעת איך זה עובד. אני מתחייבת בלי נדר להכין את השיעורים שלי היטב ולתת לילדי את מה שאני לא קיבלתי ומתפללת שלא תצא תקלה תחת ידי.

הערה חשובה: כל הנ”ל משקף את החוויה שלי בלבד. אין לי כוונה לזרוק אבן לבאר ממנה שתיתי או להיכשל חלילה בהוצאת שם רע. 

רצ”ב: תכנית הלימודים שלנו לשנה הקרובה.

בכבוד רב 

מינה ברגר

*

דניאל אמרה, אז תגידי שאת רוצה חינוך דמוקרטי.

ומינה אמרה, כלומר?

ודניאל אמרה, נו אל תצחיקי אותי.

ומינה לא הבינה מה מצחיק.

ודניאל אמרה, אל תגידי לי שאת לא יודעת מה זה דמוקרטי. דמוקרטי זה כאילו נו המנהלת איך מסבירים מה זה.

ואני הסברתי.

ודניאל אמרה, ידעתי את זה.

ומינה אמרה, מה שלא יודעים להסביר, לא יודעים.

ודניאל אמרה, טוב. אז עכשו יודעים. כשנלך בשבוע הבא להצביע נבין מה אנחנו חוגגות.

ומינה אמרה, אני לא חוגגת את הדמוקרטיה או איך שקראת לזה. אני מצביעה למי שהרב שלי אומר להצביע.

ודניאל אמרה, מה זאת אומרת? ואם הוא יגיד לך להצביע למרץ?

ומינה אמרה, אני לא חוגגת את הדמוקרטיה או איך שקראת לזה. אני מצביעה למי שהרב שלי אומר להצביע.

ודניאל אמרה, מה זאת אומרת? ואם הוא יגיד לך להצביע למרץ?

ומינה אמרה, אז אצביע למרץ. 

ודניאל השתנקה ואמרה, לכי תקראי את המצע שלהם.

ומינה אמרה, גם את המצע של המפלגה שלי אני לא יודעת.

ודניאל אמרה, אז איך את…

ומינה אמרה, המצע שלי הוא אמונת חכמים.

ודניאל אמרה, מינינג?

ומינה אמרה, זה אומר שאני מצייתת לפסיקה של הרב שלי בלי לפקפק בה.

ואני אמרתי, ואם את חושבת אחרת?

ומינה התחילה לומר, אני לא חוש… והשתתקה.

ודניאל אמרה, הזדמנות טובה לתרגל את יום הלמה הזה, לא?

ומינה המשיכה לשתוק.

ואני אמרתי, קדימה מאוחר, בואו נסגור קופה.

ומינה המשיכה לשתוק.

ואני סגרתי קופה ודניאל יישרה את השולחנות ומינה המשיכה לשתוק והורידה את הסורג ושלושתנו יצאנו. והיה חם ותחנת האוטובוס היתה ריקה ומינה המשיכה לשתוק ושום אוטובוס לא הגיע והיינו ככה כל אחת בתוך השתיקה של עצמה, ואז האוטובוס של מינה התקרב ונעצר והדלתות נפערו לקראתה, ורגע לפני שסגרו עליה היא הסתובבה ואמרה לדניאל, גם אם לא אבין את התשובה, אני אצביע. אבל את צודקת. זאת באמת הזדמנות.

*

באופן לא צפוי בקשתה של מינה ברגר להשאיר את ילדיה בחינוך ביתי נדחתה. 

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן