קיץ ארוך מדי – פרק י”ח

בירושלים לא היה ‘אסרו חג’ של פורים. זה הזמן שהיו מסדרים את כל הבלגן, מחזירים את הבית לממדים הרגילים שלו. עורמים את הממתקים למטרות חיסול ומחליפים נושא – נכנסים לתוך מוד של פסח. אבל כאן היתה צריכה לחזור ללימודים מיד למחרת. וגם לא היו כמעט ממתקים לערום. פורים בגרסא הירושלמית היה העתק חיוור וחסר הומור. 

אבל הפתק חיכה לה בכיס הפנימי של התיק כמו קמע, כמו כרטיס הגרלה של מפעל הפיס. והיא היתה חסרת סבלנות לגלות מה מחכה לה מאחוריו.

למחרת הלכה לסבא, וביקשה ממנו רשות להתקשר.

אבל כשבאה לחייג היססה פתאום. הרגישה שבאופן כלשהו הצעד הזה ישנה את חייה. אף פעם לא הרשו לה לעבוד. אפילו בייביסיטר לא עשתה כמעט. אבא שלה לא הסכים שתלך לבתים של זרים. רק לבתים שהם הכירו מקרוב. משפחה, או חברים טובים, או שכנים קרובים, כמו קראוס. אבל מהם אמא שלה לא הרשתה לה לקבל תשלום. לא לוקחים כסף ממשפחה, היא היתה אומרת לה, עוזרים אחד לשני כשצריך. ומבחינתה משפחה היו גם החברים הקרובים. היא קיבלה את זה אז בהבנה. עכשו חשבה על כל הכסף שיכלה לחסוך, שהיה מחכה לה עד הזמן המתאים ומרכך את הדרך שלה למרכז החברה. או לפחות לשוליים שלה, אבל מהצד הפנימי. 

איך היא יכולה ללכת לבית זר, בעיר שהיא לא מכירה, ולעשות דברים שמעולם לא עשתה. היא חוצה קווים. והיא עוד יכולה לעצור. שום דבר טוב לא יצא מ – 

האצבעות שלה כבר חייגו את המספר. נוקשות, דביקות. היא רק תשאל. שלפחות תדע על מה היא מוותרת. 

הלו? הלו? מהצד השני ענה לה קול נמרץ של ילד. משהו התנפץ. ומישהו צווח. וקול גבוה יילל ברקע, למהה למה אתם מענים אותי. מה מה עשיתי ריבונו של עולם. אליהו הנביא זכור לטוב.

הלו? הלו? מהצד השני ענה לה קול נמרץ של ילד. משהו התנפץ. ומישהו צווח. וקול גבוה יילל ברקע, למהה למה אתם מענים אותי. מה מה עשיתי ריבונו של עולם. אליהו הנביא זכור לטוב.

הילד אמר, הלו הלו מי זה? 

והיא אמרה, זה… בקשר למודעה.

הילד צווח, אמא אמא! זה בקשר למודעה. ואז השיחה נותקה. 

עמדה לרגע תוהה מה פשר המערכון הווקאלי שקיבלה אליו כרטיס חינם. או לפחות טריילר. 

ואז הטלפון צלצל בתוך ידה. 

והיא לחצה על הכפתור.

הקול ההוא אמר, את התקשרת בקשר למודעה? 

והיא אמרה, כן.

והאשה אמרה, מתי את יכולה לבוא? 

השאלה היתה כל כך מפתיעה שהיא רק אמרה ‘אה’ קצר. 

הכינה לעצמה תשובות מראש על כל השאלות שהיא אמורה להישאל. בת כמה היא ואיפה היא גרה ובאיזה בית ספר היא לומדת ואם יש לה ניסיון… אבל לשאלה הזו לא מצאה תשובה.

והיא אמרה, אה… א… אולי מחר. 

מהצד השני נשמע איזה צליל מוזר, כאילו מישהו דרך לגברת על הבוהן, והיא אמרה, את לא יכולה היום? 

היא לא זכרה מתי אי פעם היו צריכים אותה כל כך. 

חשבה לרגע. היא יכולה לקצר את השהייה אצל סבא. וללכת מכאן ישר. זה יקל עליה, לא תצטרך להסתבך בתירוצים. 

היא אמרה, אני יכולה… אולי לשעה… אוש… שעתיים. 

האשה אמרה, יופי, רחוב ניקנור שבע. שר שלום תרד מהמקרר. שר שלום אני אמות! ושוב הופיע אותו צליל של בוהן מחוצה.

בדרך תהתה מה מחכה לה. עדר של חיות אדם שאמא שלהם עסוקה רק בהם ואין לה אפשרות לעשות שום נקיונות. אבל למה כבר היום. אולי היא זקוקה גם לתגבורת יום יומית. אם כך תהיה לה עבודה גם לאחרי פסח. ה’ עוזר לה. בדיוק מה שהיתה צריכה. שר שלום. זה בטוח משפחה דתית. האשה אפילו לא שאלה אותה לשמה. 

הדבר הראשון שהקביל אותה היה הריח. ענן של ריח שהכה בפניה. תערובת של עובש ואשפה שכבר התחילה להיהפך לקומפוסט ואמוניה שעלתה בגל מן השירותים, כאילו איזה כלב משוגע סימן לעצמו טריטוריה. ולכל אלה נלווה עוד משהו שלא ידעה מהו. קבס עלה בה.

בדלת עמדו שלושה בנים בגדלים שונים ובפנים עגולות מפוספסות שריטות, והתבוננו עליה כאילו היתה תופעת טבע. מאחור הופיעה דמות במטפחת שחורה כרוכה בסיבובים, ובבגד שדמה לאוהל, ועל הידיים שלה פעוט בשיער מדובלל. היו לה פנים צנומות, אסופות פנימה, ואת עיניה השקועות תחמו עיגולים כהים, כמעט שחורים. איכשהו הדמות הצנופה לא הסתדרה לה עם הקול הגבוה.

היא עמדה בפתח ותהתה מה היא צריכה לומר או לעשות, חיכתה שהאשה תזמין אותה פנימה. בעצם קיוותה שהדלת תיטרק בפרצופה והיא תשאיר את הגן חיות הזה מאחוריה. 

הילדים עזבו את מסגרת הדלת והתחילו בינתיים במרדף משותף. סקרה מזוית העין את הזירה. הבית היה מלא ערמות של בגדים וכל מיני שמאטעס, שנראה היה שאנשים טובים העבירו להם בהמוניהם. חלק מן השקיות פשוט שימשו טרמפולינות לילדים. הדלתות, הארונות, הקירות, כולם היו מלאים טביעות ידיים של ילדים שאכלו סנדויץ’ בשוקולד תוך כדי מרוץ. 

הבית היה אפלולי. הרצפה מוכתמת, משנים ומלכלוך. רצפת טרצו מהסוג שהיה בבית הישן של סבתא שלה, משבצות קטנות מכוערות ושבורות. קירות הצטופפו סביבה, וחלונות שלא נפתחו. 

והיא חיפשה עוגן בתוך הפומפיי הזו הלכודה מתחת לשכבות של טינופת ושאלה, מה צריך לעשות?

הפעוט השעין את ראשו על חזה של האם ומצץ אצבע במין השלמה שקטה. האשה אמרה, הוא עזב את הבית. השאיר אותי ככה לבד. אפילו מזונות לא משלם. חי באיזה זולה בצפון. עד שהוצאתי מן הביטוח הלאומי יצאה לי הנשמה. פלא יועץ אני יהרוג אותך! תעזוב אותו! תעזוב אותו אני אומרת לך! 

הפעוט השעין את ראשו על חזה של האם ומצץ אצבע במין השלמה שקטה. האשה אמרה, הוא עזב את הבית. השאיר אותי ככה לבד. אפילו מזונות לא משלם. חי באיזה זולה בצפון. עד שהוצאתי מן הביטוח הלאומי יצאה לי הנשמה. פלא יועץ אני יהרוג אותך! תעזוב אותו! תעזוב אותו אני אומרת לך! 

הילד עוד החזיק בפאה הארוכה של אחיו הצורח אבל כשראה את רננה מסתכלת עליו ריפה את עוצמת האחיזה. אחיו התנפל עליו עכשו ביבבות כאב. 

האשה אמרה, באת לי משמים. ברוסיה אמא של ארבעה ילדים מקבלת מדליה, אמא גיבורה. לי אף אחד לא נותן מדליה. היא נשאה את דבריה בנימה של קינה, כאילו היא רננה היתה באת כוחו של משרד ראש הממשלה. 

אולי תתחיל לעשות כאן סדר בסיסי. איפה הבית הזה ואיפה פסח. ומה זה כל ערמות האלטע זאכן, כמה כבר בגדים אנשים צריכים. לילדים בטח לא אכפת איזה סוג סמרטוט יושב עליהם. ולא היה נראה שהגברת יודעת לומר מה בדיוק היא רוצה שיקרה.

תפסה באחת השקיות השחורות ושאלה, איפה הארונות? 

האשה הסתובבה בלי אומר והשתרכה לעבר אחד החדרים. היא הלכה בעקבותיה, מושכת אחריה את השקית כמו חמור סרבן. המיטות של הילדים היו פתוחות ומלאות ערמות גם כן. הרצפה היתה מנוקדת שברי צעצועים וחלקי משחקים. דלתות ארון העץ היו פעורות, והמדפים נחו בו באלכסונים בכיוונים שונים. 

האשה אמרה, זה הכל עין הרע. הייתי בחתונה. אחרי הלידה של ינון מקדש. היתה שם אשה. הסתכלה… הסתכלה… הסתכלה… ואז הוא עזב. אחרי שבועיים הוא עזב אותי ככה.

היא עצרה את סקירת הארונות והביטה עליה תוהה, חיפשה עקבות ליופי בלתי רגיל, שיצדיק מופע של עין הרע. פנים צפודות, כהות. עיגולים שחורים. ברק לא טבעי בעיניים. 

היא שאלה, את צריכה את כל הבגדים האלה? 

איך האשה הזו יכולה בכלל למצוא משהו בתוך הטרור הזה. מה היא עושה כשהיא מלבישה את הילדים בבוקר. 

ואז חשבה, אם היא בכלל מלבישה אותם. 

ואז חשבה, אם היא בכלל קמה בבוקר.

להדפסה