קיץ ארוך מדי – פרק נ”ו

את מחכה לאוטובוס?

היא נענעה בראשה.

כי בשעה הזאת נראה לי שכבר אין תחבורה.

האוויר היה קר והספסל התכסה לחות. היא משכה את ידה ומחתה אותה בחצאית. 

אני יוס, הוא אמר. נעים מאד.

היא התכווצה.

הוא אמר, אני עובד סוציאלי. הנה. הוא סובב את הכרטיס שהיה מוצמד לכיסו יחד עם פלג גופו כדי להראות לה. 

עובד סוציאלי? חשבה שיש רק עובדות סוציאליות. לא ידעה שיש גם בנים. 

עובד עם דרי רחוב, הוסיף. בלילות. 

יש לך איפה לישון? שאל אחרי הפוגה קצרה. 

הנהנה. 

אז מה קרה, רבת עם ההורים? 

היא לא ענתה. היתה לו כיפה קטנה מאחורי הבלורית, אבל הוא היה אדם זר. גבר. 

הוא אמר, זה צריך להיות ממש בלתי נסבל אם בגלל זה עזבת את הבית. 

נשכה את שפתה. 

הוא אמר, לפעמים הפרטים נראים לא חשובים, אבל בטח יש שם הרבה כאב. 

כמעט לא זכרה מה בדיוק היה שם. הפחד שלה על הטלפון שהוא ישבור לה. הגירוש שלה מהבית של סבא. הבית הקיא אותה. זה כבר היה בלתי נמנע. פתאום יכלה לראות את הדברים בתמונה רחבה. כמו המפות ההן של אזורי הקרבות, שמותחות המון חוטים לכל המקומות. הכל נאגר כל כך הרבה זמן, דבר הצטבר על גבי דבר. הכל היה קשור להכל. 

כמעט לא זכרה מה בדיוק היה שם. הפחד שלה על הטלפון שהוא ישבור לה. הגירוש שלה מהבית של סבא. הבית הקיא אותה. זה כבר היה בלתי נמנע. פתאום יכלה לראות את הדברים בתמונה רחבה. כמו המפות ההן של אזורי הקרבות, שמותחות המון חוטים לכל המקומות. הכל נאגר כל כך הרבה זמן, דבר הצטבר על גבי דבר. הכל היה קשור להכל. 

הוא אמר בקול מרוכך, אני צודק? 

היה לה קר. אוויר הערב עקצץ. היא חבקה את עצמה בזרועותיה. 

היא לא הלכה מהבית, הבית הלך ממנה. הבית שהכירה. האנשים שהכירה. כולם השתנו, כולם, הכל הלך אחורה. הסדר הרגיל של הדברים. וגם היא השתנתה. פתאום ידעה. ירושלים היתה קו השבר. היא הרסה לה את כל מה שהכירה על עצמה. 

המורה לאנגלית סיפרה להן פעם, שאין לה שום זכרונות מהילדות עד גיל שש, שזה הגיל שהמשפחה שלה עשתה עלייה מאמריקה. כל מה שהיה קודם נמחק לה מהזיכרון. היא אמרה שזה קורה הרבה לילדים שעוברים מארץ לארץ. ועכשו היא חושבת, שגם אצלה קרה קצת דבר כזה. כל מה שהיא ידעה על עצמה מקודם נמחק. כל מה שהאמינה שהיא, כל מה שסמכה על עצמה שתוכל. הכל התפורר והתאדה. במקום זה היתה מין נערה שהיא לא ידעה עליה כלום, והיא היתה צריכה לעזור לה להסתדר. אי אפשר להעביר אנשים ממקום למקום ולצפות שהם יעברו כפי שהם. צמח צריך להעביר עם חלק מהאדמה שסביבו, אחרת הוא מתייבש ונובל, או מתחיל להוציא שורשים במקומות משונים. גם היא נהיתה מוטציה של עצמה. לא פלא שההורים שלה לא מכירים אותה כבר. הם עדיין מחפשים את מי שהיא היתה קודם. מנסים להחזיר אותה בכח לתוך הדמות ההיא. אפילו לעצמה היא היתה זרה. היא היתה צריכה לעשות היכרות עם עצמה מחדש.

הוא אמר, אכלת משהו היום? 

היא הנידה בראשה. 

תרשי לי לנחש, הוא אמר. כלום עם כלום. 

א… אני בסדר, היא לחשה. 

אני שמח לשמוע, הוא אמר, כי היית נראית לי די אבודה.

היא עיבתה את שפתיה, מנסה לעצור בכח בעד הבכי. 

הרחוב התרוקן סופית. העולם נזל ואיבד צורה, מותיר רק קו מתאר קלוש, מתנודד בבריזה הלילית. ואת כל החלל מילא הכאב. היא נגסה את אגרופה, אבל הבכי פרץ ממנה חסר שליטה. הוא אדם זר, חשבה. הוא אדם זר… אבל פתאום לא היה אכפת לה. כל הדברים האחרים, העבודה, המריבה עם אבא שלה. החיים הקודמים. הסמינר. אפילו מגי. כל זה היה שייך לפוחלץ שהיא היתה, שתפקד וניסה להחזיק את הדברים בשיניים. משהו מבפנים היה חזק מכל אלו. היא קברה את פניה בתוך זרועותיה. הכל פרץ ממנה עכשו. הבדידות. העצב. האבל על מי שהיא היתה וכבר לא תהיה עוד.

וואו, כל כך הרבה מטען… הוא אמר. 

ואחר כך הוסיף, את יודעת, הלב הוא לא מחסן…

היא לא יודעת כמה זמן ישבה כך, נשאבת לתוך הבור השחור. הבכי שכך, הפך ליבבות קלושות. היא הרימה את פניה באטיות מתוך זרועותיה. החצאית שלה היתה רטובה, השערות נדבקו לפניה הלחות. הסבה את פניה הצדה. מה היא ככה בוכה ליד אדם שהיא לא מכירה.

סליחה… היא לחשה. א… אני…

הוא אמר, מה אני יכול לעשות בשבילך? 

אי אפשר לעזור לה. היא ניסתה לעזור לעצמה בכל כך הרבה צורות ולא הלך. זה חסר תקוה. 

היא לחשה, רק ש… שלא יכאב. 

היא תעמוד בהכל. שמישהו רק יקח ממנה את הכאב הזה. אין לה כבר כח לכלום. 

והוא אמר, בואי, יש לי משהו שיכול לעזור לך. 

ואז הוא שלף מאיפשהו מין בקבוק מתכת קטן שנראה כמו מימיה מהסוג הישן, וסובב את הפקק.

הוא הושיט אותו לעברה ואמר, קחי לך שלוק. 

מהבקבוק עלה ריח חריף. 

היא הביטה בו בעיניים קמות. מה זה? אף פעם לא שתתה דברים כאלו. 

הוא אמר, אל תיבהלי, זה כלום. מיץ מנגו עם קצת משהו חריף, יעזור לך להרגיש טוב. 

זה לא בשבילה, חריף. אפילו מהיין של הקידוש היתה בקושי טועמת, והטיפה יין שהיא הוסיפה למיץ ענבים בליל הסדר היה גורם לה סחרחורת. מה פתאום שהיא תשתה. 

הוא אמר, זה כמו אקמול. אקמול לנפש. כשכואב. 

הכל עדיין שרף לה מבפנים. לאן היא תברח מזה? איך אפשר להפסיק להרגיש? רק קצת. רק קצת היא תשתה. שהיא תפסיק להרגיש. הוא עובד סוציאלי, הוא אומר שזה בסדר. 

היא נטלה את הבקבוק ולגמה לגימה קטנה, זהירה. היד שלה רעדה.

הטעם לא היה משהו, אפילו עם המיץ. ולמרות שזה היה נוזלי, הפה שלה הרגיש יבש. 

זה לא אמור להיות טעים, חשבה. זה כמו תרופה. היא הושיטה לו את הבקבוק בחזרה. 

שתי, שתי, הוא אמר. עד שתרגישי טוב. 

היא לגמה עוד כמה לגימות קטנות. חום נעים פשט בה, מגרש את צינת הלילה. 

ופתאום הרגישה קלה. כאילו מישהו פרם שלשלת עם כדור שהיתה רתוקה לרגלה, כמו זו שמחברים לאסירים מסוכנים, והיא היתה חופשיה לרוץ. 

יוס בחן אותה. איך זה? הוא שאל. 

זה טוב, היא מתחה את שפתיה בחיוך קטן. 

זו היתה תחושה משונה. מזמן לא הרגישה כל כך משוחררת, אבל בדרך מוזרה. הראש שלה קצת הסתחרר, לרגע הניחה את ראשה על דופן התחנה ועצמה את עיניה. פתאום לא היה אכפת לה כלום. מחר היא צריכה לקום מוקדם, אבל זה היה התפקיד של מי שהיא היתה מבחוץ. מי שהיא היתה מבפנים, באמת, ישבה כאן והשקיפה על הרחוב, סופגת לתוכה את קולות הלילה. צעדים רחוקים, אנחות של תנשמות. והיה לה טוב. מהלב נשר לה משא של טון. 

*

ואז הוא אמר, בואי, בואי אתי. 

היא הסתכלה עליו בתמהון, והוא אמר, את לא מתכוונת להשאר פה כל הלילה? 

והיא ניסתה לחשוב, מה היא התכוונה לעשות כל הלילה? אבל לא הצליחה להזכר. היא היתה צריכה ללכת… לחזור… לאן? המצח שלה פעם במהלומות. 

והוא אמר, הלילה רק התחיל. בואי, נדבר, נראה מה קורה אתך. אי אפשר להשאיר אותך ככה.

והיא קמה. אחר כך היא שאלה את עצמה איך זה שהלכה אחריו, אבל אז זה היה נראה לה הכי הגיוני. והוא התחיל ללכת לעבר ככר השבת. והיא אחריו. והוא פנה לרחוב שטראוס והיא אחריו. מדי פעם האט את צעדיו, מתאים אותן לשלה. היא התקשתה ללכת. ראשה הסתובב במעגלים. היא רצתה ללכת משם, אבל לא ידעה לאן. ולא ידעה איך להפסיק את ההליכה הזו. היא היתה כמו האנשים שהלכו לאיבוד בהרים, שהיו נמשכים אחרי הצחוק של הצבוע, והצחוק היה מכשף אותם, והם רצו לעצור אבל הלכו אחריו עד למערה שלו בהרים והיו ארוחת הצהרים שלו. 

ואז הוא פנה לרחוב הנביאים, ומשם הוביל אותה לתוך מבוך סמטאות של בתים חצי עתיקים חצי מודרניים. 

שכונת מוסררה, מכירה? הוא שאל. פעם היא היתה שכונה מוסלמית. היום… את רואה.

היא לא ענתה. היא לא הכירה את ירושלים. אבל היה נראה לה שהוא היה צריך לדעת. היתה לה הרגשה שהוא מכיר אותה מבפנים ויודע מה המסלול שהוביל אותה עד לנקודה הזו בזמן. 

עכשו עמדו בתחתית של גרם מדרגות שנראה אין סופי. הוא אמר, המדרגות קצת תלולות, תיזהרי. אלה היו מדרגות חיצוניות, ישנות, שנראה שרק המעקה הדליל החזיק אותן יחד איכשהו. 

לאן הוא לוקח אותה?  

הוא אמר, אל תפחדי. הרבה נערים כמוך היו פה. 

המדרגות היו גבוהות וחלקלקות והיא כמעט מעדה. היא ניסתה לספור אבל התבלבלה. וכשנראה שבאו אל קצן הן התעקלו בסיבוב אל קומה נוספת. ואז היה מסדרון צר שצדו האחד קיר מחוספס וצדו השני משקיף אל הרחוב, מגודר בסורג נמוך. והדלת נפתחה. 

בואי, הוא אמר. 

היא היססה לרגע. אבל לרדת חזרה את המדרגות היא לא יכלה. הן היו גבוהות מדי. 

והוא אדם טוב. הוא איש דתי. בטח יש לו אשה. וילדים. או בטח הוא גר עם ההורים אם הוא רק בחור. 

והיא נכנסה, זוכרת להשאיר את הדלת פתוחה. 

זה היה בית קטן. אפילו יותר קטן מהבית שלה. במרכזו עמד שולחן אוכל רבוע, ולצדו מרפסת מחופה עץ ומוקפת חלונות זכוכית, שנראתה כמו סיפון של אניה. דרך החלונות אפשר היה לראות את הבתים וצריחי המסגדים של העיר העתיקה מנוקדים אורות. היא פחדה להתקרב. הראש שלה היה מסוחרר והיתה לה תחושה שאם תעמוד קרוב לחלון תיפול מתוך המרפסת לתוך בתי הרובע המוסלמי. 

זה היה בית קטן. אפילו יותר קטן מהבית שלה. במרכזו עמד שולחן אוכל רבוע, ולצדו מרפסת מחופה עץ ומוקפת חלונות זכוכית, שנראתה כמו סיפון של אניה. דרך החלונות אפשר היה לראות את הבתים וצריחי המסגדים של העיר העתיקה מנוקדים אורות. היא פחדה להתקרב. הראש שלה היה מסוחרר והיתה לה תחושה שאם תעמוד קרוב לחלון תיפול מתוך המרפסת לתוך בתי הרובע המוסלמי. 

הוא נעמד לידה, כן זה קרוב, הוא אמר. רואה את הזיקוקים? מדי פעם הם יורים לכאן. כשקלט את הבהלה על פניה הוא חייך. מתרגלים את יודעת. המשטרה בכל מקרה לא עושה כלום. 

ואז הוא אמר, עוד קצת ותרגישי טוב לגמרי. 

הוא פנה למטבח. גם הוא היה קטן. הכיור היה מלא עד גדותיו כלים, כאילו דרי הבית הזה נהגו להשתמש בכל כלי שיכלו להניח עליו את ידם עד שלא נשאר במה לאכול. שולחן האוכל היה עמוס בכל מיני אריזות של מזון מוכן. מזון מוכן, היא חשבה. אמא שלה לא היתה מסכימה לזה בחיים. הוא פתח את המקרר והוציא מיץ בקרטון, ובקבוק זכוכית עם נוזל שקוף. ואז קשקש בכוסות, וחזר לסלון עם שתי כוסות מלאות משהו צהוב. 

בואי שבי, הוא אמר. נדבר עליך. 

היא התיישבה על קצה הספה. היא יכולה להתגלץ’ במדרגות. היא יכולה לצאת מהדלת ולהתגלץ’ במדרגות עד למטה. אבל קודם הוא רוצה לדבר עליה. הם צריכים לדבר עליה. וקודם שיירגעו האורות של הזיקוקים, הם נצנצו ורקדו וזינקו בסיבובים. אם היא תרד במדרגות הם יתנפלו עליה ויצחקו צחוק של צבוע והיא תהיה מוכרחה ללכת אחריהם לתוך הרובע המוסלמי. 

ואז הוא התיישב קרוב אליה, והניח את ידו על בִּרכה.