אני מתקשרת קודם כל לנתי. יש הרבה סיבות לעשות את זה, מן הסתם, אבל אני לא מנסה לנמק לעצמי את הסדר. קודם כל חוזרת אליו.
“מה נשמע נתי?” אני שואלת אותו.
“אמא שלך התקשרה אלי,” הוא נשמע חצי פגוע – חצי תמה.
“נו?” אני במתח.
“היא שאלה אותי מה התוכניות שלנו להמשך, ואם אנחנו רוצים שהם יהיו מעורבים או שלא. אז ניסיתי להתחמק, אמרתי לה שאנחנו עדיין לא סגורים על כלום.”
“נו?” אני לא מצליחה לעצור את עצמי מלזרז אותו.
“אז היא אמרה שהיא מאוד שמחה שאנחנו לא סגורים על כלום, כי היא מבינה ממך שיש קשיים. ואז היה נראה לי שהיא מתחרטת, והיא ניתקה.”
“לפחות זה,” אני מנסה להתנחם.
“מה לפחות זה?” נתי נשמע קצת נסער. “מה אמרת לה? ולמה היא התקשרה אלי?”
“אני לא יודעת למה היא התקשרה אליך,” אני מתחילה מהסוף, ייאוש זוחל לקול שלי. “אבל היא התקשרה אלי הבוקר, שאלה אם אני רוצה עזרה בארגון מסיבת העצמאות ובתחילת החיים עד שאכנס לשגרה מסוימת. ואז אמרתי לה שאני עוד לא יודעת מה התוכניות שלנו, כי אנחנו רוצים להישאר נשואים.”
“אז מה היא רצתה ממני?” הוא שואל שוב.
“כנראה לדעת אם הייתי רצינית,” אני על סף דמעות. “באמת, נתי. יש לה רק רצון טוב, היא רוצה לעזור לנו, היא דואגת לנו. והיא התקשרה אליך כנראה כי אני לא עניתי לה אחר כך, והיא נבהלה ממני.”
“טוב,” נתי מתרצה למזלי, כי אין לי כוח שוב למתח שיהיה בינינו.
“נתי, חיפשתי כאן היום, במשרד, איך פותחים תיק בבית הדין.”
“נו?” הוא שואל בקול מלא סקרנות, ואני שמחה שנושא השיחה עבר לתחום אחר, מעשי יותר.
“התבלבלתי לגמרי. יש שם כל מיני סוגים של תיקים. אחד זה הארכת נישואין בהסכמה, אבל יש גם משהו של אישור הסכם ממון ועוד אחד של תהליך הפחתת תלות, שהוא חובה על פי חוק והוא תקף לשנה ואני לא יודעת מה זה בכלל.”
“אני צריך לראות את זה,” הוא מתהרהר פתאום. “טוב, נראה מתי ואיך.”
אני אוספת את החפצים שפיזרתי בכל מהלך הבוקר על השולחן המשרדי לתוך התיק, מכתפת אותו ויוצאת. עוד לפני שהדלת נסגרת אני מחייגת לאבא. מעניין מה הוא רוצה.
“אני כבר אחזור אליך,” אבא לוחש לי כמה מילים מהירות.
אני פוסעת אל תחנת האוטובוס בעייפות. שני מטרים לפני התחנה אבא מתקשר אלי, והאוטובוס שלי עובר במהירות, לא עוצר בתחנה הכמעט ריקה.
“כן אבא,” אני עונה לו, מתיישבת על ספסל התחנה. אישה אחת יושבת על הספסל בקצהו השני. היא לא מסתכלת עלי. לידה עומדת עגלת שוק מלאה בכל מיני דברים שממבט שטחי לא נראה שיש ביניהם קשר כלשהו. ושקיות. יש שם די הרבה שקיות, נראות ריקות.
*
בגיל שבע עשרה החלטתי לפתוח חשבון בנק. למרות שיכולתי לעשות את זה לבד, ביקשתי מאבא שילווה אותי. אבא הסכים.
ישבנו וחיכינו בתור. פטפטנו על כך מיני דברים. לפנינו ישבה אישה אחת בשמלה פרחונית. היא זזה כל הזמן, הפרחים שעל הבגד שלה נראו כמו עפים ברוח סוערת במיוחד.
“איזה מספר אנחנו?” אבא שאל אותי, כשהוא ראה שאני מסתכלת על הפתק שהוצאתי קודם מהמכונה.
“ארבע מאות ושבע,” עניתי לו.
“עכשיו ארבע מאות. יש לנו עוד זמן,” אבא ציין. “אז מה קורה אצלך?”
“אצלנו הכל בסדר,” סיפרתי לו. “יש לנו עוד מעט מחנה. אתה יודע.”
“אני לא ממש יודע,” אבא חייך, “כל הידיעות שלי מסתכמות בזה שאת חוזרת עייפה ומספרת על שלושה ימים בלי שינה.”
צחקתי. “אתה יודע אבא?” שאלתי אותו, “כל הסיבה שאנחנו פה זה המחנה. החלטתי שהפעם אני מממנת אותו.”
“יפה. ואיך את מתכננת לשלם?” הוא שאל.
“האמת היא שחשבתי להיות מדריכה בקייטנה. אבל החליטו השנה שלא לוקחים מדריכות מתחת גיל שמונה עשרה.”
“אז מה תעשי?” הוא הצטער בשבילי.
“אני אחפש משהו אחר.”
על המסך הבהבה קריאה למספר ארבע מאות ואחת. מערכת הכריזה ביקשה ממנו לגשת לעמדה מספר שתיים. אני עצרתי רגע מלדבר, העיניים שלי עקבו אחרי הגבר הצעיר שניגש אל הפקיד.
“טוב, שיהיה בהצלחה,” אבא בירך אותי. “ואל תתני לאף אחד לנצל אותך, בסדר?”
“אל תדאג,” צחקקתי, “אמא לא תיתן לזה לקרות. אתה מכיר אותה.”
“אני מכיר אותה,” אבא צחקק אלי גם כן, אבל קמט קטן במצח שלו סדק את הארשת העליזה.
מספר ארבע מאות ושתיים היתה הגברת עם הפרחים. היא התקרבה לעמדה מספר ארבע, לידינו ממש.
“שלום,” היא אמרה לפקידה, והגישה לה תעודת זהות.
“עוד מעט,” הפקידה אמרה לה בקול.
“בעלי אמר לי שצריך תעודת זהות,” האישה אמרה בהתנצלות, והחליקה עם היד שלה על החצאית.
הפקידה שאלה משהו אחר. האישה הקריאה לה כמה מספרים בקול עדין, מהסס. הפקידה שאלה עוד משהו, היתה על פניה הבעה לא מרוצה במיוחד.
“אני לא יודעת,” הפרחים שוב זזו, אבל הפעם כמו רוח סתווית קלה. “אני אתקשר לבעלי.”
ראיתי אותה מוציאה את הטלפון מהתיק, מחייגת. הגב שלה לא היה שפוף, אבל גם זקוף במיוחד הוא לא היה. היא דיברה עם בעלה בטון מהסס, בשקט. לא הצלחתי לשמוע מה היא אמרה לו. אחר כך היא הרימה את הקול מעט, אמרה לפקידה משהו, כנראה את מה שהוא אמר, וחזרה להגיד לו את התגובה שלה.
ראיתי אותה מוציאה את הטלפון מהתיק, מחייגת. הגב שלה לא היה שפוף, אבל גם זקוף במיוחד הוא לא היה. היא דיברה עם בעלה בטון מהסס, בשקט. לא הצלחתי לשמוע מה היא אמרה לו. אחר כך היא הרימה את הקול מעט, אמרה לפקידה משהו, כנראה את מה שהוא אמר, וחזרה להגיד לו את התגובה שלה.
אחרי כמה דקות, היא אספה את תעודת הזהות שלה מהשולחן. “אני אבקש ממנו ייפוי כוח,” היא אמרה לפקידה. “או שהוא יבוא איתי ביחד. אני לא מבינה בזה בכלל.”
כשהיא עברה לידי בדרכה החוצה זזתי מעט, ספונטנית.
“סליחה,” היא אמרה לי.
ארבע מאות וחמש ניגש אל עמדה ארבע במקומה. התור שלנו התקרב מאוד.
“על לא דבר,” מלמלתי אל הגב שלה.
“התור שלך,” אבא דחף אותי פתאום, “תגשי לעמדה שתיים. נו.”
“אתה לא בא איתי?” שאלתי אותו, קצת בפליאה.
“לא. הבת שלי תדע להתמודד לבד,” אבא אמר לי. “הבת שלי תהיה עצמאית, חזקה. את מסוגלת לזה, ליבי.” היתה גאווה בקול שלו, אבל זיהיתי גם את המתח.
ניגשתי אל האשנב. הפקידה שם חייכה אלי. זה נקרא שהיא פתחה לי חשבון, אבל בעצם אני עשיתי את זה. לבד.
*
“מה קורה, ליבי?” אבא שואל אותי. הקול שלו דואג, אבל לא עוטף אותי. אני מצליחה לנשום כרגיל. אולי זה האוויר שברחוב.
“הכל בסדר,” אני עונה. “אמא דיברה איתך?”
“אמא אמרה לי שיש אצלכם בעיות בגירושין. את לא צריכה לספר מה שאת לא רוצה,” הוא ממהר לסייג, “אבל אם אני יכול לעזור במשהו, או סתם כך לשמוע גם אם לא לייעץ במיוחד, אז תדברי, ליבי’לי.” במילה האחרונה הטון הרגוע שלו קצת מתחבט, אבל ממש קצת.
“זה,” החנק בגרון שלי הוא בסדר. אני לא לחוצה, לא חייבת לעשות מה שאבא רוצה. אפילו לא מרגישה שאכזבתי אותו. אם לא הצרידות הקלה שהתלוותה לקול שלו שהזכיר את שמי, לא הייתי חושבת על זה אפילו. בעיקר, נראה לי, שהוא מרחם עלי. “זה בסדר, אבא. אנחנו החלטנו אחרי שהתלבטנו די הרבה, וכרגע נראה לנו שנלך לתהליך של הארכת נישואין.”
“כרגע?” אבא מהדהד.
“כן. עכשיו,” אני מחליפה את המילה באחרת, דומה אבל טובה יותר. “עכשיו, אחרי ההתלבטויות. אבל אנחנו בטוחים בזה.”
כשאני מצהירה על הביטחון שלנו, נכנסת לי תהייה ללב. האם אני באמת בטוחה? בטוחה גם שנתי רוצה את זה? עכשיו אני מבינה שזה תהליך. לא סיפור קצר של כמה סידורים קטנים. יהיה לי כוח לזה? אנחנו נשרוד את כל העניין הזה? שוב כואבת לי הבטן.
“טוב,” אבא נשמע קצת מפקפק, “את יודעת שאני לא אתערב בהחלטות שלך, ליבי. אני סומך עליך. אבל אני רוצה את טובתך, והייתי שמח להיות שותף קצת ל… לשיקולים שלך. אם תרצי, אנחנו נדבר. אני אשמע, אולי גם אתייעץ בשבילך. זו החלטה גדולה, אה…”
אני לא רגילה לשמוע את אבא מחפש מילים, בורר אותן בזהירות. זה נוגע לי בנקודה מאוד עמוקה בלב, שלא הכרתי קודם.
“אני, אני. אנחנו חשבנו על זה הרבה, אבא. לא קיבלנו את ההחלטה הזו כך סתם,” אני מנסה להבהיר לו שלא היינו פזיזים.
“ליבי,” עכשיו אבא נשמע לרגע כמו שאני רגילה לשמוע אותו. “אני רוצה לשמוע את השיקולים שלך, לא שלכם. בסדר? את המחשבות שלך, לא שלכם. את אדם עצמאי גם אם את נשואה. ליבי, לפחות זו שאני מכיר, היא אישה חזקה עם יכולת חשיבה עצמאית. ואני רוצה לעזור לך,” הוא מדגיש את ה-ל’ וה-כ’ סופית בצורה שאיננה משתמעת לשני פנים.
“אבל אני רוצה להמשיך להיות נשואה,” אני מסבירה לו. האישה מצד ימין שלי מרימה את הראש מצרור הבדים שעל ברכיה ומודדת אותי במבט מעורפל. “אני רוצה להישאר נשואה,” אני חוזרת שוב יותר בשקט, “ובתור נשואה, ההחלטות שלי הן משותפות עם נתי.”
“הן לא,” אבא חותך. “את מחליטה, ונתי מחליט. הבחירות שלכן בסוף משותפות, אבל את אמורה להחליט לבד על עתידך. בין אם הוא יהיה בחיים משותפים עם נתי, ובין אם הוא יהיה עצמאי. לא יעזור לך להפיל את האחריות על החיים האלה על נתי. אם יהיה לך טוב, זה יהיה לך – לא לו. ואם יהיה לך רע, זה יהיה לך, לא לו. וזה שגם לו יהיה רע או טוב ביחד איתך ממש לא יעזור לך במצב שיהיה לך רע.”
“אבל אני כן רוצה להתחשב בו,” אני מוחה, “ואם יהיה לו רע, ברור שזה ישפיע עלי. אני רוצה שיהיה לו טוב. ואם יהיה לו טוב זה ישמח אותי בכל מקרה, גם אם לי יהיה קצת פחות טוב.”
ההצהרה הזו שנתתי עכשיו מסחררת אותי פתאום. נתי לא רצה להמשיך את הנישואין רק בשביל שיהיה לי טוב. כך הוא לפחות אמר. הוא רצה לתת לי את היכולת להתפתח עצמאית. ואני? אני מסוגלת באמת לשחרר אותו שיהיה לו טוב, אבל בלעדי?
“ליבי’לי,” אבא מסכם, “זו לא שיחה לטלפון. ברגע שתרצי לדבר תתקשרי, נקבע מקום וזמן ותבואי לדבר. זה יכול להיות אצלי בבית, אבל לא חייב בכלל. בסדר?”
“תודה אבא’לה!” אני נעמדת. נראה לי שהאוטובוס מגיע, ואני לא רוצה שהוא שוב יחלוף על פני.
“ואל תעשי צעדים שאי אפשר להתחרט עליהם בלי להתייעץ, בסדר?” הוא מבקש.
האוטובוס שמתקרב מתברר כקו שבעים ושש, לא שבעים ושמונה. אני מתיישבת בחזרה על הספסל. צליל של שיחה ממתינה נשמע בזמן שהוא עוצר, והאישה עולה עם עגלת השוק שלה, מנופפת לי לשלום בחיוך רחב מדי.
אני מחייכת בנימוס. “בסדר אבא. תודה על הדאגה.”
השיחה הממתינה היתה כנראה מאמא. אני נושמת עמוקות ומחייגת, אבל ברגע שצליל החיוג הראשון נשמע מתקרב לתחנה אוטובוס נוסף, הפעם שלי. אני מנתקת מיד ועולה, מתקפת את הרב-קו שלי ומחפשת מקום לשבת. מהתיק שלי משמיע הטלפון מוזיקה מעצבנת, עיניים של נוסעים מופנות לעברי.
אני מתיישבת ליד אישה מבוגרת מעט. מלפני אמא צעירה עם תינוק ופעוטה, ומצד ימין, בספסל המקביל אלי, שני ילדים מפטפטים במרץ עם שניים נוספים היושבים מאחוריהם. מאחורי נערת סמינר מעיינת בקלסר עמוס.
הטלפון מפסיק לצלצל בדיוק כשאני מוציאה אותו מהתיק. אני חוזרת לאמא.
“מה נשמע, אמא?” אני שואלת אותה.
“מה אמרת לי בסוף השיחה, אתם מתכננים הארכת נישואין?” אמא לא משתהה יותר מדי הרבה זמן.
“אני באוטובוס, אמא,” אני מודדת מילים בזהירות. “אני לא רוצה לדבר על הנושא הזה כשכולם שומעים, זה רגיש מדי, נכון?”
“נכון,” אמא נכנעת מיד. “רק תגידי לי, זה באמת?”
“כן, זה באמת.”
“יש לך בעיות בשלום בית?” אמא נסערת. “אני לא מכירה אותך כך. וגם נתי לא היה נראה לי אף פעם כזה. אבל ליבי, את לא חייבת להסכים לזה, גם אם הוא לוחץ עליך. יש דרכים לטפל בבעיות, את לא חייבת להרוס לעצמך את החיים, אפילו אם מתברר פתאום שהוא תלותי.”
“הוא לא תלותי!” אני מתעצבנת. “והוא לא לוחץ עלי. אם כבר, אז להיפך. זו החלטה משותפת שקיבלנו, וזהו. אנחנו נפתח תיק ונתחיל בתהליך.”
“הוא לא תלותי!” אני מתעצבנת. “והוא לא לוחץ עלי. אם כבר, אז להיפך. זו החלטה משותפת שקיבלנו, וזהו. אנחנו נפתח תיק ונתחיל בתהליך.”
“מה להיפך,” אמא מתקשה לקבל את דברי. “את לא תלותית, ליבי. את בחורה חכמה, סליחה, אישה חכמה, חזקה ומסוגלת. אין שום סיבה שתהיי כבולה בנישואין כל חייך. וגם אם יש לך קושי, אפשר לטפל גם בו. זה באמת לא קל,” היא מרככת מעט את הנימה שלה, “לכולן המעבר הזה מאתגר. אבל עוברים אותו, כדי להגיע לעתיד הרבה יותר שווה, עם סיפוק והגשמה עצמית אמיתיים. אני כאן כדי לעזור,” היא מצהירה, ושוב הקול שלה הופך תקיף יותר.
“תודה אמא.” אני חוששת להדוף את הצעת העזרה שלה. אין לי מושג מה נצטרך ואיך.
“תתקשרי אלי כשתוכלי,” אמא מזכירה שוב לפני שהיא מנתקת את השיחה.
הייתי שמחה לשבת ליד החלון ולו כדי להשעין את הראש עליו ולעצום עיניים. במקום זה אני משלבת את ידי, מצמידה את הסנטר שלי לגופי ומנסה להתנמנם, מרחיקה מהמוח שלי כל מחשבה שיכולה להעסיק אותו. פתאום אני יושבת קדימה יותר, בספסל של הרביעייה. אבא יושב ממולי ונתי לידי, בפנים, ליד החלון. ואז אמא עולה. היא מתקפת את הרב קו שלה וניגשת אלינו. “סליחה,” היא אומרת לנו בקול. “לרדת בתחנה הזאת,” היא מצווה על נתי. נתי נבהל ממנה, הוא נעמד מיד. “סליחה, אני רוצה לעבור,” הוא אומר לי, דופק על הכתף שלי.
זה מוזר, כי הוא אומר רוצה, בלשון נקבה. גם הקול שלו קול של אישה, והדפיקה על הכתף שלי היא משמאל. אולי אמא רוצה לעבור, אבל לאן? אני מסתכלת ימינה, המקום של נתי ריק. אבל אי אפשר שאמא תתפוס אותו. אני רוצה רק את נתי שם.
“סליחה, את מוכנה לתת לי לעבור?”
הפעם אני מתעוררת לגמרי, ונעמדת מיד. לא נעים לי מהגברת המבוגרת שישבה לידי.
“סליחה נהג,” היא צועקת, “דלת אחורית. אני צריכה לרדת.”
אני מרגישה אשמה.
