כור היתוך

הוא העיף את המשגיח שלא עשה כלום ושם במקומו חייל דרוזי. זה היה חכם מאוד. אצל דרוזים אין חוכמות – צריך לשמור על כשרות, אז שומרים על הכשרות! ביחד אתו הכשרנו את המטבח. כל החודש המטבח היה כשר למהדרין.
ממוצע 5 | 2 מדרגים

זהו זה. אחרי שפעת אני בקושי סוחב רגליים. עוד צעד ועוד… בסוף נעצרתי, נשענתי על גדר אבן ובפעם הראשונה זה כמה שבועות הסתכלתי מסביב.

אידיליה. קבוצת בנות קופצות בחבל ואחרות משחקות בכדור. קולותיהן הצלולים מתערבבים עם ציוצי הסנוניות שכמו חצים עפות לכל עבר. אחת עפה בקו ישיר בדיוק אל פני ואני אינסטינקטיבית מוריד את ראשי. אמהות עם עגלות תינוק מטיילות להן בנחת או משוחחות על ספסלי המדרכה. בקרן הרחוב מפטפטות נערות סמינר, ונראה שהן באמצע השיחה, כמו תמיד. 

“שמעתן בום?” שואלת אחת מהן. “זה בעוטף עזה.” 

“או באשקלון,” מוסיפה השניה. 

כולן מקשיבות בדריכות.

“רחוווווק…” מושכת בחולמניות הנערה השלישית. 

“התרעת צבע אדום באשקלון, נתיבות, נחל עוז, אופקים, יתד…” שומעים מהמכונית החונה קרוב לספסל שעליו התיישבתי. בספסל המקביל שאחרי גבי משוחחים גבר קשיש ושתי נשים בגיל הזהב. 

“לאשקלונים יש חמש עשרה שניות להגיע למקלט. איך אפשר?” שואלת האשה גדולת הממדים.

“כמעט שש מאות אזעקות היו להם בשלושה חודשים. בטח התרגלו כבר,” אומר הישיש.

“המשיח בפתח,” נאנחה האישה המגונדרת, בעלת עגילים ענקיים בשתי האוזניים וכיסוי ראש גבוה.

“מסכנים השבויים,” אומרת גדולת הממדים. 

הקשיש, כנראה בעלה, מתעצבן: “הכל בגלל הגאווה. הם לא למדו כלום ממלחמת יום הכיפורים. רק כוחי ועוצם ידי! מה אתן חושבות, הם למדו משהו? קדחת! שלושים שנה שירתי במילואים ומה ראיתי? רשלנות וזלזול ותו לא. עכשיו משלמים את המחיר!”

“אני זוכרת את הסיפורים שלך,” אמרה אשתו.

“איזה סיפורים?” בעלת העגילים נראתה מסוקרנת למדי.

“הו! כל פעם שהוא היה חוזר מהמילואים, סעודות שבת היו מתארכות עד אמצע הלילה. סיפור אחרי סיפור.” היא שתקה דקה ארוכה. “פעם הוא היה תקוע בבסיס במשך כל חגי תשרי.”

“הו! כל פעם שהוא היה חוזר מהמילואים, סעודות שבת היו מתארכות עד אמצע הלילה. סיפור אחרי סיפור.” היא שתקה דקה ארוכה. “פעם הוא היה תקוע בבסיס במשך כל חגי תשרי.”

“ריבון עולמים! איך אפשר להתעלל ככה במשפחה?” הזדעזעה בעלת העגילים. 

“היה מפקד הגון שמצא חן בעיני,” אמר הקשיש, “אז לא יכולתי לעשות קונצים. תמיד כשהייתי מגיע לבסיס דבר ראשון נכנסתי למטבח. ומה ראיתי? כלים חלביים בכיור בשרי. אז רצתי למש”ק דת. המש”ק היה אומר: ‘מה אני אעשה? אני לא יכול להיות במטבח עשרים וארבע שעות. יש משגיח כשרות. דבר אתו.’ ידעתי שלמשגיח זה אכפת כמו קליפת שום, אז רצתי למפקד ואמרתי לו שאני לא יכול לאכול בבסיס וביקשתי רשות להביא אוכל וכלים מהבית. בדרך כלל הוא הסכים, ואם לא – צמתי, אז למחרת הוא בטח הסכים.” 

“למה הוא לא נתן עונש למשגיח?” התפלאה בעלת העגילים.

“בגלל הבלגן. לא כדאי לו לעשות בלגן בשביל חייל אחד. עדיף לשחרר אותי הביתה וחסל.” 

“מה, לא היו דתיים בצבא חוץ ממך?”

“בטח היו, אבל בשנים ההן לא הרבה, ולא בבסיסי חיל הים ששירתי. את שומעת? פעם הגעתי לבסיס, רצתי כרגיל למטבח, אחר כך למש”ק, אחר כך למפקד. אבל הפעם לא היה לי מזל – המפקד היה מותק של בחור – מושבניק, חובב מוזיקה, לא מתנשא, לא כמו הנפוליאונצ’יק שהיה לי בשנה הקודמת. במלחמת יום כיפור הוא נפצע קשה, אבל לא רצה לוותר וחזר אל הצבא. ממש חיבבתי אותו והתחברנו.” 

“וואו! נו, אז מה הוא עשה?” 

“הוא העיף את המשגיח שלא עשה כלום ושם במקומו חייל דרוזי. זה היה חכם מאוד. אצל דרוזים אין חוכמות – צריך לשמור על כשרות, אז שומרים על הכשרות! ביחד אתו הכשרנו את המטבח. כל החודש המטבח היה כשר למהדרין. 

לפני סוכות המפקד פקד על החיילים לבנות סוכה ענקית וכל הארוחות היו בסוכה. בשבתות הוא הצמיד לי שאבעס־גוי – חייל דרוזי – הרי בבסיס לא היה ערוב תקין, ולא יכולתי לטלטל.

היה קטע אחד מצחיק אתו. בחול המועד לבסיס הגיע טנק המצוות של חב”ד עם ארבעת מינים שהם הציעו ליטול ולברך לכל החיילים. הדרוזי שלי פתאום נעלם.

‘איפה היית?’ שאלתי אותו כשחזר.

‘ברכתי על לולב.’ 

‘מה לך וללולב? אצלכם אין מצוה כזאת,’ התפלאתי. 

‘אני אוהב את זה. אני הולך כל פעם שחב”דניקים באים להניח תפילין או משהו כזה,’ התרברב הוא.

טוב, על מה דיברתי? אה, בקיצור, בגלל המפקד נאלצתי להיות ילד-טוב-ירושלים במשך חודש שלם.”

“המפקד היה דתי?”

“הלוואי! עם הארץ גמור! לימדתי אותו מה זה שבת, כשרות וערוב; לפני כן לא ידע מה ההבדל בין פסח לסוכות.”

האישה עם העגילים אמרה: “בעלי גם סיפר לי על הצבא. מאד אהבתי לשמוע.”

“איפה בעלך שרת? בצפון או בעזה?” שאל הקשיש.

“ששש…” השתיקה אותו אשתו, “אתה לא יודע?”

“הרגו אותו בשמחת תורה,” אמרה בעלת העגילים. “… באופקים.”

“סליחה. לא ידעתי. מהשמים ינחמו. הוא שירת שם?”

“לא, גרנו באופקים.”

כולם הרגישו לא נוח ושתקו. חשבתי שבזה שיחתם הסתיימה, אבל הקשיש פתאום התרתח: “תמיד אמרתי שזה לא יגמר בטוב.” 

“מה יגמר?” שאלה אשתו. 

“השאננות. את זוכרת, שירתי בראש הנקרה. זה היה ממש לפני מלחמת שלום הגליל כשלבנון היתה שורצת מחבלים. בגבול הימי היו מכ”מים עם רדאר וארבעה מילואימניקים שתפקידם לעקוב אחרי נתוני המכ”ם. יום אחד נודע שמחבלים הצליחו לחדור לשטח ישראל בסירת גומי ולצאת לחוף מול קיבוץ ראש הנקרה, לא רחוק מהמכ”ם. כל ארבעת החיילים ישנו. היה נס גלוי – המחבלים עברו בתוך החדר (מצאו עקבות הנעלים שלהם), והמשיכו לכיוון הקיבוץ. הנס השני הציל את הקיבוצניקים מפיגוע רצחני. המחבלים חצו את כביש החוף בדיוק בזמן שהג’יפ המפטרל קלט אותם, והמג”בניקים הצליחו לחסלם. 

אתן יודעות כמה סיפורים כאלה אני יכול לספר? איך בכלל סירת גומי הצליחה להגיע לשטח ישראל? חשבתן על זה?

באותם הימים אני ועוד מילואימניק אחד היינו צריכים לשמור על הגבול, שאז, כמו היום, שרץ מחבלים. העמדה שלנו היתה על גג המפקדה. היה שם פרוז’קטור, משקפת לראיית לילה ומקלע M-2 הכבד. בלילה התפקיד שלנו היה כל רבע שעה לסרוק בפרוז’קטור את הגבול.

כשעלינו על הגג השותף שלי אמר: ‘אני אלך לישון שעתיים, ואתה תשמור שהמפקד לא יתפוס אותנו. אחרי שעתיים נתחלף.’

הזדעזעתי, אבל מה יכולתי לעשות. אני לא יכול לשנות את העולם. ברור לכן איך הסירה הצליחה? ברוך השם, זה לא היה במשמרת שלי. 

איך אפשר להיות שאנן וקל דעת כזה במדינה שהקיום שלה עומד רק על נסים?! הרי לבורא העולם בסופו של דבר יימאס! וזה בדיוק מה שקרה בשביעי באוקטובר. 

נכון שבזמן מלחמה כולם נלחמים כמו אריות. לא פלא. אחרי שרוב העולם שונא אותנו כולנו מרגישים שנלחמים על חיינו. אבל בין המלחמות… זוועה!”

“אתה מגזים כרגיל,” אמרה אשתו. 

“אני מגזים? מקום המדינה הזלזול בכל מה שיקר ליהודים, מתורה ועד חיים, היה הנורמה למנהיגים. אז זה התחיל. הדג תמיד מתחיל להסריח מהראש. רוצות לשמוע סיפור? 

חודש לפני האינתיפאדה הראשונה נקראתי למילואים בשכם. ביום חמישי רכב צבאי הביא אותי עם המגויסים הנוספים מהבקו”ם לממשל הצבאי – המתחם המוקף חומת בטון, גדר תיל ומגדלי שמירה. קבלת הפנים היתה כרגיל לא מלבבת. לא יודע מדוע בכל המילואים הקצינים קבלו אותי בפנים חמוצות, כאילו באתי להפריע למנוחתם. אולי בגלל הציציות והזקן?

מפקד הבסיס אסף את כולם והזהיר לא לשהות מחוץ לחומה, ‘כי שכם היא קן צרעות,’ הוא אמר, ‘והדרך הסלולה לגיהנום מתחילה חמישים מטר מהממשל.’

ביום השישי הבסיס התרוקן, נשארו רק כיתת טירונים, אנשי המילואים והמודיעין. 

תורנות השמירה שלי הסתיימה בשעה מאוחרת, לכן מיהרתי למקלחת, החלפתי בגדים והלכתי לבית הכנסת, ששכן באגף הפיקוד, העטוף כולו בקיסוס החורש המטפס. 

בית הכנסת היה אפלולי ומאובק, היה מורגש שהרבה זמן לא התפללו בו. חוץ ממני למניין חיכו ארבעה יהודים, צרפתי בתהליכי גיור אחרונים ושני חיילים שישבו מול ארון הקודש – אחד בעל ראש ארוך וצר וחברו – גופו פחוס, כאילו מונח עליו גוש בטון כבד. שניהם ישבו עם הגב אלינו ולא סובבו את ראשם. היה ניכר שהם שומרים על אוטונומיה.

‘הושיע את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם…’ ספר באצבע היהודי כהה העור, הלבוש בגופיה, מכנסי חאקי ונעלי בית, ‘… אנחנו שמונה.’

‘אל תמנה אותי,’ אמר הצרפתי בעל הבעת הפנים ההיתולית, ‘אני לא יכול להשלים מנין. אבל ראיתי שהביאו פלוגת טירונים. אפשר לבקש שישלחו לנו שלושה דחלילים.’

הג’ינג’י, בעל בטן תלויה מעל המכנסיים, הסתובב ופנה לבחור הצעיר במדיו: ‘לך אל הטירונים ובקש שישלחו לנו שלושה חיילים!’

‘מה’תה פוקד עלי?’ מחה הבחור, ‘שילך אחד מבוגר.’

‘אתה במדים,’ הסביר הג’ינג’י.

‘גם הוא במדים!’ הבחור הצביע על מילואימניק עם הכיפה הקטנטונת המודבקת לפסגת ראשו הקירח. 

המילואימניק משך בכתפיו, העביר את קצות אצבעותיו על מושב הכיסא והסתכל על האבק שהיה עליהן. ‘אני לא הולך,’ אמר נחרצות, ‘שהוא ילך.’ הוא הצביע בראשו עלי. 

‘או קיי,’ אמרתי, ‘אני אלך.’

כיתת הטירונים הייתה ממוקמת באגף אחר. בסוף המסדרון העפל ראיתי דלת פתוחה לחדר מואר. על רצפת החדר ישבו כעשרים נערים, והמדריך, שנראה בגילם, ישב מולם ודיבר בטון אבהי. 

‘סליחה שאני מפריע,’ התנצלתי, ‘חסרים לנו שלושה יהודים למניין. אתה יכול לשחרר שלושה כדי להשלים? רק לקבלת שבת ולמעריב, לא ייקח יותר מחצי שעה…’

המדריך הנהן בראשו, הצביע על שלושה חיילים ופקד: ‘אלון, יעקב, נריה! אתם דתיים. יאללה, צריך להשלים מנין!’

כל הכיתה הפנו את ראשם אל השלושה שהיו נבוכים, כאילו נתפסו בגניבה. הם זזו אחורנית כדי ללכת לאיבוד בין החיילים.

המדריך הסתובב אלי: ‘הם לא רוצים לפרוש מהחבר’ה, לא רוצים להיות שונים, ת’מבין? מצטער!’ 

חזרתי מאוכזב. הצטערתי על שלושת הנשמות שהצבא הפכן ל’לא רוצים להיות שונים’. 

כשהמתפללים ראו שבאתי בלי התגבורת, מיד התחילו להתפלל ביחידות. זמזמתי לעצמי את המזמורים של קבלת שבת. התפללתי בנחת וכשהסתובבתי ב’בואי בשלום…’, ראיתי שבית הכנסת התרוקן. נשארנו רק אני והזוג ‘האוטונומי’ שהתפללו מול ארון הקודש. 

ניגשתי אליהם. 

‘שבת שלום,’ בירכתי. 

‘שלום ומבורך,’ ענה בעל הראש הארוך, ‘הגעת השבוע?’

‘אתמול. קבלתי שלושים יום. תגיד, תמיד פה ככה, משעמם?’

‘בשבתות. באמצע שבוע זה נראה אחרת.’

‘באמצע שבוע יש מניינים?’ שאלתי. 

‘הגזמת! לפעמים באים כמה דתיים מהמודיעין.’

‘שמעתי שבקבר יוסף יש מנינים, זה רחוק?’

‘קבר יוסף? שמע חביבי, אם שמעת שכוננות גימל במחנה, דע שלקבר יוסף מגיעה קבוצת משוגעים. אז כל הבסיס עומד על הרגליים. אבל זה רק לעיתים רחוקות.’ 

‘חבל,’ אמרתי. ‘אתם הרבה זמן פה?’

‘שלושים יום, כמוך. ביום ראשון בעזרת השם הולכים הביתה. רוב החבר’ה שלנו כבר השתחררו.’

‘או קיי. אז ניפגש. אני קצת ממהר עכשיו. דרך אגב, אני אריה.’

‘אני סאלם, הוא יחיא. אתה רוצה לעשות קידוש? בוא לפה. פה יותר נעים.’

‘נראה,’ עניתי. 

כל זמן השיחה יחיא ישב ללא ניע כשגבו אלי. 

בלילה שלחו אותי לשמור בכניסה לממשל. הדביקו לי בן זוג – עולה חדש מאזרביידג’ן, בחור צעיר בשם דוד, בעל תווי פנים גסים וגוף דק וגמיש. למרות כל ניסיונותיי לבנות קשר לא הצלחתי למצוא נושא שיעניין את שנינו. 

מחוץ לבניין הממשל עמדו נשים ערביות שצעקו משהו. שאלתי את דוד מה הן רוצות. ‘למסור אוכל לכלבים שלהן שנעצרו על זריקת אבנים,’ ענה דוד. 

ערביה מבוגרת הושיטה לפניה חבילה והתחננה על משהו. היא ולא שמה לב שהתקרבה אלינו יותר מהמותר. דוד תפס רובה ופרץ החוצה. ‘עופי מכאן, כלבה ערבית!’ הוא שאג וכוון עליה את נשקו. ‘אהרוג אם לא תפסיקי לילל!’ האישה נסוגה אחורה והחלה לצווח בהיסטריה. דוד רץ אליה, חטף מידה את החבילה, זרק לארץ ובעט בה ברגליו. מהחבילה נשפכו סוכריות, לחמניות וקופסאות שימורים. הוא דרך עליהם בנעליים צבאיות עד שהכל נמרח על האספלט. האישה דממה. דוד ירק תחת רגליה וחזר לעמדת השמירה. ‘הייתי מרסק את כולם, את כל הכלבים המטונפים האלה,’ והוא קילל ארוך ומלוכלך. 

‘יש לך אמא?’ שאלתי. אבל דוד, שחור מהזעם, המשיך לקלל ולגדף. הבנתי שהבחור לא במצב רוח סנטימנטלי ולא ראיתי טעם להמשיך. 

היה משעמם. בשעה אחת הגיע ערבי מבוגר, הוציא אקדח ושם על הדלפק. נבהלתי. הערבי הרגיע: ‘אני שטינקר. תקרא לאיתמר מהמודיעין.’ התפרצתי בצחוק. 

‘מה מצחיק בזה?’ שאל דוד.

בגמר המשמרת חזרתי לחדרי ונשכבתי עם הבגדים. זמן רב הסתובבתי במיטה ולא הצלחתי להירדם.

בבוקר התעוררתי מהיריה. תפסתי את הרובה ורצתי החוצה. בחצר עמדו שני חיילים שהחזיקו על כתפיהם ענף עץ ועליו תלוי ברגליו חזיר-בר. מולם עמד יחיא שכיוון את נישקו אל החיילים ושאג: ‘זרקו את החזיר! אם לא, אני יורה!’ ליד יחיא עמד סאלם, לבן כמו סיד, והתחנן: ‘חברה, זרקו אותו. בבקשה! אני לא אחראי על מה שיקרה פה…’ 

פתאום יחיא ירה עוד כדור באוויר. ‘זרקו אותו!’ שאג שוב. היריה השניה כנראה שכנעה את הציידים. הם הורידו את המוט מכתפיהם וחיכו. יחיא הרים את ראשו וצעק: ‘לא כאן! בזבל!’ הם הסתכלו זה על זה, הססו קצת, אחר כך הרימו את הענף עם החזיר והלכו בחוסר רצון בולט לכיוון המכלית שעמדה בקצה המתחם. התמונה הזכירה לי את הציור שעל בקבוקי יין של כרמל מזרחי – שני מרגלים עם מוט שעליו תלוי אשכול ענבים ענק. 

החיילים זרקו את החזיר למיכלית. יחיא הוריד את הנשק. סאלם, רועד בכל גופו, חיבק אותו בכתפיו והוביל אל בניין המגורים. ‘ההצגה’ הסתיימה.”

“מה זה?” זעקה הגברת עם העגילים, “תגיד שאתה בדית את הסיפור!” 

“לא בדיתי. תקשיבי להמשך ואז תביני,” אמר הקשיש.

“השעה היתה רבע לשש. המשמרת שלי מתחילה בשבע, כך שבקושי נשאר לי זמן להתלבש, להתפלל ולעשות קידוש. תפקדתי כמו רובוט וניסיתי לסדר את מחשבותי. רציתי תשובות וחיכיתי לסוף המשמרת בחוסר סבלנות. בשעה אחת ירדתי ממגדל השמירה והלכתי לחפש אותם.

הם היו בחדר האוכל. יחיא ישב מול סאלם, ראשו מורכן מעל הקערה המלאה בסלט, אך נראה שהוא לא נגע בו. 

‘איפה אמצא אתכם אחרי הארוחה?’ שאלתי. 

‘היי! זה אתה? תבוא לבית הכנסת, אנחנו שם עד ארבע.’

הם ישבו באותם המקומות שפגשתי אותם לראשונה. קרן אור, שמצאה לה סדק בין עלי המטפס, האירה את הפרופיל של יחיא. הוא חבש כיפה סרוגה שכיסתה את ראשו עד האוזניים. מהכיפה הסתלסלו פאותיו. היה משהו לא טבעי במראהו, כאילו הוא ניסה להתחפש לתימני. 

סאלם ראה אותי, הנהן בראשו, אמר משהו ליחיא וניגש אלי. 

‘בוא נשב שם,’ הוא הצביע על הפינה המרוחקת.

סקרנותי התפרצה בבת אחת: ‘מה זה היה?’ התנפלתי עליו, ‘למה יחיא איים עליהם? בגלל שבת? למה?’ 

סאלם הרהר דקה. ‘יעשו לו בעיות, אה?’ אמר בסוף.

‘זה בטוח,’ אמרתי. ‘אתה חושב שהוא באמת היה יורה?’

‘כן. היום לא אכפת לו מעצמו.’

‘למה?! מה קרה לו?’ 

‘זה סיפור ארוך,’ ענה סאלם, ‘הוא דומה לסיפור שלי, רק שהסוף שלי טוב, ושל יחיא לא כל כך. אני מקווה שהשם יעזור וגם לו יהיה סיפור עם הפי אנד. 

גדלנו עם יחיא באותו הרחוב בצפון תל-אביב, אבל לא התחברנו כל כך. הוא היה גדול ממני בשנה והיו לו חברים משלו. כשלמדתי בכיתה גימל ההורים של יחיא נסעו לנורבגיה. אביו היה דיפלומט. נפגשנו שוב באוניברסיטה, בפקולטה ליחסים בינלאומיים… מה אתה מסתכל עלי ככה? הפאות? חה-חה. אז היינו צפוניים, ממשפחות הכי טובות, שנינו היינו אשכנזים ‘ממוצא תימני’, חה-חה. אפילו השמות שלנו היו אחרים – ליחיא קראו חיים ולי שלום. 

אבא שלי היה שר בממשלה, אבל הילדים בבית הספר וברחוב צחקו עלי שאני תימני-אסופי. בהתחלה הלכתי איתם מכות, אבל כשהתבגרתי שאלתי את אימא אם זאת אמת. היא לא הכחישה וסיפרה לי שאימא הביולוגית נפטרה בלידה ואבא מסר אותי לאימוץ. ‘יש לכם קשר עם אבי הביולוגי?’ שאלתי. היא אמרה שהקשר נותק מזמן. ‘אולי יש לי אחים ואחיות במשפחה ההיא?’ אימא ענתה שלא יודעת.

אבא שלי היה שר בממשלה, אבל הילדים בבית הספר וברחוב צחקו עלי שאני תימני-אסופי. בהתחלה הלכתי איתם מכות, אבל כשהתבגרתי שאלתי את אימא אם זאת אמת. היא לא הכחישה וסיפרה לי שאימא הביולוגית נפטרה בלידה ואבא מסר אותי לאימוץ. ‘יש לכם קשר עם אבי הביולוגי?’ שאלתי. היא אמרה שהקשר נותק מזמן. ‘אולי יש לי אחים ואחיות במשפחה ההיא?’ אימא ענתה שלא יודעת.

התולעת השבטית כרסמה בי כל הזמן. כשהתפשטו השמועות על גניבת תינוקות תימנים החלטתי לבדוק. אחרי בחינות הבגרות ביקשתי מההורים פרס. הם רצו שאטייל באירופה; קנו לי כרטיסי טיסה ונתנו כסף לנסיעות ובילויים. עזבתי אותם בטרמינל ולא ראיתי יותר, כי לא עליתי על המטוס ובמקום אירופה נשארתי בארץ כדי לחפש את האחים והאחיות שלי, את אבי ואולי גם את אמי. 

מצאתי אותם במושב תימני בגליל. אבי כבר נפטר ואמי הייתה חולה מאוד. קשה לי להיזכר בפגישה הזאת, וקשה עוד יותר לספר על הפגישה עם אחותי. נדלג על זה. מי שהציל אותי זאת רחל, הבחורה שפגשתי באותה התקופה. מיד, אחרי שספרתי לה, היא הלכה לרבנות ואנחנו התחתנו. היא הצילה אותי. בלעדיה לא יודע מה היה אתי.’

סאלם הוציא מכיסו תמונה של בחורה צעירה עם תינוק על ידיה ונישק אותה. הוא הביט בה באהבה אינסופית, אחר כך החזיר לכיסו והמשיך. 

‘שכרנו דירה קטנה על יד ההורים של רחלי. אנשים כל כך טובים… רצו שיקרא להם אבא ואמא,’ חייך סאלם, ‘היו לי שלוש אמהות ושלושה אבות…

יום אחד אחותי צלצלה אלי להודיע שאמי נפטרה. נסענו ללוויה ביחד עם רחלי, שהיתה כבר בהריון. בלוויה הזאת רחלי ואחותי התיידדו. הן ישבו מחובקות על קבר אמי ובכו. 

כשנולד יורם, רחלי צלצלה להורי המאמצים ולאחותי והזמינה אותם לברית. היא עשתה את זה! בברית הורי המאמצים סיפרו לי שחיפשו אותי בכל העולם, אבל משום שהחזרתי את שם משפחתי הביולוגית, לא הצליחו למצוא. אבא רשם לנו צ’ק על סכום גדול מאד ואני לא ידעתי אם לקבל, אך רחלי פסקה שהם סבא וסבתא, ומסבא וסבתא מקבלים מתנות. לעומת זאת אחותי אף פעם לא הסתכלה לכיוונם. בלוויה הם ניגשו אליה ואמא הושיטה לה את ידה, אך אחותי הפנתה לה גב והלכה. 

הסיפור של יחיא דומה לשלי, אלא שלי היתה סיעתא דשמיא – פגשתי את רחלי! וליחיא לא שיחק המזל. 

הורי המאמצים שכנעו אותי ללכת לאוניברסיטה, שם פגשתי אותו – בחור מוכשר, אבל רגיש וחם מזג. מגיל תשע הוא גדל בנורבגיה ומעולם לא שמע את ה’תימני אסופי’, אבל בדיוק בעת שהמשפחה חזרה, התקשורת בארץ התעסקה בגניבת תינוקות תימנים. יחיא הרגיש משהו ושאל את הוריו אם יש להם קשר לזה. הם צחקו והכחישו. אבל כשהתיידדנו והוא שמע את סיפורי החשש שלו התעורר שוב. 

ערב אחד הוא ואמו דפדפו באלבום תמונות. היו שם הרבה תמונות של חיימ’קה התינוק על ידיה של אמו, ויחיא שאל אם יש גם תמונות מבית החולים. תשובתה המתחמקת לא מצאה חן בעיניו. הוא התחיל להתרתח ודרש שתגיד את האמת. היא המשיכה לטעון שילדה אותו. יחיא איבד את עשתונותיו. היא הודתה שקיבלה אותו מבעלה במתנה ליום ההולדת. באותו הערב יחיא נעלם. 

הוא צלצל אלי כעבור חודשיים וסיפר שמצא את אמו בנתיבות, בדירת חדר של עמידר; אשה זקנה וגלמודה. היא לא האמינה לו וחזרה כל הזמן שבנה מת למחרת הלידה. 

בבת אחת יחיא איבד את הוריו, את שמו ואת מוצאו, ולא נשאר לו כלום. מאז אני אתו כל הזמן. שנינו עוד לא מצאנו את עצמנו. אני מקווה שהשם יעזור לנו. הוא בחור טוב, יחיא, יש לו לב זהב…'”

הקשיש והנשים שתקו. בעלת העגילים התנערה, נשמה עמוק ואמרה: “זה סוף הסיפור? לא ראית אותם יותר?”

“כן, זה הסוף. ניגשתי ליחיא. הוא הסתכל עלי בעיניים טהורות, אבל עצובות מאד. לשניה נשנקתי מעומק העצב הזה, אבל התגברתי ואמרתי: ‘…ובחרת בחיים. אני מאחל לך שתעשה בחירה נכונה. ותאמין לי – יהיה טוב!’

למחרת בבוקר שניהם באו להיפרד. הם הרבה זמן לחצו לי את היד. ‘אולי ניפגש עוד,’ אמר יחיא. ‘בעזרת השם,’ עניתי. ‘ביי,’ אמר סאלם, ‘ניפגש.'”

הקשיש, אשתו ובעלת העגילים ישבו בדממה. במורד הרחוב גלשו ילדים על הבימבות ברעש מחריש האוזניים, כלבלב קטנטן רץ אחריהם ונבח בזעם. 

היה יום בהיר כל כך, שבאופק נראו הבניינים של העיר הרחוקה.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

4 תגובות

    1. זו חויה של כור היתוך צבאי – מגוון של טיפוסים ודמויות, כל אחד עם ההיסטוריה שלו ותפיסות העולם שלו, כולל חייל דרוזי, שמתקבצים למקום אחד עם אתוס משותף.
      זה שיקוף של מצב מעניין ולא מוכר דרך עיניים של חייל חרדי.

    2. בעקבות התגובה קראתי את הסיפור.
      אני יכול לומר שאין לי תשובה לשאלת הקוראת,
      אבל הייתה לי חוויית קריאה נעימה מאוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן