קיץ ארוך מדי – פרק כ”ג

אחרי צהרים היא הרימה טלפון למספר שהיה כתוב במודעה. 

קול כבד של אשה ענה לה בצד השני, כן? 

והיא אמרה מהר, זה… בקשר למודעה… אני… יכולה להוציא את הכלב שלך לטיול. 

האשה שאלה, יש לך ניסיון? 

והיא אמרה, כן… לא… אניאא… אוהבת…

במודעה היא לא ביקשה ניסיון. היא כתבה אם אתם אוהבים כלבים. היא לא אוהבת. אבל גם לא מתעבת. אולי צריך להתרגל אליהם. אם כל כך הרבה אנשים נהנים לגדל כלבים ולטפל בהם, כנראה גם היא יכולה. מצד שני אף פעם לא הצליחה לאהוב את בוגה, הכלבה של השכנים מהקומה הראשונה. כלבה כנענית חומה לבנה, שיש להודות שהיתה יפה למדי, אבל אבא שלה שנא אותה. היא היתה נובחת עליו בכל פעם שהוא עבר על פני הבית שלהם, והוא היה צועק לה: שקט, אנטישמית!

אבל הוא התחיל קודם. הוא שונא כלבים. ובעלי חיים בטח מרגישים כשלא אוהבים אותם. פעם קראה באיזה מקום שהם יכולים להרגיש אם אתה מפחד מהם. אפילו אם אתה לא מראה. יש להם חושים מחודדים פי אלף משל בני אדם, והם מריחים את הזיעה של אדם לחוץ, ממש כמו מכונת אמת. ואז הם עלולים לתקוף אותו כי הם מזהים חולשה. 

והיא אמרה, אני… אני יכולה ל… אני יכולה ללמוד… זה כלב קטן? 

כלב קטן זה די כמו בובת פרווה מצפצפת. לא? מה כבר יכול להיות? אבל למה האשה לא מוציאה אותו בעצמה? אנשים מבוגרים מגדלים כלבים כדי שיהיה להם עם מי להסתובב, לא? ואם הוא כלב קטן ולא כלב שמירה, זה ברור שהיא מגדלת אותו בשביל חברה.

האשה אמרה, כן. אולי תבואי שנראה אם אתם מסתדרים? 

*

הכתובת שהיא קיבלה הובילה אל בית חד־קומתי בקטמון הישנה, מעבר לכביש הראשי של בן זכאי. היא סקרה את המבואה. גינה מטופחת באופן בסיסי, דשא עם קרחות אדמה, סביבה ששידרה יוקרה ישנה ושקטה. הבתים הנמוכים היו מנותקים באופן מפתיע מההמולה של הרחוב הראשי, כמו שמורת טבע שחיה לעצמה ואין לה צורך להכיר בקיומם של עולמות אחרים. 

אבא שלה סיפר שאלה הם בתים ערביים, שבמלחמת תש”ח הדיירים שלהם נטשו אותם ריקים וברחו לירדן. הוא גדל כאן והכיר את כל הסמטאות. הוא אמר שהרחובות פה מלאים היסטוריה. אפשר לראות את זה בשמות שלהם. מחלקי המים, כובשי קטמון, השיירות, כ”ט בנובמבר. 

אבא שלה סיפר שאלה הם בתים ערביים, שבמלחמת תש”ח הדיירים שלהם נטשו אותם ריקים וברחו לירדן. הוא גדל כאן והכיר את כל הסמטאות. הוא אמר שהרחובות פה מלאים היסטוריה. אפשר לראות את זה בשמות שלהם. מחלקי המים, כובשי קטמון, השיירות, כ”ט בנובמבר. 

על הדלת החומה כהה היה מקוש, מהסוג שראתה רק בתמונות. מקוש גדול עם ראש של אריה ששלח הדהוד עמום אל תוך הבית. הנביחות הגיעו אל הדלת לפני בעלת הדירה. בעצם אלה לא היו נביחות אלא שילוב של גרגורים ויללות, כאילו מישהו מנסה להתניע אופנוע. גרררר… ווהו…. גררר… ווהו… אולי היצור היה עצבני כי לא הוציאו אותו מהבוקר? היא לא בנויה לטיפוסים כאלה. למה היא מכניסה את עצמה?

את הדלת פתחה אשה מבוגרת שנשענה על הליכון. לצדה התפתל גוש פרווה בהיר עבה וקצר, שמתוכו הגיח פרצוף אומלל שנראה כאילו מישהו שיטח אותו במחבת. היו לו עיניים שחורות ענקיות מרוחקות זו מזו ואזניים שחורות משולשות מקופלות.

שלפחות היה חמוד, חשבה. אם כבר היא צריכה להתרגל לכלב, לפחות שיהיה חמוד באופן מקובל. 

הכלב ייבב, התגלגל ונבח על רננה נביחות קצובות. היא התאפקה לא להראות את הרתיעה שלה. זה נורמלי שהיא מסתייגת ככה? אולי היא צריכה לרכון אליו ולגרד בעורפו או משהו. להראות ידידותיות והבנה מקצועית. אבל לא התחשק לה. כל זה טעות. היא צריכה להגיד את זה לאשה ולברוח מפה. 

האשה אמרה לו: שקט אפצ’י! והוא חדל לרגע וקיפל את גופו אחורה בתנועה מצחיקה. 

האשה אמרה. מה השם שלך? רננה? איזה שם פואטיקה. היא החוותה לעברה. אפצ’י, זה רננה. היא תקח אותך לטייל.

היא לעסה את שפתה התחתונה בניסיון להתגבר על הצורך המסוכן לצחוק. תיזהרי לך. תפסיקי כבר. אל תהרסי הכל. תצחקי אחר כך, כשהיא תסגור את הדלת. 

אפצ’י מצדו לא טרח להיות מנומס. הוא גרגר בחשדנות. ייבב, השתטח, נבח באזהרה, נעמד על רגליו ושוב נבח. נסוג, גרגר ‘רררר…’, קפץ לעברה וניסה לטעום את נעליה. היא משכה את הרגל באופן אינסטינקטיבי. השילוב של הגוף הגוצי העגלגל עם כל התזזיתיות והרעש האלו היה מגוחך, כל כך הרבה כלב בגוף כל כך קטן. 

היא תצטרך להגיד משהו. 

א… איזה דגם הוא? היא שאלה.

אוף. היא יכולה להוציא תואר בטמטום. היא ישר מראה שהיא לא מבינה בכלבים. מה זה, מכונת כביסה? היתה צריכה לשאול איזה סוג הוא, או איזה גזע. או שהיא אמורה לדעת מעצמה איזה גזע? שוב היא מכניסה את עצמה לפינות מסובכות.

גם אם האשה חשבה שהשאלה שלה משונה, היא לא הראתה את זה. היא ענתה, זה פאג. אני מוציאה אותו כל יום בשבע בבוקר כשהוא מתעורר ובשבע בערב לפני השינה. עשרים דקות כל פעם. הוא צריך לרוץ, אחרת הוא נהיה שמן מדי וזה לא בריא לו. 

היצור הקטן חזר לנבוח ולנסות לתקוף את נעליה. האשה אמרה, שב! והוא התיישב על אחוריו במבט אומלל והפנה לעבר הגברת את פרצופו המלא קמטים. האשה אמרה, הוא חייב לפרוק אנרגיות, אחרת הוא מתחיל ללעוס נעליים ושטיחים. יש פה דוג־ווקרים, אבל הם מוציאים כמה כלבים ביחד ואני לא רוצה שיקחו אותו לגינת הכלבים. 

היא שאלה, גינת כלבים? 

כן, פה בסן סימון. את לא מהשכונה? אנשים באים לשם עם הכלבים שלהם. יש שם כלבים גדולים והם יכולים לנשוך אותו תוך כדי משחק. הוא נובח עליהם והוא לא מודע לגודל שלו, והם תוקפים אותו והוא נכנס לצרות. אני הולכת אתו בדרך כלל בטיילת, שם יש לו מרחב להתרוצץ. אני שברתי את הרגל ואני לא יכולה לצאת אתו.

ואז היא אמרה, השעות מתאימות לך? אני משלמת שלושים שקל ליום. 

הכל מתאים לה. השעות, התשלום. שש בבוקר או שלוש בלילה, ריצה בטיילת או עמידה על הראש. היא תתאים את עצמה לכלב הטמבל הזה. 

הכל מתאים לה. השעות, התשלום. שש בבוקר או שלוש בלילה, ריצה בטיילת או עמידה על הראש. היא תתאים את עצמה לכלב הטמבל הזה. 

ובכל זאת שאלה, אפשר להוציא אותו יותר מוקדם בערב? 

היא תהיה חייבת להגיע הביתה לפני שאבא שלה חוזר.

כן, האשה אמרה, אפשר גם בשש. אז הוא יישן פחות בצהרים וילך לישון יותר מוקדם בערב.

ו… אאאיך… היא לא ידעה איך לנסח את מה שהטריד אותה. בעצם היא לא ידעה מה לשאול בכלל. מה אומרים לו? ואיך מביאים אותו לעשות את כל מה שהוא אמור לעשות?

פתאום קלטה את גודל האבסורד. היא עומדת כאן בתלבושת של בת סמינר ומקבלת הוראות הפעלה עבור כלב שקוראים לו אפצ’י.

ופה – האשה הושיטה את היד אל המדף שעמד על הקיר ליד הדלת ומשכה ממנו גליל שחור – יש שקיות עבות לאסוף את הגללים. 

מה? היא דיברה אתה על להוציא כלב לטיול. מספיק שהיא עושה צחוק מעצמה שהיא הולכת ברחוב עם כלב קשור ברצועה. היא לא תאסוף גללים. עד כאן.

אם לא אוספים, אפשר לחטוף קנס וזה לא כדאי, האשה ענתה לשאלה שהיא לא שאלה. כאילו זה ברור שזה חלק מהטיול.

ואולי כן? היא ממש בורה בנוגע לכלבים. ריח דוחה עלה באפה פתאום. היא לא היתה בטוחה אם הוא באמת בא מהכלב או היא מדמיינת. לפעמים זה קורה לה כשהיא חושבת על ריחות לא טובים. בחילה תקפה אותה. היא לא יכולה לעשות את זה. היא תגיד לאשה שהיא תחשוב על זה ותתאייד מפה.

האשה פתחה את הדלת ואמרה, בואי תיכנסי, קשה לי לעמוד על הרגל. ורק אז היא שמה לב שהיא השאירה אותה בחוץ כל הזמן הזה.

להדפסה