ברור שזה נפל עליה בסוף. זה היה היום שאמא שלה נסעה לעבודה, והיא הופקדה לשמור על הלל ולהעסיק אותו אחר הצהרים במקום הגיחות הקבועות שלו למוטי, יותר נכון למנת האופניים היומית המפוקפקת שלו. התכניות שלה לחפש עבודה חדשה יצאו לנבצרות זמנית. ואולי כך היה צריך. אולי זה איתות בשבילה משמים. המחשבות שלה נתקעו מדי הרבה זמן על דבר אחד. אולי זה היה נכון להסיט אותן קצת למקומות חדשים. לזכור שהיא מחויבת לעוד מערכות. איך היא לא ראתה את האח הקטן שלה כל הזמן הזה? חשה ייסורי מצפון. כל כך היתה שקועה בשלה, שדאגה לכלב יותר מלאח שלה.
ואז כשלהלל כבר נמאס מטאקי ומשני ספרי הקומיקס המרוטים שהיו להם בבית, היא שאלה במין התלהבות, בואו, רוצים ללכת אתי לספריה?
לנתנאל הספיקה המילה ספריה. והלל קם על הרגליים לפני שסיימה את המשפט.
מזמן רצתה ללכת לספריה, ולא יצא לה. כשגילתה אותה בקרבת מקום היא התרגשה מהרעיון שתוכל לרבוץ שם, כפי שנהגה לעשות כל השנים בעיר הקודמת. אבל הנה, מאז שבאו לשכונה זה פשוט לא קרה.
פעם הספריה היתה הבית השני שלה. היתה שוכחת את עצמה בתוך הדפים, בפינת הישיבה המחופה קטיפה כחולה, שבימי שני אירחה את שעת הסיפור של ענת הספרנית. ענת לא עשתה שום פעלולים ולא חיקתה קולות ולא ניסתה להנגיש את הסיפור לקוראים הקטנים כמו בשעת הסיפור שהביאו להן בבית הספר. אבל מול עיניה קמו נל עטופת הסחבות מבית ממכר עתיקות, לורה מן הבית הקטן ביער הגדול, אטריו מממלכת פנטזיה, לי בוטס שכותב מכתבים למר הנשו היקר. הספרנית היתה קוראת פרק אחד מתחילת הספר, והמלים היו נוחתות מסביב כמו מכונות חלל קטנות שנשאו אותה לעולמות אחרים. הספרים הביאו אותם בסודם של עניינים גדולים ממנה. ובעיקר סיפקו לה מחשבות חדשות.
בבית הספר הקודם היה איסור על הליכה לספריה עירונית, אבל היא לא יכלה לעמוד בו. בזמן הלימודים הסתדרה עם הספריה של בית הספר, אבל בחופשה היו לה יותר מדי ימים ריקים בלוח.
בבית הספר הקודם היה איסור על הליכה לספריה עירונית, אבל היא לא יכלה לעמוד בו. בזמן הלימודים הסתדרה עם הספריה של בית הספר, אבל בחופשה היו לה יותר מדי ימים ריקים בלוח.
הקיץ והחום והשעמום איכלו אותה. לא היה לה שום דבר מעצמה. היא לא היתה כל כך חברותית, יותר נכון בכלל לא, והספרים מילאו לה את החורים. כשהיתה עם תהילה, הרעיונות לדיבורים היו נגמרים לה די מהר. החברות הזו החזיקה בזכות תהילה. לתהילה תמיד היה על מה לקשקש. היא אהבה חברויות כאלה, שהאחרים עושים את רוב עבודת הדיבורים. אבל אולי זה היה הפוך. אולי בגלל הספרים היא לא השקיעה מדי בקשרי חברה. הסתפקה בכך שהספרים מפטפטים להם בלי הפסקה ומספקים לה אפילו את המחשבות.
החופש היה הכי קשה לה. האחים שלה עוד למדו, ואמא שלה עבדה כמובן כל החופש. אבא שלה היה כותב בבית, ולא ממש יכלה להביא חברות ולהרעיש. בשבועות הראשונים היתה הולכת לקייטנת בית הספר, אבל רוב הזמן היתה צריכה למצוא לעצמה פתרונות תעסוקה. היתה מבקרת קצת את סבא וסבתא, פעם פעמיים הלכה לעבודה של אמא שלה. ועדיין נשאר לה המון זמן לבזבז.
לפעמים בנות דודות שלה היו הולכות לים ומצרפות אותה. ואחרי הים היו נשטפות מהחול ומהמלח שהתייבש על הידיים בפסים לבנים וחוזרות בשקיות מלאות בגדים רטובים ברגל הביתה. אבל בשלושת השבועות אמא שלה לא הרשתה לה ללכת. ובכל מקרה הים היה תמיד סוער בתקופה הזו, ואמא שלה אמרה שזה בגלל שמידת הדין שלטת. פעם אחת התעקשה ללכת בכל זאת, והים היה מלא קצף אפור ומגעיל ופלט כל מיני לכלוכים, כאילו הוא כועס על האנשים שעל החוף, ומאז היא מעצמה הפסיקה ללכת בתקופה הזו.
והספריה היתה המפלט שלה. היא עזרה לה להעביר את הימים הארוכים עד שהאחים שלה יצאו לחופשת בין הזמנים.
למעשה כמעט לא יצאו בקיץ. אמא שלה היתה לוקחת יומיים שלושה של חופש והם היו נוסעים לירושלים לסבא ולסבתא ונשארים גם לשבת. פעם אחת גם נסעו לכנרת ופעם אחת לראש הנקרה. אף פעם לא נסעו לצימר או למלון כמו חברות מהכיתה שלה. החוויות שלה היו פשוטות. הספרים עזרו לה להשלים חלקים חסרים בידע שלה, לחוות דברים ולו בדרך עיקוף.
האחים שלה פשטו על פינת הקריאה והיא יצאה לשוטט בין המדפים. אולם הקריאה היה מואר באור אחר צהרים נדיב, חרוש תלמים של מדפי מתכת צבעוניים. ועמוס ריח דפים. ריח שהוא מכונת זמן. שמחזיר אותה לימים של תום ושל קסם.
תמיד כשפתחה ספר חדש, קודם כל השקיעה את האף בין הדפים. דוד יודה הסביר לה שהריח הוא תמהיל של חלקיקי סיבי עץ ודיו ושרף. שהשערות הזעירות שרואים כשקורעים חתיכת נייר הם סיבי תאית, החומר שממנו עשויים דפנות התא בצמחים. נייר נטול עץ הוא לא נייר בלי עץ, כפי שחושבים אנשים ברוב בורות, אלא דוקא נייר שנטלו אותו מעץ. נייר עושים משבבי עץ שהרתיחו וריככו בחומרים כימיים וחיזקו בעמילן או שרף ואחר כך הלבינו בכלור. הוא אמר לה שהוא יכול לזהות בספרים עתיקים לפי הריח איזה ספר נדפס לפני אמצע המאה התשע עשרה ואיזה אחריו, כי אז שינו את תהליך עיבוד הנייר והתחילו להשתמש בחומצה. הוא הבין בכל סוגי הניירות והיה אחראי על ההזמנות מהספקים ומיצרני הנייר בחו”ל. למעשה בגלל זה ועוד כמה דברים מסוג זה אבא שלה לא יכול היה בלעדיו.
למה באמת לא באה לכאן קודם? לא היה לה זמן. אבל זה היה יותר מזה. הרי היתה לה הספריה של הסמינר. פעם פעמיים ירדה לשם, סרקה את המדפים, ניסתה להתמכר כמו בבית הספר הקודם. אבל לא הצליחה. כאילו אי שקט בער בה, כאילו כבר לא יכלה להילכד בפיתיון שהספרים זרקו לה. כאילו נחלצה מתוך מאורת הארנב חזרה אל החיים האמתיים והספרים לא יכלו כבר להציע לה את אותה הנחמה שהיתה בהם קודם. היא עדיין היתה ילדה, אבל הגפיים שלה התארכו והיא גדלה מדי בבת אחת וכבר לא התאימה. נזרקה אל העולם שבחוץ ללא הגנות.
עכשו עלו בה שוב הגעגועים המוכרים. ניגשה לספרנית ושאלה איך אפשר להירשם. הספרנית אמרה שהרישום חינם, וכל ילד במשפחה רשאי לשאול ספר אחד בכל פעם. ושהיא צריכה רק להביא תעודת זהות של אחד ההורים וצ’ק פיקדון.
עכשו עלו בה שוב הגעגועים המוכרים. ניגשה לספרנית ושאלה איך אפשר להירשם. הספרנית אמרה שהרישום חינם, וכל ילד במשפחה רשאי לשאול ספר אחד בכל פעם. ושהיא צריכה רק להביא תעודת זהות של אחד ההורים וצ’ק פיקדון. הבטיחה לעצמה שתעשה את זה כבר השבוע. הלל יוכל לשייף את הקריאה שלו. והיא ונתנאל יוכלו לדבר על הספרים שהם יביאו הביתה.
בצדה האחורי של הספריה היו מחשבים על שולחן ארוך. השלט מעל עמדת המחשבים הסביר שהם נועדו למאגרי מידע לעבודות ושאין להשתמש בהם למשחקים. חלק מהעמדות היו מאוישות על ידי ילדים.
ואז עלה בדעתה שאולי גם היא יכולה להיעזר בהם באיזה אופן. לעבודות קצת אחרות ממה שהם התכוונו. וידאה שהאחים שלה עדיין שקועים בפינת הקריאה ולא עוקבים אחר מעשיה. היא לא צריכה הלשנות מיותרות עכשו. התיישבה ליד אחד המחשבים, והקלידה אות אחר אות את המשפט שנעשה כבר המנטרה הפרטית שלה, נערה מחפשת עבודה באזור קטמונים.
