יעלי אמרה, בואי ניסע לירושלים ליום כיפור, נתפלל שם. אני שאלתי בשביל מה? מה רע לי פה? יעלי אמרה בירושלים מרגישים יותר, וגם אמרה מה אכפת לך, תזרמי. זרמתי. יעלי אמרה שבמרכז העיר הכי טוב. ככה קרובים גם לנחלאות גם לרחביה וגם לכותל. אני אמרתי, בסדר יעלי. לשתינו אין קרובים באזור הזה, מה עוזרים בני דודים ברמות? לא עוזרים.
בסוף שכרנו חצי חדר בחצי מחיר. ירדנו מהאוטובוס בתחנה מרכזית, קיוויתי שיהיה קר, זה מה שאני הכי אוהבת בירושלים, שלא חם כמו במרכז, אבל ירושלים קבלה את פנינו במשב חום ובאמירה ברורה: הסתיו עוד רחוק. יעלי החזיקה קופסת עוגיות מעשה בית, אני לא החזקתי שום דבר. לקחנו רכבת למרכז העיר, חיפשנו את החצי חדר שלנו במבוך בניינים חסר מוצא, בסוף מצאנו. המשכיר אמר שהמפתח יהיה מתחת לשטיח וגם אמר שניזהר על העציצים שלו. אשתו מאוד קשורה אליהם. החצי חדר היה קטן והעציצים היו גדולים. הם תלו בכל מקום. על הקירות, על התקרה, על החלונות, מונחים על מדפים, מצטופפים בפינות החצי חדר. יעלי אמרה, הוא אמר להיזהר עליהם. אני אמרתי, זה הרבה עציצים להיזהר עליהם. התמקמנו, אכלנו סעודה מפסקת שיעלי הביאה והתלבשנו. יעלי לבשה שמלה לבנה והתאפרה. אני לבשתי את אחת השמלות השחורות הקבועות שלי. אני לא מבינה למה בנות מתעקשות ללבוש לבן ביום כיפור, זה לא באמת מלבין את העברות, ניסיון טיפשי להעתיק את הקיטל של הבנים. לאיזה בית כנסת נלך? שאלתי. יש מיליון אפשרויות, יעלי ענתה בהתלהבות. אפשר ללכת לבית כנסת אחד מדהים שאני מכירה בנחלאות, ואפשר לבית הכנסת הגדול בקינג ג’ורג’, או להיכל שלמה, ושמעתי גם שיש מניין מעולה בכותל, מה את אומרת? מה שהכי קרוב, אמרתי. הלכנו לבית הכנסת המדהים שיעלי הכירה בנחלאות. ירושלים השוקעת הייתה קצת פחות חמה וקצת יותר נעימה, רוח קלילה נשבה והשיר של אביתר בנאי התנגן לי בראש. לרגע תהיתי אם יש לי סיכוי להינצל. ואיך יהיה לך סיכוי? הראש שלי אמר. את לא מרגישה, את לא מחוברת, לא משנה מה תתפללי הוא לא יאמין לך. הנה זה פה, יעלי קוטעת לי את הראש ומצביעה. מרחוק אני רואה שמלות לבנות מתגודדות ליד חלונות בית הכנסת. זה לא סימן טוב. אם הן עומדות בחוץ כנראה שאין מקום בפנים.
אני לבשתי את אחת השמלות השחורות הקבועות שלי. אני לא מבינה למה בנות מתעקשות ללבוש לבן ביום כיפור, זה לא באמת מלבין את העברות, ניסיון טיפשי להעתיק את הקיטל של הבנים.
אנחנו מתקרבות ומגלות שאשר יגורנו כן הוא. עזרת הנשים עמוסה מאוד. אי אפשר להיכנס. אישה בגיל של סבתא שלי פונה אלינו בחביבות ואומרת תעמדו בחוץ, שומעים מצוין. אני לא רוצה בחוץ. נהיה לי חם. וגם לא כדאי לעמוד בצום הרבה זמן. רוצה או לא רוצה, אין ברירה כי כבר מתחילים.
“יַעֲלֶה תַחֲנוּנֵנוּ מֵעֶרֶב וְיָבוֹא שַׁוְעָתֵנוּ מִבֹּקֶר וְיֵרָאֶה רִנּוּנֵנוּ עַד עָרֶב”. מזווית העין אני רואה את יעלי בוכה, ממש עם דמעות והכל. הדבר היחיד הרטוב שעל פני זו הזיעה מהעמידה והמזג. כשהפיוט משתתק יעלי לוחשת לי, איזה מרגש, נכון מרגש? אני לא עונה. המחזור נח בידיי כגוף זר והגוף שלי מתעקש לגנוב את תשומת מוחי. מכאיב את רגליי, מצמיא אותי נואשות, הצמא משתלט על כל חלקת מחשבה. תתביישי לך, אומר הקול הרע בראשי, יום כיפור אחד בשנה יש, ואת חושבת על הצרכים הפיזיים שלך? תתעלמי. תתעלי. עכשיו מחליטים עלייך לשנה הבאה, את רוצה להתחתן נכון? אז תבכי! אני נלחצת ומנסה אבל הקטע עם דמעות זה שהן מגיעות בדיוק מתי שלא רוצים בהן, נגיד בראיון עבודה או ברופא שיניים.
החזן מתקרב לווידוי ואני שומעת אותו מכריז ” אנא תבוא לפניך תפלתנו ואל תתעלם מתחינתנו” כולם חוזרים אחריו ביבבה ואני באמצע לדמיין כוס מים. “אָשַׁמְנו. בָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ. דִּבַּרְנוּ דֹּפִי” יעלי ממררת, גם כל הנשים מסביב. דופקות על ליבן בחוזקה, מכפיפות גבים. אני מכה על לב אטום, וזה כואב יותר. את צריכה להרגיש אשמה על כל העבירות שעשית השנה, הקול בי אומר, ועשית הרבה. אני לא מרגישה שום דבר, לא את הבגידה ולא את הגזילה, ולא כלום. מרגישה ריק והעיניים שלי יבשות.
בדרך לחצי חדר יעלי שואלת, איך את? ואני אומרת בסדר. יעלי מרגישה כשמשהו לא בסדר, יעלי תמיד מרגישה. היא אומרת, מחר נלך לבית כנסת הגדול. יהיה לנו מקום לשבת. יש שם תפילות ממש יפות. של חזן ממש מפורסם. היא מנסה לנחם אותי.
בלילה אני מתקשה להירדם, מצפּוּן הוא לא כדור שינה יעיל במיוחד. העציצים מטילים את צילם על הקירות, יוצרים צורות מאיימות. אני נאבקת בדחף לנפץ אותם. מחר נלך לבית כנסת אחר, אני אומרת לעצמי, שם יהיה לך מקום. שם תרגישי.
הנצנו עם החמה ויצאנו. בית הכנסת הגדול ניצב גדול ומרשים. נכנסנו. תפילה יפהפייה בוקעת מן האולם והלב שלי מזנק לקראתה. סליחה, פונה אלינו מישהי שעומדת בפתח עזרת הנשים, הזמנתן מקום? אנחנו מנידות בשלילה. אז זה ממש גזל להיכנס. היא אומרת. מקום בבית הכנסת הגדול עולה הרבה כסף ואנשים מזמינים במיוחד. אוי, אומרת יעלי. נלך למקום אחר. מי רוצה לגזול? אף אחד לא רוצה לגזול. בטח לא ביום כיפור עם האשמנו גזלנו. אנחנו יוצאות והלב המוזנק שלי שוקע בחזרה, למקום שבו לא מרגישים כלום.
אנחנו מחפשות מקום אחר. היכל שלמה נמצא בקרבת רחוב. אנחנו נכנסות ומגלות שעזרת הנשים ממוקמת בקומה החמישית. עזרת הגברים בקומה הראשונה. אנחנו משקיפות עליה מלמעלה כמו במשחק כדורסל. מרגישות ביציע השביעי. בשלב הזה אני מוותרת. התפילה ארוכה והחזן מאכזב, מסלסל בגאון איפה שרוצים לנוע, מקריא בחיפזון איפה שמבקשים להשתהות. התקווה מבליחה לקראת חמול על מעשיך ודועכת לטובת לחן זר ומוזר. כמה קולות מנסים להחזירו למוטב ולא עולה בידם. הזכות לבכות בחיק השיר האהוב נחמסת מהקהל ואני מתיישבת. הראש שלי כואב ואני עושה את הדבר הבזוי מכל, סופרת עמודים לסוף.
בדרך לחצי חדר יעלי אומרת, חזן מעצבן, נכון? מה היה לו דחוף לסלסל את אוחילה. נכון, אני אומרת. זה היה מעצבן. יעלי שואלת, את מרגישה טוב? אני אומרת, ככה. יעלי שואלת, קשה לך הצום? אני אומרת, קצת. יעלי שואלת, לאיזה בית כנסת נלך לנעילה? אני אומרת, לא משנה לי. השלמתי עם הלב האטום שלי. לא נראה שהוא הולך להתעורר בקרוב.
מנוחה קצרה ויעלי מצעידה אותנו לבית כנסת קטן ברובע. עזרת נשים קטנה אבל יש לנו מקום. אנשים מביטים זה בזה, מחייכים בעייפות, תכף הצום נגמר, חושבים ולא אומרים. או שאולי רק אני חושבת. התפילה מתחילה, הנערות לשמאלי מצמידות מחזורים לפניהן, מנצלות רגעים אחרונים. צד שמאל שלי מתחיל לכאוב, מתכווץ פעם אחת ואז פעם שניה, נקיפות כאב חדות, אולי אני חוטפת התקף לב. הדופק שלי מאיץ, שדה הראייה מצטמצם לרוחב של מחזור, אולי אני עומדת להתעלף. עזרת הנשים סוגרת עלי, קירות בית הכנסת נעולים בפניי, יבבות הקהל חתומות באוזניי, החזן זועק “פתח לנו שער בעת נעילת שער” ואצלי הכול אטום וסתום ומוברח.
הדופק שלי מאיץ, שדה הראייה מצטמצם לרוחב של מחזור, אולי אני עומדת להתעלף. עזרת הנשים סוגרת עלי, קירות בית הכנסת נעולים בפניי, יבבות הקהל חתומות באוזניי, החזן זועק “פתח לנו שער בעת נעילת שער” ואצלי הכול אטום וסתום ומוברח.
אני כושלת החוצה, משאירה את המחזור מאחוריי, מתעלמת מהמבטים, מתעלמת מיעלי, ירושלים מקבלת אותי בשתיקה, מביטה בי בחמלה, רוחה מרחפת מעלי, חולפת על פני ומתרחקת, מדלגת על ההרים, פורטת על גשר המיתרים. אני מתיישבת על המדרכה, אני והלב שלי הסרבן שלא מרגיש כלום, שמתנהג כאילו הוא סתם שריר, שהולך בשרירותו, בשרירותי. אני לוחשת, בבקשה לב, בבקשה תרגיש, בשמים הכול בוער, דינים נחתמים, גורלות נחרצים, אני לא מרגישה כלום, אני לא מרגישה טוב, בבקשה לב, אם יש לך לב, תרגיש משהו. תרגיש חדר. תרגיש חצי חדר. רק תרגיש משהו.
הרוח שבה אלי חמה וקלה, יורדת מן ההר, חוצה את הכביש, נעה עם שולי שמלתי השחורה, מטפסת על גבי, מסמאת את עיני, מכווצת את ליבי בנקיפה, אני אוחזת בו, נאנקת, היא אוחזת בי, לוחשת, הרי ליבך לפניך. החזן זועק השם הוא האלוקים. השערים ננעלים. חצי חדר נפתח.
4 תגובות
יואו, מטורף.
סיפור מרגש, מטלטל, כתוב נהדר ונוגע כל כך!
נעמי מוכשרת ורגישה
אהבתי והתחברתי לסיפור מאד
תצליחי!
אחות של יעלי. כתבת כל כך יפה ונוגע לעוד כל כך הרבה שמגיעים לחודש תשרי עם לב אטום. לא מתעניין מספיק באמת ולא מתרגש.. רציתי לאמר לך שאטימות הלב אכן מגיעה מחטאינו, אך כשמתבאסים ואין מצב רוח בגלל הלב האטום באופן מודע אז כבר אנחנו במקום טוב יותר, יש עצב על האטימות. אנחנו לא מסכימים לריחוק הזה. בפנים באמת רוצים להתקרב, להתרגש, לחזור בתשובה שלימה, דווקא בגלל שישנה אטימות.
אז נכון שזה כואב, ולא היינו מבקשים שהקב״ה יקשה את ליבנו, אבל הנה בגלל החושך הזה את מצליחה לרצות להיות להיות במקום אחר! טוב וקרוב יותר!
כשהלב כבר אטום, ואין רגש, והמצוות ׳מלומדה׳, נישא עינינו אל אבנו שבשמיים ונבקש ממנו רחמים על עבדיו ובניו האהובים, שיפתח ליבנו בתורתו ובאהבתו. כי לפתוח את הלב, יכול רק בוחן כליות ולב. גמר חתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.
מהמם, נוגע אמיתי וחשוף כל כך. אשרייך