קיץ ארוך מדי – פרק ל”ה

הן שבו לסמינר בהפסקת שתים עשרה וכך היה קל להשתחל בחזרה. פליאה נפרדה ממנה ב’ביי, ילדה טובה, ניפגש בשש’, כנראה הבחינה בלחץ שלה לחזור כבר. אם כי לא היה אכפת לבלות עם פליאה את כל שאר היום, הוקל לה כשחזרה. היא לא רגילה לשבור את החוקים, ובכל זאת חששה ממה שיחכה לה. אבל כפי שהחלק הרציונלי שבה שיער, ההעדרות שלה לא שינתה לאיש. אף בת לא אמרה לה שום דבר, גם לא בשם המורות. לצד ההקלה, הרגישה משום מה קצת אכזבה. רק גיטי טרחה להיעצר ליד השלחן שלה ולשאול, מאיפה את וזאתי מכירות. אבל לא בנימה שהיא קיוותה לה. ולפני שהיא הצליחה לפלוט מילה של הסבר, גיטי אמרה, בחורה מקולקלת. 

והיא שתקה מרוב הלם. היא לא מקולקלת, רצתה לומר לגיטי, היא… היא טובה בדרך שלה… את לא מכירה אותה… ואם יש לה טעם משלה, אז מה? היא… היא לא עוברת על שום הלכה. 

אבל גיטי כבר לא היתה שם, לא טרחה לחכות לשמוע את כתב ההגנה על החברה המקולקלת שלה. המשיכה אל החבורה שלה, וחלקה אתן כמה מילים, והן סובבו את הראש אינסטינקטיבית לעבר רננה, וכשראו שהבחינה בהן הפנו מיד את הראש חזרה. 

והאמת היא שגם את עצמה היא לא הצליחה לשכנע. המילים הציקו לה. מה זה אומר עליה, שהיא מתחברת לבת שלא שמה על הסמינר? 

אבל זה לא סתם בת שלא שמה על הסמינר. זאת פליאה. היא פשוט לא מתאימה לשום קופסא. אם היא תתחיל להיות ממושמעת היא כבר לא תהיה היא. זה הסמינר שלא מתאים אליה. שום סמינר. ואולי הסמינר בכלל שמח שהגברת לא טורחת. אולי המורות עצמן מפחדות מהלשון הארוכה שלה. מצחיק. היא רננה מרגישה רע שלא רואים אותה, ופליאה עובדת קשה לגרום להם לא להתייחס אליה. בעצם לא עובדת קשה. פליאה לא עובדת קשה בשום דבר. זה הסמינר שעובד קשה. אין לו ממש ברירה.

מצחיק. היא רננה מרגישה רע שלא רואים אותה, ופליאה עובדת קשה לגרום להם לא להתייחס אליה. בעצם לא עובדת קשה. פליאה לא עובדת קשה בשום דבר. זה הסמינר שעובד קשה. אין לו ממש ברירה.

והאמת היא, שפליאה ערערה בה משהו. תמיד חשבה שהיא צריכה לקבל את הכללים. בית הספר – לא משנה איזה – עמד שם יציב כמו אנדרטה, והיא שבאה בשעריו היתה אמורה להתאים את עצמה אליו. כמובן הן תמיד התלוננו על המערכת, על התלבושת, על המורות, אבל זה היה חלק מהמשחק. הן יתלוננו או ימציאו בדיחות על המצב והסמינר יעמוד יציב ובלתי מופרע. זה הבטיח שהעולם שלהן יישאר עגול והן לא ייפלו מהקצה. 

אבל היום גילתה שאפשר להחליט איזה כללים את מקבלת ואיזה לא. מה אפשר לרופף ומה קו אדום. מה באמת קו אדום? הכל בעצם, רק שאם לא שמים לב, מותר לך להבריז. מי אמר, מותר לברוח, אבל אסור להיתפס? זה תמצית הענין.

הכניסה את מה שנשאר מהסנדויץ’ לתוך התיק. אפילו שלא התכוונה לסיים אותו, לא יכלה לגרום לעצמה לזרוק אותו לפח. בבית תשים בשקית הלחם היבש. אמא שלה הקפידה שלא יזרקו לחם, שישימו בשקית נפרדת, ואת השקית הזו לא ישליכו לפח האשפה בחוץ אלא ישאירו לידו. זה גורם לעניות. זה שעובד הזבל שם אותה בעצמו בתוך הפח, זה כבר לא ענין שלהם. רק תהתה לעצמה, איך זה שהם מכבדים כל כך את הלחם, אבל הוא לא עוזר להם בחזרה עם העניות. אם היא תגיד את זה לאמא שלה, היא תכעס עליה, למה עניה? אין לך בית? אין לך מה לאכול? אבל זה לא הפואנטה. היא לא רעבה ללחם, היא רעבה לדברים אחרים. לאייס קפה. לקיפלינג. לסניקרס, אבל מהסוג שמותר בסמינר. ולעוד כמה דברים. 

ואולי היא באמת כפוית טובה ואמא שלה צודקת. אמא שלה אומרת, אין לזה סוף, תמיד תרצי מה שאין לך. אבל איך זה עוזר לה? היא באמת רוצה. ואולי יש הפרש בין לא להיות עני לבין שיהיה לך כל מה שאתה רוצה. ואולי זה שהיא קיבלה עבודה והיא הולכת להשיג לעצמה את כל מה שהיא רצתה, זה ההתממשות של הצרכים שלה, אז אולי הסגולה כן עובדת.

*

אבל הדברים לא הסתדרו כפי שהיא חשבה. ביום שישי שאחרי זה, כשמסודי הגיעה לסגור את החנות, היא ביקשה ממנה את פרטי החשבון שלה כדי להכניס לה את התשלום של החודש. היא נכנסה לעבוד באמצע החודש הלועזי והנהלת החשבונות צריכה את כל הפרטים כדי שהתשלום ייכנס בזמן. והיא אמרה, פרטי חשבון? ומסודי אמרה, חשבון בנק. של ההורים. או שלך, אם יש לך.

קיוותה שמסודי לא הרגישה בבהלה שלה. היא אמרה, אי אפשר מזומן? 

ומסודי אמרה, לא, זו מערכת אוטומטית. זה יוצא ישירות מהבנק. 

והיא נשכה את השפתיים ולא ידעה מה תגיד. אני… אני אשאל, היא אמרה. 

אם הכסף ייכנס לחשבון של אבא שלה, שתשכח ממנו. כל באיה לא ישובון. זה ייבלע במינוס שלו ולא יצא משם אי פעם. והוא ממילא חושב שהכסף שלה שייך לו. 

כל פעם שהיא קצת שמחה שדברים מסתדרים, היא מקבלת כאפה לפנים. מה היא תעשה? 

כל השבת היתה מוטרדת, וכמה שניסתה לומר לעצמה שאסור לחשוב דברי סחורה בשבת, ושזה מקלקל את הברכה, המחשבות שלה החזירו אותה לענין הזה שוב ושוב. 

ואז, ביום ראשון, הלכה אל פליאה. הרגישה שתהיה לה עצה בשבילה. לא זכרה באיזו י”ב היא, והיא עלתה לקומת הבוידעם, כך קראו לזה בסמינר משום מה, וחיפשה אותה בעיניה. ומישהי השגיחה בה ושאלה את מי היא מחפשת. והיא אמרה, את פליאה. והבחורה הפנתה אותה אל י”ב 1. אבל כשהגיעה לכיתה הנכונה התברר שפליאה בכלל לא הגיעה. היתה צריכה לנחש. החליטה שתלך לחנות ישר אחרי הסמינר. קיוותה שהיא במשמרת היום. 

בסוף היום אספה את החפצים שלה והלכה לתחנה לכיוון גאולה. בדרך עלו בה כל הפקפוקים. זה לא שהן חברות נפש, מה פתאום היא באה לבקש עזרה? אבל אין לה מישהו אחר לשאול אותו, ופליאה בטח תדע מה לעשות. 

ירדה בתחנה הראשונה בגאולה. חצתה את הכביש בלי משים ופנתה שמאלה אל הסמטא. פעמון הדלת דנדן כשנכנסה לחנות, ופליאה הרימה את הראש מהנייד שלה ושאלה, איך אפשר לעזור לך גברת? 

לרגע התבלבלה. ואחר כך צחקקה, ואז אמרה, אני באמת צריכה עזרה. 

שוטי, פליאה אמרה. 

והיא אמרה, מסודי רוצה חשבון בנק, אה… בשביל המשכורת… אה… ואני לא יכולה לתת את החשבון של ההורים שלי. יש לאבא שלי מינוס בגלל העסק… זה… אה…

פליאה קלטה מיד. אז את צריכה לפתוח חשבון. 

פעמון הכניסה דנדן שוב. פליאה אמרה: יש לך לקוחה. 

היא שוב התבלבלה לרגע, ואז שאלה, מה… איך…

פליאה אמרה, תעודת זהות יש לך? 

והיא אמרה, לא. 

למה שתהיה לה תעודת זהות? היא רק תלמידה. אף פעם לא היתה צריכה לטפל בשום דבר רשמי. אפילו את הדיחוי לצבא עשו דרך הסמינר. 

למה שתהיה לה תעודת זהות? היא רק תלמידה. אף פעם לא היתה צריכה לטפל בשום דבר רשמי. אפילו את הדיחוי לצבא עשו דרך הסמינר. 

ופליאה אמרה, תשיגי תעודת זהות של אמא או אבא. קודם כל צריך להוציא תעודת זהות. 

את כל הכסף שחסכה בינתיים תצטרך כנראה להוציא על הדברים האלה. אין לה מושג כמה זה עולה. לא העזה לשאול. 

פליאה התעסקה בנייד שלה במשך כמה דקות, מתעלמת מהלקוחה שעמדה בצד וניסתה לצוד את תשומת לבה. קבעתי לך תור, היא אמרה. רביעי באחת ורבע. בהר חומה.

והיא אמרה, אבל זה יוצא בלימודים. 

איפה זה הר חומה? זה בטח נסיעה של איזה שעה. עוד פעם היא תבריז? היא תהרוס לעצמה את השם סופית. 

פליאה אמרה, אז שלישי בארבע וחצי. בעוד חודשיים. 

והיא אמרה, לא… אז ברביעי. 

ואז העזה ושאלה, תוכלי לבוא אתי? 

ופליאה אמרה, בטח. על תקן אמא שלך. רק תביאי מטפחת.

להדפסה