“יש לנו תינוקת מתוקה מאוד, בת חצי שנה, במחלקת ילדים,” אומרת לי ההיא מהארגון בתוך האוזן.
הטלפון שלי מונח על האוזן השמאלית די ברישול, ואני מקווה שהוא לא יפול, כי אם זה יקרה הוא יפול בדיוק לתוך הכיור שאני מנסה לנקות קצת.
“מה צריך לעשות איתה?” אני קצת חוששת.
“האמא אמרה שהיא עם דלקת ריאות. אין לה תיאבון, היא מקבלת הכל דרך הווריד, אבל אם היא תרצה לאכול אז ישאירו לה בקבוק. מה עוד? להרגיע אם היא בוכה, להחזיק, ללטף. את מבינה, בזמנים כאלה שילד מאושפז,” הקול שלה פתאום יורד לחצי לחישה, ואני סוגרת את הברז כדי להיטיב לשמוע, “בזמנים של בעיות, בכלל, כל משפחה מתמודדת וזה קשה. אבל אם יש כבר רקע בעייתי בבית, אז זה הופך מסובך פי כמה. ההורים שלה חד משפחתיים, את מבינה?”
אני מהמהמת משהו.
“אז קודם כל,” ההיא לא מפסיקה לדבר, “אין חלוקה ברורה בין האחריות של האבא לאחריות של האמא. והם גם משפחה בוגרת, יש ילדים גדולים בני עשר ואחת עשרה, שצריכים הורה בבית. ועם זה, וכל הבעיות בשלום בית, הם קורסים, אני אומרת לך. זה שתשחררי אותם לישון בבית, זה פשוט חסד של אמת.”
אני קצת חלוקה על ההגדרה של חסד של אמת, ולא רק עליה. בעצם, אני ממש מקווה שלא מדובר פה בסיפור של חסד של אמת, ושכולם בריאים וקיימים וחזקים ומסוגלים לומר תודה. לא בשבילי, כמובן, אלא בשבילם. אני גם מקווה מאוד שהתיאורים שלה על המשפחה הקורסת לא נכונים, או לפחות לא קורים רק בגלל בעיות שלום הבית שלהם.
“בסדר,” אני מתגברת על החששות שלי. “אני אהיה שם בשבע בערב, כן?”
“מצוין. בשבע בבוקר יבואו להחליף אותך.”
הכיור נקי ברמה שלא תביך אותי כשנתי יגיע, ואני עוזבת אותו סוף סוף, הולכת להביא לילדים ארוחת ערב משביעה אך לא מלכלכת. פרוסת לחם עם ממרח חומוס, רצועות מלפפון ופלפל.
הכיור נקי ברמה שלא תביך אותי כשנתי יגיע, ואני עוזבת אותו סוף סוף, הולכת להביא לילדים ארוחת ערב משביעה אך לא מלכלכת. פרוסת לחם עם ממרח חומוס, רצועות מלפפון ופלפל.
“אנחנו באמצע משחק,” אבי אפילו לא מסתכל על הצלחת הכחולה שבידי.
“תשחקו ארוחת ערב,” אני מציעה. זהבי צוחקת כאילו זו היתה בדיחה מצחיקה במיוחד.
אני נכנסת להתקלח במהירות, פעולה שאני מאמינה שתאתגר אותי מעט בימים הבאים. הרחצה עוזרת לי לחוש רעננה ונקיה. כשאני מנגבת את הפנים שלי במגבת אני מרגישה טוב כל כך. כאילו החופש שמחכה לי מעבר לפינה כבר מושיט אלי את ידו. קורצת לעצמי במראה וממהרת לארוז. הפעם אני אורזת מינימלי ממש. שמלה למחר, חצאית וחולצה ליום חמישי, חולצה להחלפה ליום שישי, קצת הלבשה אישית, כרטיס אשראי, טלפון. דוחסת את הכל לתוך תיק גב אפור. הילדים עדיין משחקים, אני שומעת אותם. כשאני מסתכלת אל החדר אני רואה שהם אכלו מעט. פוסעת אל המטבח וממלאת את הבקבוק האישי שלי במים, ומכניסה גם כן לתיק. אחר כך אני יושבת על המיטה של נתי, התיק עלי, ואני מחכה שיגיע.
*
“אני אאחר קצת היום,” נתי עדכן אותי ביום שישי אחד בבוקר, קצת אחרי החתונה שלנו. “אם תוכלי להתארגן, אז מיד כשאחזור נצא לאבא שלי, בסדר? שבת נכנסת מוקדם, ויש פקקים נוראיים, אני לא רוצה שניתקע.”
“בסדר גמור,” הייתי עוד באמצע להתפנק לי במיטה. שמיכת הפוך שלי מצאה חן בעיני יותר ככל שהימים התקצרו והקור הורגש יותר.
קמתי בעצלתיים, התלבשתי והתפללתי. אחר כך אכלתי ארוחת בוקר עם העיניים בעיתון. ופתאום קלטתי שהשעה מתאחרת. מיהרתי לחדר שלנו כדי לארוז לנו בגדים לשבת.
פתחתי את הארון שלנו והוצאתי בגד לשבת בשבילי. את החולצה של נתי, היא היתה מגוהצת ומקופלת נפלא. אני גיהצתי אותה באהבה גדולה, ונתי קיפל בדייקנות מופלאה והכניס לארון. מה עוד? שמתי את הדברים בערימה על המיטה, וגירדתי מעל האוזן.
רגע, לפני שבת מה נצטרך? חישבתי במהירות והוצאתי בהתאם. ראיתי מול העיניים את כל מה שנצטרך, וזה היה יחסית קל. מה נצטרך ללילה? גם זה היה קל. כן, כשחילקתי את המטלה לחלקים קטנים היה לי קל יותר. אחרי כרבע שעה עמדו שתי ערימות מסודרות וחביבות על המיטה של נתי, ואני ניסיתי להכניס אותן לתוך התיק האפור. זה היה בלתי אפשרי. דחפתי את החולצה של נתי בזהירות, כדי שהיא לא תתקמט, אבל היא לא נשארה מגוהצת כמו קודם. עליה הנחתי את שאר הדברים של נתי וניסיתי לדחוס את הבגדים שלי. לא ראיתי את החולצה מלמטה, אבל הנחתי שהיא מתקמטת כמעט בלי תקנה. אוף.
“מה מסתבך?” נתי פתאום היה לידי.
“אני לא מצליחה להכניס את הכל לתיק,” זרקתי את הכל על המיטה שלו בתסכול.
“אני אכניס,” הרוגע שהוא השרה עלי היה כמו קסם, ועצבן אותי מאוד. אבל הוא הכניס את הכל, בזה אחר זה, וסגרת את התיק שלנו. “שנצא?”
“כן,” שפשפתי עיניים בחוזקה. “נצא.”
“אל תרגישי ככה,” הוא לא ידע באמת איך הרגשתי, הערכתי את הרגישות שלו למרות זאת. “את רואה את התיק הזה?” הוא הראה לי אותו מהצד האחורי שלו.
“בוודאי,” כמעט נעלבתי. “אני רואה דברים, מה נראה לך.”
“כמה רצועות יש לו?” הוא שאל רטורית, אבל כנראה לא סמך עלי שאבין ולא אחשוב שזהו מבחן מטופש ומעליב, ולכן מיד ענה. “יש לו שתי רצועות, נכון?”
“נכון,” לא הבנתי לאן הוא חותר.
“למה צריך שתיים?” נתי חיכה הפעם לתשובה, “הרי גם רצועה אחת מספיקה, נכון?”
“כי יותר נוח עם שתיים,” עניתי, “זה עומד סימטרי על הכתפיים,” ניסיתי להסביר, אבל נתי חתך אותי.
“הנה,” הוא נכנס לתוך דברי, “את רואה? יותר נוח בשניים. את מכינה ואני מכניס לתיק. כל אחד עושה את חלקו. נכון?”
זה עודד אותי, בהחלט. אבל בשבוע שאחר כך קנה נתי מזוודה קטנה. היתה לה רק ידית אחת, גדולה. זו היתה הפעם האחרונה שהשתמשנו בתיק האפור.
*
הכניסה למחלקת ילדים הממה אותי ברגע הראשון. אף פעם לא הייתי במחלקה כזו. במקום הקירות הלבנים שציפיתי למצוא, אני רואה קירות מצויירים. ילדים בפיג’מות עם בלונים יושבים ומשחילים חרוזים בחוטים. ילד קטן עם אינפוזיה על עמוד מחזיק תפוצ’יפס ומחייך אלי במתיקות.
בחדר שש יש וילון אחד סגור. הווילון במיטה השניה פתוח, אבל אין שם אף אחד. במיטה השלישית יושבת אם חילונית. אני כמעט בטוחה שאני אמורה לשמור על תינוקת חרדית. אני מתלבטת לרגע איך לבדוק מאחורי הווילון הסגור. אי אפשר לדפוק עליו, הרי. משתעלת פעם ופעמיים, אבל אז תופסת את עצמי שזה לא קול מוזר כל כך במחלקה שיש בה לפחות מאושפזת אחת עם דלקת ריאות, וגם לא משרה ביטחון רב מדי. אז אני קוראת בשקט “סליחה?” ואחרי רגע, כשאין מענה, אני מנסה שוב קצת יותר בקול. “סליחה, אמרו לי לבוא לשמור על תינוקת הלילה?”
הווילון הסגור נפתח רק בחלקו. אישה רזה שהעייפות ניכרת על פניה, מחייכת אלי מעם הכורסה. “היא נרדמה הרגע,” הקול שלה מתנצל לכיווני, לוחש. “אני מחכה כמה שניות, שתירדם חזק יותר ואז אני אניח אותה במיטה. איך קוראים לך?”
“אני ליבי,” גם אני לוחשת אליה, “ואני שמחה להיות עם המתוקה הזו,” המבט שלי מתמקד בתינוקת, זה הכי פחות מביך בסיטואציה הזו. “איך היא מרגישה? ואיך קוראים לה?”
“אילה,” האישה עונה על השאלה האחרונה קודם. “אני חושבת שיש הטבה. נראה לי, אני מקווה.”
אני מעבירה את המשקל שלי מרגל לרגל. התיק מתחיל להכביד עלי, אבל אין לי בדיוק מקום להניח אותו. ואז היא קמה במהירות שמפתיעה אותי, ומניחה את התינוקת בתוך המיטה המסורגת, בעדינות רבה.
“תודה לך,” הקול שלה חנוק. “אני, או בעלי, נבוא מיד בבוקר. בסדר?”
“בלי לחץ,” אני תופסת את מקומה על הכורסה. היא חמה, וזה מרגיש לי כמו חדירה לפרטיות של הגברת. “אני אשאר פה כמה שצריך.”
אין לי מושג למה אני מבטיחה לה את זה. רונית תכעס מאוד אם שוב לא אגיע, אבל אין ברירה אחרת. אני לא יכולה לומר לאם הזו להגיע מוקדם הביתה. אני מקווה שהיא תישן היטב.
“הנה, בעלי מתקשר אלי,” האם מרימה מכשיר טלפון. “הוא בטח מחכה לי למטה. אז אני יוצאת, טוב? אם יש בעיות תתקשרי אלי?”
“בטח,” אני שוב מבטיחה. מקווה שלא אצטרך לקיים גם את ההבטחה הזאת. לא רוצה להעיר אותה באמצע הלילה.
“יהודה,” הקול שלה מתרחק, “אני כבר יורדת. אני בדרך, עוד שניה במעלית. תודה שבאת.”
*
הטיול השנתי של כיתה ח’ היה אטרקציה אמיתית. טיול ארוך שהתחיל בשעות המוקדמות של לפנות בוקר, ונגמר בשעה מאוחרת כלשהי. לא הייתי עד סופו. באיזשהו שלב של הטיול הסתחררתי ונפלתי. החובש שליווה אותנו חשש שהתייבשתי, חשש ששברתי רגל או יד, ודרש להעביר אותי לטר”ם, לפחות.
המורה חוה הציעה להצטרף אלי. היא היתה הסגנית, ולמרות שלא חשתי קרבה כלשהי אליה, הסמכותיות שקרנה ממנה הרגיעה אותי.
“את בסדר?” היא שאלה אותי במונית שלא קלטתי איך הגענו אליה בכלל.
“כן,” עניתי אוטומטית. “אני רוצה את אמא ואת אבא שלי.”
“את אמא או את אבא?” היא שאלה אותי בחמלה.
“את שניהם,” לא ידעתי בעצמי למה אני מתעקשת. “אני רוצה להתקשר אליהם.”
“הם נשואים?” המורה שאלה אותי. ראיתי איך היא מתחרטת על השאלה דקה אחר כך.
“לא, מה פתאום,” אמרתי. משהו בראש הצטלל לי קצת.
“קחי,” המורה הושיטה לי את הטלפון שלה. זה היה מכשיר די גדול. אולי הוא היה שייך בכלל לבית הספר.
חייגתי קודם כל לאבא, אבל היתה שיחה ממתינה. אז חייגתי לאמא.
“אמא, זו ליבי,” אמרתי לה מיד. “נפלתי בטיול, והמורה חוה לוקחת אותי עכשיו לטר”ם. תוכלי לבוא להיות איתי?”
“איזה טר”ם?” שמעתי איך אמא נבהלת. “תביאי לי את המורה, אני רוצה לשמוע ממנה.”
“היא בסדר גמור,” המורה חוה הבטיחה לאמא. “כן, היא ממש בסדר. לא, זה רק כדי להיות בטוחים שהכל בסדר. אני יכולה להסתדר איתה לבד. לא, אין צורך שתבואי. אה, את רוצה? את תספיקי? כי אנחנו בטבריה.”
“אמא שלך יוצאת עכשיו עם מונית,” היא עדכנה אותי בסוף השיחה. את בטוחה שאת רוצה לדבר גם עם אבא שלך?
“כן,” לא הייתי צריכה לענות, כי אבא בדיוק התקשר בחזרה.
“שלום,” הוא ענה בקול די רשמי כשעניתי לו. לא זיהה את המספר.
“אבא, נפלתי בטיול,” פתאום ירדה לי דמעה אחת, ואחריה עוד אחת. “נפלתי ואני בדרך לטר”ם עם המורה.”
“טר”ם?” אבא שאל מיד. “איפה? באיזו עיר אתם, ליבי?”
“אנחנו בטבריה,” ידעתי את זה כי שמעתי קודם את המורה מספרת לאמא.
“אני יוצא אליך מיד.” אבא לא היסס. הוא ניתק את השיחה ואני החזרתי למורה את הטלפון. הרגשתי רוגע שאפשר לי להישען אחורה ולנשום. הנשימות שלי היו מאומצות קצת, מתנשפות. אולי באשמת הבכי שבכל זאת התעקש להישאר בגרון.
בטר”ם היה תור ארוך. למרות זאת, הרופא הספיק לבדוק אותי עוד לפני שאמא ואבא הגיעו. גם עשו בדיקות כלליות ועשו לי צילום רנטגן, עוד לפני שהם הגיעו.
אבא הגיע ראשון. הוא חיבק אותי חיבוק אמיץ, ושחרר את המורה לדרכה, לא לפני שהודה לה על הדאגה והמסירות.
אמא הגיעה שתי דקות אחריו.
“אה, לא אמרת לי שאבא יגיע,” היא הסתכלה עלי במבט קצת מוזר.
“דיברתי איתך לפני שדיברתי איתו,” לא בדיוק ידעתי איך להסביר לה את זה, “ורציתי ששניכם תהיו איתי,” הוספתי. כי זו היתה האמת.
“ליבי צודקת,” אבא אמר לי, וליטף לי את השיער קלות. אמא בדיוק שחררה אותי מהחיבוק שעטפה אותי בו. “בזמנים קשים צריך משפחה. לא?”
הוא חייך לאמא, ואמא חייכה אליו, ואני הייתי באמצע. זו היתה תחושה בלתי מוכרת לי בכלל.
“עדיף בזמנים שמחים,” אמא אמרה לו. “בעזרת השם. עוד יהיו מספיק אירועים שגם אבא וגם אני נהיה בהם. את לא צריכה לשבור רגל בשביל זה.”
“עדיף בזמנים שמחים,” אמא אמרה לו. “בעזרת השם. עוד יהיו מספיק אירועים שגם אבא וגם אני נהיה בהם. את לא צריכה לשבור רגל בשביל זה.”
צחקתי. גם אבא צחק. שניהם היו קצת אחרים כשהיו איתי ביחד. זה היה נעים כל כך, בטוח כזה.
ואז קראו לי ברמקול, ונכנסתי לרופא שהודיע שהכל בסדר ואלו רק מכות יבשות. את הדרך חזור עשיתי עם אמא במונית. אבא חזר לבדו ברכב שלו.
*
בבוקר היא חוזרת מוקדם מאוד, נראית קצת יותר רעננה.
“איך היה?” היא שואלת אותי.
“היא ישנה רוב הלילה,” אני מספרת. “פעם אחת התעוררה, לא רצתה בקבוק. נרדמה לי בידיים די במהירות. והאחות אמרה הבוקר שאין לה כבר חום ושהיא נראית הרבה יותר טוב.”
אני מארגנת את התיק שלי. מחזירה לתוכו את המטען של הטלפון, זה בערך מה שהוצאתי ממנו. נועלת מחדש את הנעליים, הלבוש היחיד שהעזתי להסיר הלילה.
“תודה, זו היתה הצלה,” האם לוחשת עדיין.
“הספקת לנוח?” אני שואלת אותה ומתחרטת מיד. לא בטוחה אם זו שאלה נימוסית או שלא.
“כן,” היא מחייכת אלי. “קצת להיות עם הילדים, קצת לנוח. אני מקווה שנשתחרר מהר,” היא מסתכלת על השעון, משום מה. “בעלי יבוא להיות איתי פה הבוקר, אחר כך אני אחזור הביתה לקבל את הילדים, והוא יישאר עם אילה. הלוואי שלא נצטרך להיות פה עוד לילה.”
היא מתייחסת למצב המשפחתי שלה בכזו טבעיות. לרגע אני מהססת אם לספר לה על המצב הלא ברור שלי. אחר כך אני מבינה שזה בכלל לא הזמן. היא מתמודדת מספיק, לא צריכה גם את הצרות שלי על כתפיה.
“תודה,” היא אומרת לי, כשהיא רואה שאני מתעכבת. שוב הטלפון שלה מצלצל.
אני יוצאת מהחדר, הולכת לכיוון המעליות לאט. אני אספיק להגיע לרונית בזמן, אין סיבה שלא.
“כן, יהודה,” הקול שלה מלא חיים, “המתנדבת עזבה הרגע. אילה ישנה, ויש לי זמן לנוח גם כן. אל תדאג. כן, אני בסדר. אז כולם כבר יצאו הבוקר? מה מוישי רצה כשיצאתי מהבית?”
אני נכנסת לתוך המעלית, יורדת למטה. אף אחד לא מחכה לי למטה.
ולמרות שאני לא חולה, ולא מכירה מקרוב אף אחד חולה, כולל התינוקת עליה שמרתי קצת הלילה, העיניים שלי מתמלאות דמעות כשאני יוצאת לרחוב.
אולי בעצם זו רק השמש שמסנוורת אותי.
