קיץ ארוך מדי – פרק ל”ו

זה היה נשמע פשוט. היתה צריכה לנחש. שום דבר לא אמור להיות לה פשוט. 

התכוונה לבקש את תעודת הזהות מאמא שלה. ברביעי בבוקר היא בדרך כלל נשארה לעבוד מהבית, חשבה שתחכה שאבא שלה יעזוב ואז תבקש. אבל הבוקר כשהיא קמה אמא שלה כבר לא היתה. כנראה בגלל ההגשות של סוף החודש. ועכשו היא תקועה. ובמשרד הפנים אין תורים עד עוד חודשיים. והיא לא תקבל משכורת והכל ילך לפח. 

מה היא עושה עכשו? מה?

אבא שלה כבר יצא, אבל הוא בטח בבית הכנסת. אולי הז’קט שלו נשאר פה. בדרך כלל הוא מניח תפילין בבית ויוצא ככה לבית הכנסת עם הטלית, ואז הוא לא לובש את הז’קט של החליפה. נתנאל והלל כבר יצאו ללימודים. בדקה את השטח ליתר ביטחון ופתחה כדי סדק את הדלת של חדר ההורים. החדר היה ריק. סגרה אחריה את הדלת. הז’קט האפור היה שם בתוך כל העליהום שגדש את המתלה. הכניסה את היד לכיס העליון, תרה אחרי הארנק של אבא שלה. שלפה אותו מהכיס בידיים רועדות. 

מה את עושה כאן?

היא קפאה על מקומה. מאיפה לעזאזל הוא הגיע? הוא לא אמור להיות כאן עכשו. הוא אמור להיות בבית הכנסת. איך הוא חזר כל כך מהר? לא חשבנה נכון את הזמן. ואיך לא שמעה שנכנס?

היא קפאה על מקומה. מאיפה לעזאזל הוא הגיע? הוא לא אמור להיות כאן עכשו. הוא אמור להיות בבית הכנסת. איך הוא חזר כל כך מהר? לא חשבנה נכון את הזמן. ואיך לא שמעה שנכנס?

אה… אני… רק…

מה הארנק הזה עושה בידיים שלך? 

א… אני…

גנֶבת. הוא מסנן. הקול שלו קשה.

א… אני לא… הקול שלה נעשה יבבני. 

היא שונאת את זה שהיא נשברת. 

אני… רק… אני רק… רק… ת… תעודת זהות. 

הוא מתקרב לעברה עוד צעד. 

תעודת זהות? בשביל מה?

היא צריכה להגיד משהו. מהר. אף פעם לא היתה טובה בהמצאות. פליאה בטח היתה יוצאת מזה כמו איזה מאדאם פומפדור. היתה מייצרת שקר מהודר כזה, שהוא היה מתנצל שבכלל אמר משהו. 

אבל אבא של פליאה לא היה מכניס אותה למצב הזה.

בשביל מה? הקול שלו תובעני. 

אה… בשביל… 

היא תגיד את זה ודי. 

בשביל… חשבון… בנק.

חשבון בנק? מה חשבון בנק? למה חשבון בנק? 

אה… אני… בשביל אה… בשביל המ… המשכורת…

משכורת? איזה משכורת? 

אה… אני… עבדתי…

עבדת? איפה? ממתי את עובדת? 

א… אני… לא… כבר לא… 

מי הרשה לך ללכת לעבוד? 

א… זה רק…

הוא נעץ את אצבעותיו בכתף שלה וטלטל אותה בכח.

מה זה? ממתי את עובדת? ואיפה את מסתובבת, חתיכת רמאית ושקרנית? 

אני עובדת!! היא צרחה, בקול איום ונורא שלא ידעה שקבור בה. אני עובדת! אני עובדת כי אתה לא נותן לי גרוש! כי אני נראית כמו קבצנית! כי לפעמים נגמר לי הערך צבור ואין לי לשלם באוטובוס! כי אני צריכה דברים ואתה כל הזמן אומר לי לא!

הפנים שלו התאדמו בכעס. 

את. לא. תדברי. אלי. ככה! 

היא נסוגה אל הקיר, מגנה על עצמה בידיה.

את. לא. תדברי. אלי. ככה. שומעת? 

אף פעם לא הכה אותה. חוץ מכמה חבטות מאחורה כשהיתה ממש קטנה. במיוחד כששיקרה. אבל עכשו הוא כעס באמת. הפחד שטף אותה. היא באמת עברה את הגבול. 

והיא לבד כאן מולו. 

כבר לא אכפת לה. כל הכוחות כבר נזלו ממנה החוצה. 

ואתה לא תקרא לי גנבת. הקול שלה יוצא לה מהגרון צרוד ומשונה. לא צריכה את הכסף שלך. 

איפה את עובדת? הוא שאל בקול קשה. 

היא משכה את הכתף, מנסה להשתחרר מאחיזת ידו. 

זה לא עניינך. ואני לא אתן לך את הכסף. 

כבר לא יכלה לעצור בעצמה. כאילו אישיות אחרת השתלטה עליה. כאילו איזו מפלצת מדברת מתוכה. תפסיקי עם זה. למה את מלבה אש. למה את לא סותמת? הוא… 

הוא מה? 

שיעשה מה שירצה. כבר אין לה מה להפסיד.

מי הרשה לך ללכת לעבוד? אה? הוא צרח. מה עוד את עושה מאחורי הגב שלנו? עם מי את מסתובבת? 

ואז זה חבט בה:

ילדת רחוב! מופקרת!

*

הוא יצא ונעל אחריו במפתח. סובב במנעול פעמיים. כדי שהיא לא תצא. לא תסתובב ברחובות. הזהיר אותה שלא תצא מהבית, שהוא כבר יחשוב עם אמא שלה מה לעשות אתה. 

לא היה אכפת לה. יש לה מפתח. אבל הכל כאב לה. לא ידעה שיכול לכאוב ככה. 

Stick and stones may break my bones, but words will never hurt me…

הדקלום המפורסם של המורה לאנגלית, כשמישהי היתה מתלוננת שמישהי אחרת פגעה בה-העליבה אותה-קראה לה בשמות…

המורה ליבי, את רצינית? מלים זה כואב נורא.

מכות עוברות איכשהו. מלים לא.

כמה שהיא שמרה על עצמה, מה זה עוזר לה. הכל נהרס לה. כל מה שהיא היתה פעם.

היא לא תבכה. היא לא תתפרק. 

אבל קודם כל היא חייבת לצאת מכאן. היא צריכה להודיע לפליאה. הן סיכמו להיפגש בדוידקה. זה פחות או יותר המקום היחיד שהיא הכירה. שלא תחשוב שרננה הבריזה לה. יש לה מספר טלפון שלה, אבל לפליאה אין דרך להתקשר אליה. תצטרך ללכת להתקשר מסבא. אבל אז סבא יגיד לאבא שהיא היתה אצלו. והיא תפתח עליה חזית חדשה. 

לא משנה. היא לא יכולה לתת לפליאה לחכות לה סתם. 

תגיד לסבא שהיא צריכה להודיע משהו דחוף בסמינר. 

רמאית ושקרנית. זה מה שנהיה ממנה. 

העצב ירד עליה כמו ענן. 

חיכתה עוד זמן מה. לוודא שהוא לא אורב לה מאחורי הדלת. פחדה אפילו להציץ מהחלון כדי לבדוק. מה היא תעשה עם עצמה? לסמינר אין טעם כבר ללכת. בטח לא עם החולצה המקומטת והפנים האדומות. 

חכתה עוד זמן מה. לוודא שהוא לא אורב לה מאחורי הדלת. פחדה אפילו להציץ מהחלון כדי לבדוק. מה היא תעשה עם עצמה? לסמינר אין טעם כבר ללכת. בטח לא עם החולצה המקומטת והפנים האדומות. 

עשתה את הדרך לבית של סבא. עברה את הכביש בלי להסתכל. מכונית נעצרה בחריקה ומישהו צעק עליה משהו לא ברור מהחלון. היא מלמלה סליחה והמשיכה לצד השני בלי להסתכל. 

היא רק קיוותה שסבא יהיה בבית, שלא הלך לבלות את הבוקר עם החברים שלו בקופת חולים. 

סבא פתח לה את הדלת. היא דילגה על מה שלומך סבא ואיך אתה מרגיש, ואמרה שהיא צריכה להתקשר דחוף. סבא נסוג מהדלת והחווה בידו באבירות לעבר הסלון. 

היא חייגה בידיים רועדות. מתבלבלת פעמיים. מחייגת שוב.

צליל ארוך, ואחר כך רשרוש, ופיצוץ קטן, נונשלנטי, חיסול חשבונות קטן עם המסטיק.

הי! הקול המוכר זורם אליה מהצד השני. פיסת אי לנחות עליה.

היא לא מצליחה לומר דבר.

הי, רננה? מה קורה?

בלי שרצתה, פרצה בבכי לתוך השפופרת.