בין חושך לאור

ערב אחד, השמש זרחה בעיניים של אמא.

כבר תקופה ארוכה שמשהו תפס אותה, דיבר אליה, תקופה ארוכה שהיא לא הפסיקה לצטט אותו, לספר עליו, לבקש דברים בזכותו. בתחילה חשבתי שזה טרנד שיתמסמס לו, נראה שכך שגם אבא קיווה. תקופה ארוכה שהעלמתי עין, לא הקשבתי למה שהעיניים שלי ראו, לא ראיתי את מה שחלף לי ליד האוזן. 

היא סיפרה על חברה אחת שלקחה אותה לבית של הצדיק. לא הכרתי את השם של החברה, לא הכרתי את השם של הרב, רק הבנתי שמישהו שם הצליח לגעת בלב של אמא.

אבא חזר מהכוילל, אמא סיפרה לו בעיניים בוערות. לא היה צורך להבין בחוכמת הפנים כדי לראות את חוסר שביעות הרצון של אבא, אבל אמא לא הייתה שם. 

הוא ניסה לספר לה סיפורים על אנשים שהקדושה שלהם לא מגיעה ממחוזות טהורים, ניסה להבין ממנה מה מצאה שם, אמא ניסתה להסביר. 

אולי היינו קטני-מוחין מכדי להבין. לא הצלחנו לקלוט מה הצליח להבעיר את העיניים של אמא. גשמיים שכמותינו.

ביום למחרת היה הכנס. 

אמא יצאה מוקדם בצהריים, הכרטיס שרכשה שמר לה מקום בשורות הראשונות. לא הייתי איתה, רק ידעתי על הכרטיס שהתחבא לו מקופל בארון. 

כשהיא חזרה הייתי לבד בבית, יונתן היה עדיין בישיבה. הכניסה שלה ניתקה אותי מהשירים. היא סיפרה על הדברים הנשגבים ששמעה, על הברכות שחולקו שם בסוף, על ההבטחה של הרב לילדים צדיקים. 

כשהיא חזרה הייתי לבד בבית, יונתן היה עדיין בישיבה. הכניסה שלה ניתקה אותי מהשירים. היא סיפרה על הדברים הנשגבים ששמעה, על הברכות שחולקו שם בסוף, על ההבטחה של הרב לילדים צדיקים. 

סיפרה גם על השותפות שחתמה.

ביד שלה היו שלושה ספרים וסט פמוטי קריסטל שבירך עליהם הצדיק. אבא לא היה בבית ואמא בלעה אליה את המילים שהכתימו את הכרך הראשון.

“מה זה, אמא?” התיישבתי לידה, היו הרבה סימני קריאה בספר, ראיתי אותם מרחוק.

“ספר על הדור האחרון, הדור שלנו”, היא הרימה אליי חצי מבט. “זה מדהים, ממש כמו נבואות שמתגשמות אחת אחת”. הראש שלה חזר לדפים. הספר היה עבה וכשאבא חזר מהלימוד היא הייתה רק ברבע הראשון.

על השולחן עליו הניח את המגבעת שלו היה גם טופס. אבא הרים אותו, לקח לו שלוש שניות למצוא את החתימה של אמא למטה. ולצעוק.

אני נכנסתי לחדר, דחפתי את עצמי לכרית, אטמתי איתה את היכולת לשמוע מה קורה בחוץ. ניסיתי לחשוב שהכל בסדר.

בשעה שתים עשרה בלילה התאום שלי חזר מהישיבה. החדר של ההורים היה סגור. יצאתי אליו, גיליתי יחד איתו קרעים של ספר בתוך הפח. בשקט הוא ניסה לחבר כמה דפים, להבין. 

“תביא לי את זה”, אמא הפתיעה אותנו במטבח, ראתה את הפזאל שניסה להרכיב, בעיניים שלה צרח מבט של ילדה בת ארבע שקרעו אותה בכוח מפינת בובות. בלי לדבר הרבה היא אספה הכל לתוך שקית קטנה ויצאה.

שבוע עבר. 

חזרתי הביתה מהסמינר. תמונה חדשה התמקמה על הקיר בסלון. ידעתי שאבא לא בבית, ידעתי גם שאני לא אזמין חברות כל עוד התמונה נמצאת כאן. לאמא לא אמרתי מילה.

אבא הגיע והתקשה לקרוע את הקנבס. הוא היה עבה מאוד.

“תעזוב את זה!” אמא בכתה מולו, ניסתה לחסום לו את הדרך למספריים.

“את לא תגידי לי מה לעשות”, הוא ענה, הפעם בשקט. “אני גר כאן בבית, לא האיש הזה”. הוא הצביע על הרב מהתמונה וקרע את החיוך שלו לשתיים.

“איזה קיטרוג יהיה עליך בשמיים…” אמא לא הפסיקה לבכות. “איך אתה לא מפחד?”

“אני מפחד מהשטויות שנכנסו לך לראש”. אבא החזיר את המספריים למדף, קרעי בד הצטופפו אצלו ביד. “אני מפחד מזה שהאישה שלי הלכה לאיבוד”, הוא אמר, והמילה האחרונה ניפצה את קולו הבטוח לרסיסים.

אמא רצה בתזזיות לחדר, משכה איתה על הדרך ספר תהילים. תמונה קטנה נשרה מתוך הספר, אמא קיפלה את עצמה לרצפה כדי להרים אותה. ונישקה. 

אבא יצא.

אני נשארתי מול הקיר החשוף, עדיין לא הייתי מסוגלת להזמין חברות הביתה.

יונתן בא בערב, סיפרתי לו הכל. 

“לפחות אתם צריכים להבין את האמת ולהיות איתי”, אמא שוב הפריעה לשיח השקט שלנו. “בואו נתפלל שגם לאבא יפקחו העיניים והוא יזכה לראות את האור”.

לא ענינו אמן. לא רצינו לפקוח את העיניים לאבא, העדפנו גם אנחנו להמשיך יחד איתו בחושך. האור של אמא היה מלחיץ, הרבה צללים התפרעו בו.

*

חלפו מספר שבועות. מדי פעם לא הרגשתי טוב, לא הלכתי ללימודים. כל בוקר כזה האוזן שלי שמעה את ההרצאות של הצדיק מהרמקול בבית. הוא היה מחובר לנגן. שישים ושתיים ג’יגה של הרצאות ושיעורים.

“יש לי הרבה מה להספיק”, שמעתי את אמא מדברת בטלפון עם בתאל, החברה ההיא שהכניסה אותה לבית הצדיק. “אני מרגישה עם כל מילה של הרב שהוא מדבר ישירות אליי, זה פשוט מדהים”.

בתאל אמרה לה משהו. הפה של אמא שתק. הקשיב. אחר כך לחש.

“אני לא יודעת מה לעשות, זה כאילו השטן בכבודו ובעצמו מנסה להילחם בי ובקדושה, הוא אפילו לא מוכן לשמוע עליו מילה, לא עוזר כמה שאני מנסה לשכנע אותו”.

שוב פעם היה שקט. בתאל דיברה.

“גם הילדים לא ממש איתי במאה אחוז, נראה מה יהיה, אולי אני יבקש ברכה מהצדיק, הוא בוודאי…”

אמא השתתקה. לא יודעת למה משהו בי דפק בפנים.

“פדיון נפש? לילדים? כמה זה עולה? אלף מאתיים לכל אחד? בסדר גמור”.

המשהו שדפק לי בפנים צנח. 

בערב אמא שאלה את אבא איפה האשראי, כי היא לא מוצאת אותו. 

“למה את צריכה?” אבא שלף אותו מהכיס. “עדיף לי שנשתמש במזומן, כמה את צריכה?”

“עדיף לי להשתמש באשראי”, היא התעקשה “מה זה הדבר הזה שאתה לוקח לי את הכרטיס בלי לעדכן? זה נראה לך הגיוני?”

“יותר נראה לי לא הגיוני שיורדים סכומים מהחשבון ואני לא מעודכן עליהם”. הכרטיס עדיין נח בידיים של אבא, הוא לא התכוון לשחרר אותו. “את רוצה לתרום למישהו? בבקשה, בואי נסכם יחד למי וכמה”.

“אתה לא תסכים לי”, אמרה אמא. הטון שלה היה קצת ילדותי.

“כמה את צריכה?” ראיתי איך אבא מתאמץ להישאר רגוע, הרגשתי את הנשימות העמוקות שאסף אליו כדי לא להרים את הקול. הערכתי את אבא. 

אבל גם עבורו, אלף מאתיים כפול שלוש זה היה הרבה מידי. 

“אתה רואה? ידעתי שלא תסכים!” הנימה הילדותית התעקשה להיצמד לאמא, ניסיתי לכווץ את עצמי אל הספה, פעם הם לא היו נותנים לי להיות נוכחת בכאלו שיחות. הפתח של הסלון חסום עכשיו בדמויות שכל כך אהבתי. שכל כך אהבו.

“הייתי מסכים לך הכל גם אם היית רוצה לנסוע עם הכסף הזה לנופש בהונג קונג”, הרוגע של אבא נטש אותו, הספה לא אפשרה לי להתכווץ יותר. “אבל אני לא אתן יד לשטויות הללו שמטביעות לך את הראש”.

מישהו דפק בדלת, הפתח של הסלון נפתח. ברחתי משם אל המרפסת.

למחרת, אמא ביקשה ממני ללוות אותה. רק לראות, להקשיב וללכת. 

לא רציתי ללכת, אבל גם נמאס לי להמשיך לומר לא. אז הלכתי. ביקשתי לסמן וי במשבצת שהייתה כל כך חשובה לאמא. ידעתי שאחר כך היא לא תוכל לבקש ממני רק לנסות. כבר ניסיתי.

הסלון היה גדול, גם הקהל. שתי מחיצות ושמיכה עבה מעליהן חצו את המקום, גברים. נשים. כמה אמא הייתה נותנת כדי שהחצי שלה יהיה בצד השני. כמה אבא היה נותן כדי לעקור את החצי שלו מכאן.

אמא ארגנה לי כיסא בשורה השלישית, סיפרה לכל מי שלא הייתה עסוקה בקריאת ספרים שאני הבת שלה.

“תכירי, זאת בתאל”, אמא לחצה יד לאישה שהצלחתי למצוא בה מאפייני מסיונריות מובהקים, נרתעתי.

“יש לי בת בגילך” היא אמרה לי “אולי כדאי לך ל- – -“

לא הספקתי להתנגד.

דממה חדה שיספה את הדיבורים בסלון. 

הוא נכנס. נשים סביבי לא הפסיקו ללחוש, גם אמא. המבט של כולם טייל בקצב אחיד, ממוקד מטרה. הפה שלי נשאר נעול, בקושי הסכמתי לנשום את האוויר שהיה שם. לא נתתי לעצמי הזדמנות ליהנות, אטמתי את השכל והרגש. 

הוא דיבר. היה לי חם. ניסיתי לזהות סביבי מבטים ערים, אבל כל העיניים היו מעורפלות, מסוממות. 

“אני יוצאת” לחשתי לאמא, חיכיתי שתתנגד. חיכיתי להתנגד חזרה, אפילו לעורר איזו שהיא פרובוקציה. כלום. היא הייתה שקועה. אולי אפילו לא שמה לב.

יצאתי.

אספתי אליי את מזג האוויר בחוץ, רציתי רק להיות מוקפת אנשים רגילים.

אבא כעס.

“למה בכלל הלכת לשם?” פחד אמיתי בעבע בעיניו. “למה הלכת?”

“לא קרה לי כלום, אבא” הרגעתי אותו, ניסיתי לחייך, הוא נותר רציני “מבטיחה, אני רגילה, הכל בסדר”.

“בבקשה אל תתני לי לאבד גם אותך”.

יונתן חזר מהישיבה, הביא איתו פשקווילים שמצא ברחוב. אבא עבר עליהם, גם אני. היה שקט בסלון. שקט של משפחה שמישהו ממנה נתפס בכת.

“אולי נניח את זה כאן על השולחן כדי שאמא תראה”, יונתן הציע. “יש כאן רבנים שחתומים על הכל”.

“לא יודע”, אבא לא שלל ולא אישר. “היא יודעת את כל זה, אני לא יודע אם זה יעזור”.

אבא הכיר את אמא יותר טוב מכולנו. 

דקה אחרי שאמא חזרה, האש שעל הגז ביערה את הדפים המרשיעים.

*

לפני חודש וחצי, אבא נשבר.

התחננו אליו שיישאר, יונתן אפילו בכה. יונתן הרגוע שלנו. אבא אמר שהוא לא מסוגל, הבטיח שישמור איתנו על קשר רצוף, הבטיח שיילחם על כך שנחייה אצלו בבית, הבטיח שהוא אוהב אותנו.

והלך לפתוח תיק ברבנות.

אמא התעצבה, אבל קיבלה את הכל בהבנה. היא הבינה את אבא וקשייו עם דרכה החדשה: לא כולם מסוגלים לרמה רוחנית כל כך גבוהה. מיד כשאבא הודיע לה על תחילת התהליך היא יצאה מהבית וחזרה אחרי חצי שעה עם ברכה והבטחה מהצדיק.

אמא התעצבה, אבל קיבלה את הכל בהבנה. היא הבינה את אבא וקשייו עם דרכה החדשה: לא כולם מסוגלים לרמה רוחנית כל כך גבוהה. מיד כשאבא הודיע לה על תחילת התהליך היא יצאה מהבית וחזרה אחרי חצי שעה עם ברכה והבטחה מהצדיק.

ברכה שהכל ילך בקלות. שהגט לא יתעכב. והבטחה לשידוך טוב אחר כך. יש לו כבר איזה רעיון שנראה לו שמתאים לה, אחד המשב”קים שלו, רווק מתבגר. הוא גם הבטיח לסדר לה קידושין.

לפני שבועיים היה הדיון האחרון ברבנות. 

הדיינים שמעו את אבא, שמעו את אמא. אותם דיינים שבין היתר חתמו על הפשקווילים. אני הייתי שם, באתי להיות עם אבא. יונתן העדיף שלא לבוא.

“יום יבוא ויפתחו לכולכם העיניים”, אמא נאמה שם מול הדיינים, והרגשתי שהמילים שלה מכוונות אליי. “ומלאה הארץ דעה את השם כמים לים מכסים… אומר הצדיק…”

אחד הדיינים קטע אותה. 

היא ירדה מהדוכן.

אתמול ביקרתי את אמא. הבית היה עמוס תמונות. אמא סימנה לי שהיא כבר מסיימת, ביד שלה היה מונח ספר תחינות שלא הכרתי.

אבא ביקש ממני לכבד אותה. חיכיתי בדממה, הייתי אורחת בבית אליו נולדתי.

אמא סיימה, הספר נסגר.

“שלום אמא, מה נשמע?”

“אני בסדר, איך את?” חיבוק מהוסה חיבר את שתינו. “את יודעת”, הקול שלה הונמך, “אתמול עשיתי לך פדיון נפש והצדיק אמר שבקרוב ממש את תראי אור גדול!”

הסתכלתי על האישה שמולי. ניסיתי להיזכר בימים השפויים שהיו לנו יחד, ניסיתי למצוא בה את אמא שלי, את אמא שכל כך אהבתי, את אמא שהצטוויתי לכבד גם ללא סיבה,

הרמתי אליה עיניים, כנות ככל האפשר, ולחשתי: “תודה, אמא”.

לרגע, זרחה שוב השמש בעיניה של אמא.