קיץ ארוך מדי – פרק ל”ח

מימי שאלה, איך בסמינר? נהנית? והיא אמרה, ככה ככה. ומימי אמרה, מה, מתגעגעת לחברות? והיא אמרה, כן. ומימי אמרה, בטח, חברות שגדלת אתן מהגן. ואז שאלה, ואיך הדירה? טובה? והיא אמרה, קטנה. ומימי אמרה, טוב את פרינססה, רגילה לחדר פרטי. הבנות שלי ישנות שלוש בחדר. אולי תקפצי אלינו לביקור? הילדים ישמחו. והיא אמרה, נראה. כבר מאוחר. אני צריכה להספיק לחזור.

סבתא הניחה לפניה צלחת מרק רותח, מלאה ירקות שכבר שכחה שקיימים. כרובית, ברוקולי, שומר. סבתא אמרה, תאכלי מותק, זה בריא. והיא שפכה מלא שקדי מרק עד שכמעט לא ראו את המרק ואכלה. מימי אמרה, לפעמים המרק הוא רק תרוץ. ואחר כך הסבירה, פעם היתה פרסומת כזו. וסבתא חיממה לה פלפל ממולא במיקרוגל והכריחה אותה לאכול אפילו שכבר היתה מפוצצת. הכל היה טעים מדי. מזמן לא הרגישה ככה, נינוחה. עטופה. שבעה.

היא התיישבה על הספה קרוב לסבא. הוא ישב והקשיב לרדיו. איזה רב נתן שיעור הלכה, וסבא אמר, תשמעי מה הוא אומר כאן, את ידעת שפח אשפה הוא מוקצה?

היא התיישבה על הספה קרוב לסבא. הוא ישב והקשיב לרדיו. איזה רב נתן שיעור הלכה, וסבא אמר, תשמעי מה הוא אומר כאן, את ידעת שפח אשפה הוא מוקצה?

והיא אמרה, סבא אתה צריך עזרה במשהו?

היא כבר רגילה לתת עזרות. מאז שהיא הולכת לעזור לסבא שבירושלים, זה בא לה טבעי. פעם היתה רק יושבת ומתפנקת. עכשו הרגישה גדולה ואחראית.

סבא אמר, תכיני לי כוס תה. טוב?

והיא אמרה, כמה סוכר?

וסבא אמר, שתיים.

סבתא קראה מהמטבח, מה אתה שותה, ריבה? חצי כפית.

וסבא אמר, כפית.

והיא הלכה למטבח להכין לסבא תה. פתחה את דלתות הארונות באקראי, כי שכחה איפה הספלים. אמנם היא היתה כאן בפסח אבל זה לא עוזר כי הכל היה שונה. ואת הסדר הישן כבר הספיקה לשכוח. היתה צריכה להזכר איפה דברים נמצאים. כאילו נמחקו לה חלקים שלמים מהמוח כשעברו מפה. עשתה לסבא תה חזק כמו שהוא אוהב. שמה שתי כפיות סוכר וערבבה. סבתא אמרה, קחי תחתית, שהשולחן לא יישרט. ונתנה לה תחתית שעם להניח מתחת לכוס.

אחר כך סבתא משכה כסא מפינת האוכל והתיישבה לידם ואמרה, מזל שהלכתי היום לסופר, לא ידעתי שתבואי. היה טעים המרק? והיא אמרה, סבתא, מה שאת מכינה תמיד טעים.

וסבתא אמרה, אני אשים לך בקופסא ותקחי לך הביתה.

וסבא שאל, אתם הולכים הרבה אל סבא שלך? והיא אמרה, כן, כל שבת. וגם באמצע השבוע. וסבתא נאנחה מסיבה לא ברורה ואמרה, כל הכבוד לאבא שלך שהוא ככה מטפל באבא שלו.

וסבא אמר, כבד את אביך ואת אמך.

גיחכה לעצמה. כאילו זה כזה מובן מאליו. כתוב אז עושים.

כשהיתה קטנה ככה היא חשבה. כשעוד היתה בגן, כשפרצו לדירה של השכנים וכולם דיברו איך הגנב נכנס ומה הוא לקח. היא לא הבינה במוחה הקטן איך מישהו יכול לגנוב אם כתוב בתורה לא תגנוב.

סבא אמר, אבא שלך בחור טוב, איש טוב. ברוך ה’ קיבלנו חתן טוב. אמא שלך כבר היתה מבוגרת, בת עשרים ושמונה. זכינו ברוך ה’.

וסבתא אמרה, את תמצאי את החתן שלך מהר, בעזרת ה’.

סבא אמר, עשית טוב שבאת. שימחת אותנו.

והיא אמרה, אני יכולה להשאר פה לגמרי. לגור אצלכם. הרעיון עלה בה פתאום. אולי כן? אולי זה הפתרון? תחזור לסמינר כאן בעיר. לחברות, למורות. למה שהיתה בגלגול הקודם שלה.

לפעמים בלילות היתה מדמיינת איך היא גרה אצל סבא וסבתא, חוזרת ולובשת את דמותה הקודמת. שמה מאחוריה את החיים הנוראים העכשוויים שלה. מוצאת לעצמה עבודה בבייביסיטר והולכת עם החברות לשוק וקונה שטויות בלי רחמים.

אבל היא ידעה שזה לא מעשי.

וחוץ מזה, היא תצטרך לוותר על פליאה. על החברה היחידה שיש לה בעולם.

סבא אמר, אסור לנו. זה דיור מוגן. אי אפשר להביא אנשים מבחוץ, אפשר לילה אחד, שניים. אבל יותר מזה לא.

אה, היא אמרה. צער עבר בה. ממילא לא היו מרשים לה, חשבה.  

אתם יכולים להגיד שאני הפיליפינית שלכם, אמרה, כאילו בצחוק.

בזמן של הקורונה סיפרו שהעשירים של ניו יורק הציעו לעוזרות שלהם לעבור לגור אתם בבית, עם כל המשפחות שלהן, כי הם לא יכלו להסתדר לבד עם הניקיון של הבתים הענקיים האלה. גברת אחת התקשרה לעוזרת שלה בהיסטריה ושאלה מה הפטנט שלה שהבגדים הלבנים לא יצאו ורודים.

אפילו בתור עוזרת אין לה מקום.

סבא אמר שהוא צריך לרדת לתפילה ולשיעור הדף היומי, וביקש ממנה שתלווה אותו. היא ירדה אתו במעלית אל מבנה בית הכנסת, שכבר היה מלא אנשים בגיל של סבא בכל מיני מצבי צבירה. חלק עם מקלות, חלק עם הליכונים. וחלק יותר צעירים ממנו. או לפחות כך הם נראו. סבא אמר לחברים שלו במין גאוה, זאת הנכדה. מירושלים.

כשחזרה, סבתא אמרה, הוא לא מוכן להעזר בהליכון כי הוא לא נכה, אז כולנו נהיים נכים. ואז שאלה, מתי יש לך אוטובוס?

והיא אמרה, אה… כבר מאוחר. אני אשאר פה הלילה, טוב? וסבתא אמרה, תישארי למה לא, תישני על הספה. יש לך פיג’מה? והיא אמרה, לא, שכחתי להביא. וסבתא אמרה, יש פה פיג’מה של הבת של מימי, תלבשי זה יתאים לך.

הבת של מימי בכיתה ז’. יש גם יתרונות לזה שהיא קטנה ורזה.

חשבה לעצמה, אולי היא צריכה להתקשר הביתה.

ואז חשבה, הוא יצעק עליה. יגיד לה לחזור.

והוא ירתק אותה. לא יתן לה ללכת לעבוד.

הרימה את הסנטר במרי והדקה את שפתיה.

והוא אמר שהיא גנבת. הוא קרא לה מופקרת.

*

ואז, באחת או שתיים או שלוש בלילה, העיר אותה צלצול הטלפון. רם, צורמני, עיקש.

היא התיישבה המומה על מקומה, מצאה את עצמה במקום לא מוכר וניסתה למקם את עצמה בחלל. ואז נכנסו הצעדים הכבדים של סבתא והמלמולים החרדים לתוך שדה המודעות שלה, והיא נחתה חזרה אל הספה. היא כאן, בבית של סבא וסבתא, בעיר הקודמת שלה. והטלפון הזה בשבילה. או בגללה.

המיטה של סבא גנחה ודשדוש נעלי הבית שלו התקרב גם הוא אל הסלון המוחשך.

סבתא עמדה ליד הטלפון וקרעי משפטים מילאו את הסלון. כן, בטח. היא כאן. למה ללללל… היא בסדר. מה קרה. למה חיפשתם. קלמנטינות. דוב לבן. בללל… משטרה.

סבא גישש את דרכו, נאחז בקירות והלך לאמבטיה ליטול ידיים.

והיא רק ישבה על הספה וחשבה, מה עשיתי.

ואז סבתא נתנה לה את השפופרת של האלחוטי, והיא לקחה אותה ברתיעה, כאילו איזה שד תכף יצא ממנה ויבלע אותה.

ואז סבתא נתנה לה את השפופרת של האלחוטי, והיא לקחה אותה ברתיעה, כאילו איזה שד תכף יצא ממנה ויבלע אותה.

הלו?

איפה את, בת נעוות המרדות!! הצעקות תופפו באזניה.

מי נתן לך רשות ללכת? שעות מחפשים אותך!

הרחיקה את השפופרת מן האוזן.

לא יודעים מה אתך! יצאנו מהדעת! אמא שלך כמעט מתה!

אני לא מקנא בך! את לא יוצאת לאף מקום! נגמר הסיפור אתך!!

קול צעיר צעק ברקע: אבא עשה חור בקיר!

יכלה לראות אותו, אדום, משתולל בכעס.

היא לא חשבה שככה ישתגעו. הוא היה צריך להבין שהיא הלכה בגלל מה שקרה בבוקר.

ופתאום אמא שלה היתה בטלפון: רננה, תבואי הביתה מיד בבוקר. תקומי מוקדם ותחזרי.

והיא לחשה, טוב. ולחצה על ניתוק, לפני שיבואו עוד מילים.

.

סבא גרר את עצמו אל הסלון, התיישב בכורסא ואמר, אבא שלך איש טוב.