עולם גרוש – פרק ל”ג

“שלום, מדברת ליבי, אה, רציתי לשאול אם יש צורך להתנדב גם הלילה אצל מאושפזת,” אני תמיד מסתבכת בתחילות שיחה, וגם הפעם.

“אין לנו פניות פתוחות כרגע,” התשובה משאירה אותי בלי מילים.

“יכול להיות שתהיה?” אני מתאוששת אחרי כמה חלקיקי שניה.

“הכל יכול להיות,” המזכירה הנחמדת נשמעת עסוקה להפליא. “כרגע אין פניות פתוחות. תודה על הרצון, זה נחשב לך למצווה, את יודעת.”

אני לא יודעת, ואני מרגישה כל כך קטנה, כי זה אפילו לא מעניין אותי. מה מצווה עכשיו, אני עייפה וזקוקה לפינה משלי. תמיד כשקראתי על אנשים שמשרכים את רגליהם, דמיינתי מישהו שגורר רגליים בתוך נעליים גדולות מדי שהשרוכים שלהם פתוחים, ארוכים ומלאי אבק ובוץ יבש. עכשיו אני מבינה איך אפשר להרגיש לא מוצאת מקום אפילו בתוך נעלי שלי, מוזנחת ובלתי נצרכת כמו שרוך מעוך, למרות שאין לי שמץ מכל התפאורה הזו. אני לגמרי משרכת את רגלי, בשעמום ובלי שום מטרה.

מה אני עושה עכשיו?

רחובות בלתי מוכרים נגלים לעיני. אף פעם לא הייתי בשטח הזה של העיר, והוא מעניין. אין לי מושג לאן הגעתי, איך קוראים למקום הזה ומי האנשים שגרים בו. זה גם לא מעניין אותי. אני ממשיכה להשתרך לכיוון תחנת האוטובוס, ושם אני עולה על הראשון שמגיע.

רחובות בלתי מוכרים נגלים לעיני. אף פעם לא הייתי בשטח הזה של העיר, והוא מעניין. אין לי מושג לאן הגעתי, איך קוראים למקום הזה ומי האנשים שגרים בו. זה גם לא מעניין אותי. אני ממשיכה להשתרך לכיוון תחנת האוטובוס, ושם אני עולה על הראשון שמגיע.

חופשיה לנפשי, זה מה שאני, אה?

האוטובוס לא מלא, והנסיעה מרגיעה אותי קצת. אני פותחת חלון למרות שמישהו מסתכל עלי במבט גוער, זה לא מעניין אותי. זכותי לנשום פה אוויר רענן בדיוק כמו שהוא יכול לרצות חלון סגור. הוא אפילו לא מבקש לסגור את החלון הזה, אלא מתעטף חזק יותר בסוודר שלו. הקור הולם בפרצוף שלי, ואני נהנית מהדקירות הקלות שאני חשה, בלי להבין את עצמי בכלל. אולי כי זה מרגיע את הדמעות שבכל זאת התעקשו לצרוב לי את העיניים.

אני יכולה לבקש מאבא או מאמא שיקבלו אותי אליהם ללילה. אני יכולה אפילו לבקש שוב משירה להתארח, היא הציעה את זה בפעם הקודמת. אבל אני לא מסוגלת לנהל שיחה קבצנית כזו. אני מנסה לדמיין שיחה כזו. שלום אמא, אני אגיד. אפשר לישון אצלך הלילה? רק לילה אחד. לא, אני עדיין לא רוצה להתגרש. נתי עוד לא יודע מה הוא רוצה. תפסיקי לשגע אותי אמא, אני רק רוצה מיטה וכרית, ואם אפשר אז גם שמיכה. אני אתקלח כבר בבית מחר. הדמיון שלי משלים לי את התגובות של אמא. היא כל כך תכעס שאני רוצה עדיין להישאר נשואה, כל כך תיתלה בתקווה שנתי יהיה הרציונלי מבין שנינו. היא תשאל אותי למה ולמה, אבל אני לא אצליח להסביר לה את הקנאה שלי בהוריה של אילה הקטנטונת, את הרתיעה שלי מהגברת ההיא שהצליחה באמת למצות את עצמה, וכעת לא זקוקה לאף אחד בעולם. אני שומעת באוזני רוחי את אמא מתכעסת, ורוצה לברוח מהבית שלה, עוד לפני שהגעתי לשם בכלל.

אצל אבא יהיה רק קצת יותר טוב. הוא יסתכל עלי וייאנח, ואני אשאל אותו אם הוא רוצה לדבר והוא יגיד לי שאעשה רק מה שאני חושבת לנכון. הוא יזכיר לי שאני גדולה, ושהאושר שלי חשוב, ושעלי להעז. זה בדיוק מה שאני עושה, אבל הוא יתכוון למשהו אחר. ואז נלך לישון, ושנינו לא נירדם, הוא בחדרו ואני בחדר האורחים שלו, אבל נחשוש לקום מהמיטה ולהסתובב.

אצל שירה? זה לא בא בחשבון, אני לא מעזה להתקשר אליה ודי. 

“תחנה אחרונה, גברת, את יורדת?” הנהג מסתכל עלי מהמראה שמעליו.

אני מתנערת וסוחבת את החפצים שלי, מוצאת את עצמי בשום מקום אחר. עוברת את הכביש ומחכה לאוטובוס נוסף שיקח אותי. חבל שאין אוטובוסים כל הלילה, זה היה יכול להיות רעיון טוב, לנסוע ממקום למקום.

הפעם האוטובוס מתמלא במהירות, ואני נזכרת למה זה לא רעיון כל כך טוב לנסוע כל הלילה. ילד אחד פותח שקית מרשרשת ומוציא ממנה משהו שנראה כמו פיתה ממלאת כל טוב. הריח מסגיר שיש בה פלאפל, צ’יפס, טחינה ומלפפון. לפחות אלה, אולי דברים נוספים גם כן. הוא פותח פחית כלשהי ויונק ממנה בקול. אני לא אמורה לסבול את זה, אז אני מצלצלת ונעמדת רחוק ממנו, ליד הדלת הקדמית של הנהג.

החיים הם כמו אוטובוס, אני חושבת לעצמי פילוסופית סטיקרים חינמיים. אם קשה לך את תמיד יכולה לרדת מהאוטובוס. רק תזכרי, אף אחד לא מבטיח שיהיה טוב יותר בחוץ.

אני לא יודעת את מי המשפט הזה מעודד, ולמה הוא מנחם. למטה באמת הרבה פחות נחמד. המון אדם צועד לו בין התחנה המרכזית לרכבת, והמון סוגי ריחות מרחפים באוויר ומסחררים אותי. דנדון הרכבת המתקרבת נשמע, ואני עולה עליה אפילו בלי לחשוב. בתוך הרכבת עוד פחות נחמד, אפילו מקום אין. מצד שני, אף אחד לא אוכל כלום. אני מחזיקה בשתי ידי בעמוד המתכת, התיק שלי על הגב ואני מתכנסת בתוך עצמי, מתנתקת מהעולם.

אני רוצה להישאר נשואה לנתי למרות הכל. זאת אפילו לא שאלה. אני רוצה בעל, ורוצה ילדים ומשפחה. אני רוצה להגשים את עצמי? נראה לי שכן. כלומר, כן, אבל בדרכי שלי. אני לא רוצה להיות רק אשת קריירה ואמא מושלמת. אני אוהבת את החיים היפים שיש לי בתוך המסגרת המשפחתית החמה. למה זה כל כך בעייתי? מי החליט שיש רק דרך אחת איך להצליח בחיים? ולמה אני אמורה להיכנע לתכתיבים האלה? אני רוצה להמשיך לאהוב את נתי עד כלות נשמתי. אף אהבה אחרת, לא של הילדים ואפילו לא אהבת עצמי, לא נעימה כל כך ומספקת כמו האהבה שלי לנתי.

את כבר לא אוהבת אותו, אני אומרת לעצמי בשקט.

יכול להיות, אני מתאמצת להיות כנה עם עצמי. אבל אני רוצה לאהוב אותו בחזרה. האהבה הזו גורמת לי להרגיש יותר שלמה, יותר מושלמת.

“אמרת משהו?”

גבר מקריח מסתכל עלי בסקרנות. הוא מחזיק בעמוד המקביל לזה שאני כמעט מחבקת, והחולצה הכתומה-תכולה שלו מבצבצת מתוך המכנסיים שלו כאילו גם היא מעוניינת להקשיב למלמול שלי לעצמי.

“לא.” אני מסמיקה. הרכבת עוצרת ואני כמעט מאבדת את שיווי המשקל שלי, וזה לא נעים. האיש עדיין מסתכל בי בעניין, ואני בולמת בכוח כדי שלא לפגוע בו. בלי לחשוב פעמיים אני נמלטת מהרכבת.

שוב שטחים לא מוכרים מספיק בתוך ירושלים. אני נותנת לרגליים שלי ללכת. יש כמה ערבים בסביבה, ואני מקווה שלא אסתבך. מול עיני בניין גדול עם כיתוב בערבית. לא יכול להיות שהגעתי לאזור ערבי, הרכבת לא אמורה לעבור בשכונות ערביות. או שכן? אני לא מבינה בזה בכלל. יש שלט שמצביע לכיוון הדסה הר הצופים, ואני מחליטה ללכת לכיוונו. אולי אמצא שם מקום לישון הלילה. בית חולים הוא מקום פתוח כל הלילה, ואף אחד לא ישאל אותי למה אני יושבת על כיסאות חדר המתנה מקרי וישנה בו, נכון? אפילו אם אין לי התנדבות, או בקשה פתוחה. חבל שאין לי רעיון טוב יותר, אולי משמח יותר. אבל מילא, אולי הפעם אני אלך לחדרי הלידה, למשל, לקושש קצת שמחה.

השמש כבר פחות גבוהה, ואני מבינה אפילו בלי להסתכל על השעון שהצלחתי לצלוח לפחות חצי מהיום. תחושה קלה של החמצה עולה לי לגרון, כמו צרבת. תכננתי לחשוב קצת. לא שלא חשבתי עד עכשיו, אבל כן רציתי לעשות את זה בנחת. אני נכנסת לתוך בית החולים, קונה בקפיטריה כריך מלא כל טוב, ואז יוצאת החוצה לחפש ספסל שקט. עולה עוד קצת, מסתובבת לרחוב הימני וממשיכה לטפס. מגיעה לספסל. השמש ממשיכה להנמיך. הנוף יפה, ואם אני בהר הצופים אז אולי אפשר לראות מפה את הר הבית. אבל אני לא מצליחה לחשב אם הוא אמור להיות בצד מזרח שלי, או דווקא במערב. וכך אני יושבת על ספסל מול נוף ירושלמי מדהים, לא מוצאת לא הר ולא בית.

החושך משתלט על המקום מוקדם. אני מחשבת כמה זמן אנחנו כבר בהליכי הארכת נישואין. מה אם בסוף שום דבר לא יצא מזה? הרחוב משתתק, בכביש מתחתי עוברות מכוניות, אבל הכביש שמאחורי שקט כמעט לגמרי. אין אנשים סביבי, וזה מושלם. אני מחליטה שלא אכנס לבית החולים, כמו שתכננתי, עד שאגיע להחלטות.

“החלטות על מה,” אני שואלת את עצמי קצת בקול. “את חייבת להחליט על היעדים שלך לערב הזה. מה את רוצה לחשוב?”

אני שוקלת את העניינים. מה הכי מכביד על הלב שלי? עלה שלכת קטן עף אלי, הוא לח, ואני מפוררת אותו לפירורים. “הכי קשה לי זה חוסר הידיעה,” אני עונה לעצמי. “מה אני אעשה אם נתי באמת לא ירצה להמשיך את הנישואין? אתגרש, כמובן. ומה אז? מרוב שאני עסוקה בהליך אני לא חושבת בכלל על ההמשך.”

אני עוצרת כדי לנשום. יש הרבה דברים שאוכל לעשות אם אחליט להתגרש. אני כותבת לעצמי רשימה בראש. דבר ראשון אלך לייעוץ תעסוקתי, אחפש משהו שמשלב קצת שאר רוח, ומסגרת, ויאפשר לי להשקיע בילדים בגמישות. למרות שזה אולי יפגע ביכולת שלי לנהל קריירה ממש טובה, אני רוצה להיות אמא מעורבת מאד ומשמעותית. אולי זה יפצה אותי על החלום שיתנפץ לי. אולי גם אשלב התנדבות, ולא רק קריירה. משהו עם פחות מחויבות ויותר אחריות ויכולת לגוון. כן, זה רעיון טוב.

אני נושמת כמה נשימות עמוקות. “עכשיו לנושא הכי משמעותי,” אני אומרת לעצמי שמקשיבה לי בסבלנות אין קץ, אולי אפילו בהשתאות. “עכשיו, אני מתכננת איך לגרום לנתי להרגיש גם כן את הנעימות של הזוגיות.”

ואז אני נאנחת אנחה גדולה שמתמזגת באנחה המרה שעצמי משמיעה. כי זה כל כך לא פשוט לגרום לנתי להרגיש את הנעימות של הזוגיות כשהוא מנסה באותו הזמן להתחמק ממני, להתרחק, להיגמל ממני. כשהוא רגיש כל כך וכועס. ואם אני כנה עם עצמי (ועצמי הרי כנה איתי), אז גם אני עצבנית וכועסת וחסרת סבלנות.

אני מרימה את העיניים לשמים. אין שם אורות כוכבים, וזה מאכזב אותי. עננים סמיכים נוסעים בכבדות מעל הראש שלי. קר לי ואני קמה למרות שאין לי תכנית סדורה ואפילו לא כיוון כללי, ומתחילה לצעוד לבית החולים. קצת מסתבכת בדרך, אבל לבסוף מגיעה. בפנים חמים וזה טוב, אבל גם רועש, מואר ואין טיפת פרטיות. הנה עוד משפט לסטיקר פילוסופי. אם החיים נותנים לך חושך וקור, תוכלי להחליף אותם ברעש ובלגן, וגם אז לא תהיי מרוצה. לא יודעת מתי פילוסופית החיים שלי הפכה להיות מייאשת כל כך, או מיואשת בעצמה.

*

“אני עצבנית נורא,” אמרתי לנתי בדרך לבית החולים. היו לי צירים סדירים, אבל עדיין לא כואבים. לא ידעתי שהצירים האלה לא כואבים, לא ידעתי עדיין עד כמה צירים יכולים לכאוב.

“היית עצבנית נורא כל השבוע,” נתי עדכן אותי. “זה היה קשה, אבל כנראה שזה סימן שהלידה מתקרבת.”

“אז הייתי מתעצבנת קודם,” הצעתי בחיוך מתוח, “ואז הייתי יולדת בשבוע שעבר?”

“לא לא,” הוא הצטמרר. “קשה לי כשאת עצבנית.”

“סליחה,” מיהרתי להגיד. “למרות שאתה יודע,” ניסיתי ללמד זכות על עצמי. “השתדלתי מאוד לא להיות בלתי נסבלת, למרות שהרגשתי לפעמים שיש בי הר געש שעוד שניה פולט לבה על כולם. זה דורש המון אנרגיה.”

“את אף פעם לא בלתי-נסבלת,” נתי הסתכל על החלון של המונית. “זה פשוט לא נעים. אבל את יודעת, אנחנו יחד גם בעצבים, גם בקשיים. ונתמודד עם הכל כל עוד אנחנו נשואים, וכל עוד שנצטרך להיות פה ושם בקשר, בגלל הילד הזה של שנינו.”

הילד הזה היה אבי, והוא נולד כמעט שתים עשרה שעות בלתי נסבלות אחר כך. אבל שנינו ידענו אז ששום מצב רוח רע, כעס או עצבנות, לא יפריעו לנו לגדל אותו הכי טוב שאפשר.

*

בבוקר, כשאני הולכת כמו מסוממת לתחנת האוטובוס הקרובה, אני מודה שזה היה אחד הרעיונות הגרועים ביותר שהיו לי בחיים. אולי הרעיון הכי גרוע.

“שלום,” אני מכריזה בקול צרוד כשאני נכנסת הביתה.

“שלום,” הקול של נתי מגיע מכיוון המטבח. באופן כללי הבית שקט מאוד.

אני נכנסת למטבח. הוא מנקה את השיש, ואוסף קצת לכלוכים מהכיור.

“שנכין שבת?” אני שואלת אותו, מניחה את התיק על הרצפה לידי.

“שימי את התיק בחדר,” הוא אומר לי בקול טעון מעט. “עבדתי קשה לסדר פה את הבית.”

“בוודאי,” אני מרימה את התיק בחזרה אל הכתף.

החדר שלנו נקי ומזמין, והריח טוב כל כך. אני שופכת את תכולת התיק רק לרגע על המיטה, ומכניסה את התיק למקום. אחר כך אני מניחה את מברשת השיניים, המשחה, וכל הדברים במקומם. אוספת את הבגדים המשומשים בשתי ידי והולכת למטבח.

“מה אתה אומר,” אני שואלת את נתי. “אולי אלך לישון שעה-שעתיים ואחר כך נתחיל לארגן שבת? אני מותשת, לא ישנתי טוב הלילה.”

“יש לי ברירה?” הוא עונה.

“בוודאי,” אני מתעצבנת, “תגיד שלא נוח לך, ואני אחכה. אתה יודע שאני לא חייבת לישון הרגע. אבל כל כך רגוע פה, ולא נראה לי שיקרה משהו אם נתחיל לארגן שבת יותר מאוחר.”

“אז תלכי לישון,” הוא אומר, והטון שלו נשאר עצבני בדיוק כמו קודם.

“למה אתה עצבני?” אני שואלת אותו.

“אני לא עצבני. אולי את,” הוא עונה לי. “תלכי לישון, נו. אולי כשתקומי תהיי רגועה יותר.”

אני הולכת למיטה שלי נזופה. לא מאמינה שאצליח להירדם כשאני מתוסכלת כל כך. אבל אני עייפה מאוד. מספיקה קצת לחשוב שוב עד כמה יהיה מאתגר לגרום לנתי להרגיש את הנחת שיש בזוגיות, כי כנראה שהוא כבר לא אוהב אותי יותר, לרצות לבכות ולא להבין למה אני לא מצליחה.

אני הולכת למיטה שלי נזופה. לא מאמינה שאצליח להירדם כשאני מתוסכלת כל כך. אבל אני עייפה מאוד. מספיקה קצת לחשוב שוב עד כמה יהיה מאתגר לגרום לנתי להרגיש את הנחת שיש בזוגיות, כי כנראה שהוא כבר לא אוהב אותי יותר, לרצות לבכות ולא להבין למה אני לא מצליחה.

ואז אני נרדמת.

מישהו דופק על הדלת של החדר ביד פתוחה. צעדים מהירים מגיעים, ואז נעצרים סמוך-סמוך.

“בואי, זהבי,” אני שומעת את נתי אומר לה. “בואי מתוקה, אמא ישנה. נכון שאנחנו רוצים שיהיה לאמא כוח בשבת? שיהיה לה טוב? לאמא קשה עכשיו,” הצעדים עכשיו נשמעים איטיים והקול שלו מתרחק באיטיות. “אמא שלך יותר חכמה ממני, והיא יודעת מה היא רוצה, את מבינה זהבי? אני לא בקצב שלה, וזה מסבך את המצב.”

הקול שלו מתעמעם כמעט לגמרי, ואני לא מצליחה לשמוע מה עוד הוא אומר לקטנטונת שלי.

“למה אמא עייפה?” אני שומעת את אבי בקול צלול, כנראה מהסלון.

“אמא עוברת תקופה קשה, אבל היא האמא הכי טובה בעולם,” נתי עונה לו. “בוא תפתח פה גדול ואני אאכיל אותך. אתה רוצה שאני אספר לך סיפור?”

“אני רוצה שלא תהיה תקופה קשה, ושיהיה לאמא טוב. אני אוהב אותה,” לאבי יש קול מתפנק.

“גם אני,” נתי עונה לו. “אתה פותח את הפה?”

אני תוהה אם נתי מצטרף לתקווה שלא תהיה תקופה קשה, לרצון שיהיה לי טוב, או להצהרת האהבה אלי. משהו בלב שלי רוצה להיות בטוח שהוא גם הכל, ואני מנסה לנעול את המקום הזה, שלא ישתלט עלי. חייבת לגרום לנתי לרצות להישאר נשוי אלי, ואני לא יודעת איך.

“אני לא רוצה שאתה תאכיל אותי,” אבי אומר בעקשנות. “אתה תאכיל את זהבי, ואמא תאכיל אותי. אני רוצה שנהיה כאן כולנו יחד.”