קיץ ארוך מדי – פרק מ”ג

ואז פליאה פתחה את הקופה הרושמת והוציאה מאתיים שקל. הניחה לה ביד ואמרה, קחי, על חשבון הבית. 

והיא אמרה, לא, שקודם תסדרי עם מסודי. 

ופליאה אמרה, ראי זאת כמסודר. 

ואז כשראתה שהיא עדיין מהססת ויתרה. לחצה לחיצה ארוכה על הנייד ודיברה עם מסודי. אמרה לה שתפקיד את המשכורת של רננה לחשבון שלה. מסודי אמרה לה כנראה שאי אפשר, ופליאה ענתה מיד, תרשמי את השעות שלה על שמי. ואז הוסיפה: תודי, היא העובדת הכי טובה שלך. ומיד הדגישה בענווה יתרה: חוץ ממני. 

כאילו שהיו שם עוד עובדות מלבדן. 

ואז ניתקה את הטלפון והסתכלה עליה וסיכמה בניע ראש: סגור. 

ואז תחבה לידה את השטר הכחול ואמרה: אין בעד מה.  

ורננה גמגמה, תודה פליאה. את… ממש… אא…

ופליאה אמרה, עם זה קשה לי להתווכח.

.

עכשו ירדה בשטראוס לכיוון רחוב יפו. היא חייבת בגד ליום חול. היא לא יכולה לבוא לעבודה בחולצת תלבושת. והעליונית הצהובה הישנה והדוחה שלה… היא לא יכולה לסבול אותה על עצמה אפילו רגע נוסף. עידן הקרח שלה תם, סוף סוף. קרחונים נמסים. יבשות שוקעות מתחת לפני המים. תוצאות בלתי נמנעות של זריחת השמש. 

עכשו ירדה בשטראוס לכיוון רחוב יפו. היא חייבת בגד ליום חול. היא לא יכולה לבוא לעבודה בחולצת תלבושת. והעליונית הצהובה הישנה והדוחה שלה… היא לא יכולה לסבול אותה על עצמה אפילו רגע נוסף. עידן הקרח שלה תם, סוף סוף. קרחונים נמסים. יבשות שוקעות מתחת לפני המים. תוצאות בלתי נמנעות של זריחת השמש. 

נזכרה לרגע בתיק הקיפלינג. עכשו הוא בעצם כבר מיותר לה. הכל סתם. כל המהומה שעשתה. כל העבודות שחיפשה. כלום לא יצא מזה. שום דבר לא חשוב באמת. 

אבל אולי תקנה תיק בשביל עצמה. בשביל להרגיש שווה. היא תוכל להרשות לעצמה. כשתקבל את המשכורת הראשונה.

היא נעצרה ליד קופיקס. הטעם המופלא של האייס קפה מן היציאה עם פליאה עלה בה. אייס קפה בששה שקלים. רק ששה שקלים. ויש לה הרבה. המון כסף. הכל שלה. 

כל כך הרבה חנויות בגדים. כל כך הרבה ברחוב אחד. חלפה על פני חלונות הראווה. מחירים לא כמו ב”לוקה” אבל עדיין גבוהים. מאתיים, מאה חמישים, מאה שלושים וחמש. מאה תשעים. מצחיק, פעם היא חשבה שמאה שקל לעליונית זה סכום עצום. המושגים שלה נעצרו בחמישים שקל גג. אבל זו היתה סחורה של השוק של יום רביעי. היא כבר הספיקה לרכוש הבנה באיכות של בגדים. בהלכות כביסה. בצפיפות של אריגים. 

מה היא תעשה עם הקיפלינג? זה שאלה של זמן עד שיעיפו אותה לגמרי מהסמינר. וגם אם תאייש את הכסא שלה פה ושם, מה היא תשים בתיק הזה? ממילא היא לא תבין כלום מהחומר. 

צער קהה עלה בה. 

נעצרה ליד חנות אפלולית. עליונית סגולה התנודדה על מתלה בכניסה. נכנסה שני צעדים פנימה, לראות מקרוב. גיששה אחר הפתקית כמו מומחית לדבר. מאה ועשרים. שווה? זה המון כסף בשביל חולצה ליום יום. אם אמא שלה היתה כאן היתה אומרת שזו שחיתות להוציא כל כך הרבה על בגד אחד. בכסף הזה אפשר להאכיל רחוב שלם. 

מא אני יכולה עוזר’ת אותך?

הקול של המוכר עלה מעמקי החנות הדחוסה, התקרב לעברה בחולצה משובצת וגבות צפופות. פר’סי מידוני, מגי היתה אומרת. 

אה… נבוכה. לא, כלום. רק… רק הסתכלתי.

תי-מדדי, תי-מדדי, הוא אמר ברצף של מלעילים ותחזק כל מלה בתנועת יד נדיבה, שהשתכפלה מידית במראת הקיר הצדדית שריפדה את הכניסה. אי’פשר לר’אות כילום בלאיסתכל ככה. מאא זה, תי-מדדי. תי-ר’אי. ני-דבֵּר.

הוא הוריד במומחיות של צייד את העליונית מן המתלה ודחף אותה לתוך ידה.

זה מה זי יא-פה… הוא התמוגג כאילו הציג לראוה את הנכד הקטן שלו. כולם קונים. אַתִי לא יודעת, הוא הפנה את ידו לעברה, כדי שתהיה בטוחה שמדובר בה, כמה ח־תיכות אני – והוא החזיר את היד בהתאמה לכיוונו – מכר’תי היום.

אה… אני… היא בטח נראית לו טרף קל. היא חייבת להתחמק מפה. חנות כל־באיה־לא־ישובון. בכלל לא התכוונה להכנס לדיון רגשי על עליונית. 

תיקֶחי, ר’ק מאה עֶשֶר’ים שֶקלים. מא זה, לא כסף. עכשו הוא כבר נעלב לגמרי במנגינה. תיקֶחי, תימדדי, לא מר’ביץ אותך.

אה… א… אני לא… 

אַתי יודעת מה? הוא מתעקש. תישֶעים שֶקלים. בישֶבילך. הוא מניח יד על החזה ומטה את ראשו האפור הצדה במחווה נוגעת ללב. למה את נירֵית לי בחור’ה טובה, מי־לה שלי. 

היא לא התכוונה לקנות עכשו, רק רצתה להסתכל. להסתובב בחנויות, לראות כל מה שיש. לגעת בבדים, להרגיש את המגע הרך, את הריח הפריך של בגד שעוד לא לבשו אותו לפניה. לחשוב עוד פעם. כמו הבנות שבאות עם אמא שלהן, והן מודדות ומתלבטות בקול ואומרות, טוב, דוקא נחמד. נעשה סיבוב, אולי נחזור. 

שתידֶעי לך, אני מפֶסיד אצלך.

תשעים שקל, זה… אולי זה באמת לא הרבה כסף? אנשים לא מתייחסים לתשעים שקל בכזו היסטריה. היא צריכה להתרגל לנורמות האלה, היא צריכה להיות חלק מהאנושות.

אספה אליה את העליונית הסגולה ונסוגה לעבר תאי המדידה.

הוא ארב לה כשיצאה. תיר’אי כמה יפה זה, ממש מלמיליאן. 

סקרה את עצמה במראה. האור היה עמום, אבל העליונית די מצאה חן בעיניה. היא מדדה אותה על חולצת התלבושת. עם חולצת בסיס זה יהיה מושלם. אין לה באמת סיבה לא לקנות אותה. היא די נחמדה. המחיר… קצת יקר לה. אבל היא לא תמצא יותר זול. ככה זה המחירים פה בירושלים. מקסימום היא תחזיר. 

מצד שני, כל כך רצתה לבדוק עוד. לראות עוד סגנונות. אולי תמצא משהו יותר יפה באותו מחיר? רצתה להגדיר לעצמה מה הטעם שלה. לא היתה לה הזדמנות לבדוק את זה. מה עומד עליה, איזה צבע מחמיא לה. אבל אחרי שגרמה לו לבזבז עליה כל כך הרבה זמן, כבר לא היה לה נעים לסגת בידיים ריקות. 

אה… אפשר להחזיר? היא שאלה. אני… אולי אמא שלי… לא תסכים…

פֶּ־טח. הוא ליווה את ההבטחה בתנועת יד נמרצת. תבואי אר’בעים וְשֶמונָה שעות אני נותן לך מחזיר הכל. 

קצת היה קשה לה להפרד מהשטר הכחול היפה, לראות אותו נפרט ומתכווץ ומתחסל. אבל היא צריכה להתרגל. ככה זה הקיום. כמו במשלים של המורות על החיים הם כמו סופרמרקט. 

הוא ארז לה בשקית לבנה שקופה. התאכזבה, קיוותה לשקית עם לוגו, שהיא תחזור הביתה וכל הדרך אנשים יסתכלו ויראו שהיא קונה בסטייל. אבל מה זה משנה. היא עשתה את הקניה הראשונה שלה. לבדה. היא ידעה להפעיל שיקול דעת. ולהתמקח. זה נקרא שהיא ידעה להסתדר.

.

כשהיא חזרה הביתה, אמרה שלום כללי לאף אחד ונכנסה לחדר. לבשה את החצאית השבתית השחורה שלה ומדדה את העליונית החדשה. 

בחנות היא היתה משום מה יותר יפה. הצבע הסגול נראה מלכותי ועמוק. אבל בבית, באור אחר הצהרים שבא מן החלון, הוא נראה דלוח. הכפתורים היו שקופים ופשוטים. מיששה את האריג. הוא היה דק ולא צפוף. העליונית עמדה עליה איכשהו, אבל לא יותר מזה. והיא רצתה בגד שיעצב לה את הגזרה. שהיא תיראה בו קצת פחות קצרה. לא סתם לשים עליה איזה חתיכת בד. זה אמור להיות הרבה יותר מזה. על הדבר המסכן היא זרקה את השטר הראשון שלה?

עכשו המאזן שלה חסר תשעים שקל פחות לדברים שהיא באמת צריכה. לא היה לה מושג שכסף נעלם בכזו מהירות. מה שנשאר יספיק לה לעוד כמה צרכים קטנים. ואין לה חשק עכשו בכלל ללבוש את העליונית המאוסה הזו. אם היא היתה סתם עומדת לה בארון, אולי לא היה אכפת לה. אבל עכשו היה לה טעם של תבוסה. העליבות נצרבה בתוך הבד. בכל פעם שתלבש אותה תעלה בה תחושת השפלה. איך נפלה ככה למלכודת הדבש שהוא טמן לה?

והיא לא יכולה עכשו ללכת להחזיר, כי אסור לה לצאת מהבית כל השבוע. תצטרך ללכת מחר על הבוקר. מילא, תתחיל את עונת ההברזות הרשמית שלה. 

והיא לא יכולה עכשו ללכת להחזיר, כי אסור לה לצאת מהבית כל השבוע. תצטרך ללכת מחר על הבוקר. מילא, תתחיל את עונת ההברזות הרשמית שלה. 

*

בבוקר יצאה בתלבושת. הרשתה לעצמה לצאת באיחור, כדי להבטיח שהחנות תהיה פתוחה כשתגיע. וידאה שהקבלה בכיס הקדמי של התיק. עלתה על קו 77 לרחוב יפו. 

המוכר קיבל את פניה כמו ביום האתמול, אבל לא היה נראה שזכר אותה. היא שלפה את העליונית מהשקית ואמרה, אני רוצה להחזיר. 

הוא עיווה את פניו במין פליאה, ל־מה ליהחזיר? כזה בגד שיק לא תמֶצֶאי ביאף מקום. ביאחר’יות. 

לרגע התערערה. אחר כך אמרה, אה… אמא שלי לא… לא אהבה את זה.

הוא אמר, אז תיקֶחי לך משהו אחר. הוא החווה על הפנים האפלולי של הכוך. תיר’אי כמה דֶברים יפים יש פה, הנה זה, הצביע על בגד חסר צורה שזור בחוטי זהב. פטוח תמֶצֶאי פה משהו יאפה. 

היא אמרה, לא… אני מעדיפה לקבל החזר.

הוא אמר, אין דבר כזה החזר. אַתי יכולה ליקבל זיכוי.

היא אמרה, אבל באתי תוך ארבעים ושמונה שעות. אתמול קניתי, בצהרים. דמעות עמדו בעיניה. 

הוא נופף בידו בתנועה נמרצת. אין, הכל פה במיבֶצע. אַתי רואה מה כתוב כאן שלט על הקיר’? כתוף פה מיבֶצע. 

השלט היה פיסת בריסטול כתום כתובה בכתב יד, ממוסגרת ארטליין שחור. הוא הוצמד לקיר כמחווה לחוק הגנת הצרכן.  

היא אמרה, אבל צריך לכתוב מה היה המחיר הקודם, אי אפשר שכל החנות מבצע. כבר היה לה מושג מה אומר החוק לגבי מבצעים והחזרים. 

הוא אמר, מיבצע. נתתי לך תישעים שֶקלים, זה מחיר מיבֶצע.