“ברנע הייתה עשר דקות על השעון, יגאל ישבה איזה חצי שעה עד שדפקנו לה, וכהן יצאה החוצה תוך שתי דקות.”
“כל אחת והצרכים שלה,” הסכימה בהבעה פילוסופית מי שכנראה הייתה אמא של אילה בוחבוט.
“אני אשתדל לצאת מהר,” הבטיחה זו שלשמאלי. “מי שרוצה לשאול שאלות ולחפור, יכולה להתקשר כל ערב למורה ולפטפט. לא הוגן לשמור את כל הבעיות לאסיפת הורים ואז לבזבז זמן לכולנו.”
אני הייתי מהאמהות ההגונות האלה. בערך פעם בשבוע חטפתי שיחה עם המחנכת של ציפי, ופעם בחודש גם הגעתי לאסיפה חביבה עם היועצת והמנהלת. בהחלט לא היה למחנכת מה לחדש לי עכשיו. בציונים הייתי מעודכנת לפעמים עוד לפני ציפי עצמה, אם המורה רצתה לדעת איך לתווך לה את הארבעים התורן.
אני הייתי מהאמהות ההגונות האלה. בערך פעם בשבוע חטפתי שיחה עם המחנכת של ציפי, ופעם בחודש גם הגעתי לאסיפה חביבה עם היועצת והמנהלת. בהחלט לא היה למחנכת מה לחדש לי עכשיו. בציונים הייתי מעודכנת לפעמים עוד לפני ציפי עצמה, אם המורה רצתה לדעת איך לתווך לה את הארבעים התורן.
כשלונטל יצאה ונופפה לי, לקחתי את התיק ונכנסתי פנימה. המורה שולמית חייכה אלי מהשולחן.
“מה שלומך, אביבה? עבר לך הצינון?”
“ברוך השם. לא הספקתי לעדכן אותך שהמורה הפרטית לחשבון יצאה לחופשת לידה, אז ייקח לנו קצת זמן למצוא מישהי אחרת. אני אשב איתה כמובן בינתיים, אבל זה לא אותו הדבר.”
“את אמא נהדרת,” חייכה המורה שולמית בחום. כל המורות של ציפי חיבבו אותי. הייתי התמהיל המושלם של אמהות: מעורבת, מסורה, אבל לא מציקה להן בהערות מיותרות.
“אז שנעבור על הציונים?” קרצה לי המחנכת.
“בטח, אני אקריא לך,” חייכתי. “שנתחיל מאנגלית?”
“בסדר, אז בואי נתמקד בהערות של המורות, שיהיה לך מה להגיד לציפי בבית. כל ילדה מחכה בקוצר רוח שאמא שלה תחזור מאסיפת ההורים, וגם לציפי מגיע להתעדכן.”
כחכחתי בגרוני ורכנתי קדימה. למרות כל ההכנות והשיחות, ועל אף שידעתי מצוין היכן ממוקמת הבת שלי בעקומת הלמידה, בכל זאת הלם הלב שלי בטיפשות אוטומטית.
“ציפי ילדה מקסימה, מאד משתדלת, מתאמצת המון, אהובה על החברות שלה…” היא השתעלה והרימה אלי מבט. “האמת, קצת יותר מדי אהובה עליהן.”
בלעתי את רוקי. “יש יותר מדי בכזה דבר?”
“לאחרונה, כן. היא מאחרת לפעמים לשיעורים כי היא הייתה שקועה בשיחה או במשחק בחוץ, ובשיעורים די קשה להפסיק את הפטפוטים שלה. יש לה איזה… צימאון כזה לחברות שקשה להרוות אותו.”
מצמצתי. “היא ילדה בת שתים עשרה,” הערתי בעדינות. “זה לא בדיוק מאפיין את הגיל?”
“זה מאפיין את רוב הגילאים עד גיל עשרים,” הסכימה המורה שלה. “אבל אני מרגישה לאחרונה בציפי איזו… להיטות כזו, היא כאילו לא מסוגלת לשבת רגע לבד. מחפשת כל הזמן תעסוקה ואקשן ומשחקים. וזה לא משהו שהיה בעבר. אם נניח המורה ממשיכה את השיעור רגע אחד נוסף אחרי הצלצול, ציפי ממש מתקשה לעמוד בזה. היא לא יכולה לשאת רגע מיותר של למידה, ככה אני מרגישה.”
טו מאצ’ אינפורמיישן, זה מה שאני הרגשתי. המורה שולמית הגזימה, חד וחלק.
יש לה שלושים וכמה תלמידות בכיתה, וציפי היא לא הבעייתית שבהן. היא לא יכולה להסתפק בחוות דעת לימודית שאותה היא מוסרת לי כמעט מדי שבוע? ממתי אפשר להאשים ילדה שהיא יותר מדי חברותית? אולי זאת אשמתי. אולי גרמתי לה לשים פוקוס מיותר על הילדה שלי, והיא לא מסוגלת להסיט את המבט. כמו מישהו שמגיע לרופא כדי להתייעץ על הברך הכואבת שלו, והרופא מתחיל לאתר בגופו נגעים נסתרים.
“בכל אופן,” היא דפדפה ביומן שלה. “יש כמה מורות שכתבו חוות דעת שעוד לא הספקתי לומר לך בטלפון.”
*ציפי שיחקה בגיימבוי על הספה כשהגעתי. “איך היה?” היא שאלה בלי להסתובב אלי.
החלקתי על זנב הסוס שלה מאחורה. “המורה אוהבת אותך, היא אומרת שאת מקסימה ומשתדלת מאד. הכנת מערכת?”
היא הצביעה על המסך הקטן. “עוד לא, אני באמצע.”
“כבר כמעט עשר,” לקחתי את המשחק והיא נאנקה. “לכי להכין מערכת.” הלכתי בעקבותיה כשדשדשה לחדר הילדים והחזרתי את הגיימבוי למגרה. “המורה להיסטוריה אמרה שאת לא כותבת בשיעורים. זה נכון?”
היא תלתה בי מבט אומלל. “כואבת לי היד. אבל אני משלימה תמיד אחר כך!”
הוצאתי לה מהיד ספר טבע לפני שהספיקה להכניס לילקוט. אין להן טבע מחר. “את צריכה לכתוב בשיעור כמו כולן,” הודעתי לה. “ובטבע פעמיים לא היו לך שיעורי בית. איך פספסתי את זה?”
היא משכה בכתפה והעבירה את אצבעה על המערכת הצמודה לדלת הארון. “לא יודעת, אולי שכחתי להגיד לך שיש.”
“אצטרך לעקוב יותר מעכשיו,” נאנחתי והיא שמטה פנימה שתי מחברות בכתפיים שמוטות של אישה מבוגרת בהרבה. “סיימתי, אמא.”
שלחתי אותה למקלחת והלכתי להכין צהריים למחר. כששמעתי אותה מתארגנת בחדר, נזכרתי פתאום.
“רגע!” הופעתי לצידה של הילדה המפוז’מת שלי שסירקה את התלתלים הארוכים שלה. “מחר יום רביעי!”
היא נאנחה והתיישבה על מיטתה. “אז מה?”
“אז יש לכן הכתבה באנגלית פעם בשבועיים, ושבוע שעבר לא הייתה.”
ציפי לא יכלה להתווכח איתי. היו לי רשימות מסודרות, היו לי תזכורות והיה לי גם זיכרון טוב יותר משלה.
היא גררה רגליים לשולחן הכתיבה, ויחד חזרנו על רשימת המילים למחר.
“אוף, אין לי כוח לזה,” היא מלמלה כשהצעתי לה לחזור בפעם הרביעית.
“תגידי תודה,” הזכרתי לה. “אם לא הייתי עוקבת אחרי ההכתבות שלך, היית מגיעה מחר לשיעור לא מוכנה בכלל.”
“תודה.”
*באחת וחצי כבר הוצאתי את הקציצות מהמחבת ויצקתי עליהן רוטב סמיך. הקטנים הגיעו כמה דקות אחר כך. ציפי, כמו תמיד, הגיעה בשתיים למרות שבית הספר שלה צמוד לבית.
“שלום,” היא זרקה את המילה והילקוט לידי.
“שלום ציפי, איך הייתה ההכתבה?”
“ההכתבה?” היא קימטה את מצחה כאילו שאלתי על תאריך תחילת המהפכה הצרפתית. “אה, בסדר, נראה לי.”
“זכרת הכול? השווית אחר כך עם חברות?”
“לא משווים הכתבות,” עיקמה בתי את אפה. “יופי, קציצות וצ’יפס!”
“תסיימי לאכול ותראי לי מה שיעורי הבית להיום,” ביקשתי.
ריקי בכיתה ג’ ומסתדרת מצוין בלעדיי, ולבנים אין שיעורי בית למזלי. לא יודעת מה היה קורה אם הייתי צריכה להשקיע את אותו מאמץ בשני ילדים במקום באחת.
“את שומעת, אמא…”
“לא מדברים בפה מלא, ציפי, חכי שתבלעי ואז תדברי.”
חיכינו שתינו שהיא תבלע, מזגתי בינתיים רוטב לנחום, וציפי התקרבה אלי בשפתיים כתומות ולחיים סמוקות. “את שומעת, ההורים של שושי נוסעים ליומיים לנופש.”
“כיף להם,” הודיתי בכנות. לא שאני מצליחה לדמיין איך הורים שפויים נוטשים את הילדים באמצע שנת לימודים ויוצאים, אבל אולי הם עייפים, אני לא טיפוס ששופט.
“אז זהו, שהבנים יהיו אצל דודה שלה שגרה ממילא קרוב לחיידר שלהם, אבל שושי לא רוצה ללכת חצי שעה עד לבית ספר אז ההורים שלה הסכימו לה להישאר לבד בבית!”
“לבד?” פערתי את פי בחוסר אמון. “ילדה בת שתים עשרה?”
“היא כמעט בת שלוש עשרה,” ציינה ביתי בהגינות. “והיא הבטיחה שתתנהג יפה ותחמם את האוכל ולא תלך לשום מקום. היא גם לא אוהבת לישון מחוץ לבית כי קשה לה להירדם, אז הכי הגיוני שתישן בבית.”
“הכי הגיוני שההורים שלה יישנו בבית,” מלמלתי מאד בשקט. אני לא שופטת, אבל זה מוגזם.
“אז את שומעת, אמא? היא הציעה לי לבוא אליה!”
“אחרי צהריים?” משכתי בכתפי. “אין לי בעיה שתלכי אחרי שאת מסיימת שיעורים. גם ככה את הולכת אליה פעמיים בשבוע.”
“להיות אצלה כל היומיים האלה,” התנשמה בתי בהתרגשות ואצבעותיה המוכתמות ברוטב כמעט נגעו בידי בתחינה. “לישון אצלה, לאכול ביחד את האוכל שאמה שלה תכין – היא יודעת לחמם במיקרו, ונעשה ביחד שיעורי בית, תכננו כבר הכול!”
“ציפי…” התיישבתי מולה ונענעתי בראשי תוך כדי, כדי שלא תספיק לפתח אשליות. “את ילדה בת שתים עשרה, ואת בשום אופן לא הולכת לישון אצל חברה, בטח לא שני לילות. את צריכה להיות בבית, נקודה.”
מי יעקוב אחרי הילדה שלי שתכין שיעורי בית כמו שצריך? שתדביק את השכפולים שמפוזרים לה בילקוט כי הדבק נשבר? שתכין מערכת? שתלמד לבוחן שבטח יהיה בתורה? שתתרגל בחשבון? בשום אופן לא. בשביל ילדה כמו ציפי, פער של יומיים בשיעורי בית שווה כמעט להיעדרות מהלימודים.
העיניים החומות שלה התמלאו בדמעות, הפה הכתום התעוות, והילדה שלי רצה אל החדר בלי לשטוף ידיים.
“ציפי!” צעקתי אחריה, אבל שמעתי את הדלת נטרקת. אוף. עכשיו אצטרך להחליף מצעים.
מה היא חושבת לעצמה? ומה חושבים ההורים של החברה הטובה שלה? ייאמר לזכותם… לקחתי נשימה עמוקה. מאד רציתי לומר משהו לזכותם. שושי מסודרת הרבה יותר מציפי, ילדה מצטיינת ונבונה. על אחת כמוה אפשר כנראה לסמוך שתסתדר לבד. אבל זאת לא סיבה לגרור את הילדה שלי לטירוף הזה.
*בשתיים ועשרה הילדים כבר סיימו לאכול ושטפו ידיים, וציפי לא חזרה.
זה כבר היה שפל חדש. ארבעים דקות איחור, בזמן שהדרך לוקחת דקה וחצי? נניח שהיא מפטפטת עם חברות, הן עצמן לא מרגישות צורך לחזור כבר?
אולי יש משהו במה שאמרה לי המורה שולמית. אולי באמת היא שקועה מדי בחיי החברה באופן מוגזם. יתכן שאצטרך לדבר איתה על זה, להגביל את שעת החזרה. לא ייתכן שכל הצהריים אעמוד הכן לחמם לה את האוכל.
בשתיים וחצי התקשרתי ליחזקאל. “אני בישיבה,” הוא ענה את מה שידעתי היטב. “הכל בסדר?”
“ציפי לא חוזרת,” פלטתי. נעצתי מבט זועם בידיים הרועדות שלי וניסיתי לרסן אותן. “זה כבר יותר משעה אחרי סוף הלימודים.”
“אני מגיע לחפש אותה,” הודיע בעלי. “אני רק אעדכן כאן שאני…”
“חכה,” לא רציתי לעשות לו את זה. לא אם יש אפשרות אחרת. “אנסה לבדוק למי אני יכולה להתקשר. רגע, שנייה, אולי היא אצל…”
כמובן. שושי. החברה הטובה שלה בכל מקרה אמורה להיות האופציה הראשונה, קל וחומר עכשיו, כשציפי ממש ביקשה ללכת אליה.
אבל לא יכול להיות. לא אחרי שהתנגדתי נחרצות.
שושי הייתה כמעט בראש רשימת השיחות האחרונות, מה שאומר שהן כנראה שוחחו אתמול בלילה.
ציפי ענתה לי כמעט מיד.
“איפה את?” הטחתי בה.
“אצל שושי,” הקול שלה היה נמוך ושמעתי דלת נסגרת, אולי היא התרחקה מהחברה שלה.
“השעה שתיים וחצי!” הקול שלי רעד ולא נשמע סמכותי בכלל. “יש לך מושג איך דאגתי? תחזרי הרגע הביתה!”
“אבל אמא…” היא בלעה את רוקה וחיכתה רגע. “אמא, בבקשה, אני יכולה להישאר אצלה? כבר אכלנו צהריים שאמא שלה הכינה ואנחנו מיד נכין שיעורי בית.”
“אני הכנתי לך ארוחת צהריים!” כופפתי את הקול במאמץ. אני לא צועקת על הילדים שלי ליד חברים, ואין לי באמת דרך לדעת איפה שושי נמצאת כרגע. “אני מבקשת, ציפי, פשוט תחזרי הביתה עכשיו.”
נפרדתי ממנה, כי באמת חששתי שאצעק שוב וזה היה גבול שלא הרשיתי לעצמי לעבור. בבית אוכל לנזוף בה בכל עוצמה שתגיע לה.
הודעתי ליחזקאל שמצאתי אותה, והלכתי לחכות לה בחלון.
רבע שעה. ארבעים דקות.
אחרי שעה התקשרתי שוב לשושי.
“אני נשארת אצלה, בסדר?” משהו בקול שלה ערער אותי. היא התחננה שאסכים, למרות שנשארה בניגוד לסירוב המפורש שלי. הקלפים, לפחות כרגע היו בידיים שלה, אבל היא קיוותה שארשה לה להחזיק בהם.
בארבע וחצי תהיתי אם הדבר הנכון היה פשוט ללכת ולדפוק על הדלת של שושי. ריקי יכולה לשמור בינתיים על הילדים. אבל לא יכולתי לעשות את זה לציפי. היא לא עדכנה כנראה את החברה שלה במרד נגדי, ולא הגיע לה עונש מביך כזה.
אבל איך היא יכולה לעשות לי דבר כזה? מה עובר עליה? אסרתי עליה מפורשות, הודעתי לה חד וחלק לחזור, והיא מתעלמת כאילו זו לא חוצפה נוראית. כל כך לא מתאים לה.
אחת לשעה התקשרתי לציפי, והיא תמיד ענתה. בשלב מסוים הפסקתי לבקש ממנה לחזור, הרגשתי מטופשת מדי. העדפתי לשתף פעולה בינתיים, ולהזכיר את קיומי האמהי בטלפון. ציפי הבטיחה שהן הכינו שיעורים ביחד, חזרו בתורה והדביקו שכפולים. כלומר ציפי הדביקה.
בשמונה וחצי היא חזרה.
שמעתי את הדלת נפתחת, וניסיתי להצית את כל המילים הזועמות, העונשים המתוכננים, הנזיפות המוצדקות לחלוטין שבערו בתוכי.
היא הזויה לגמרי ומה עובר עליה ואיך היא יכולה פשוט לעשות ההפך בדיוק ממה שאמרתי ומי חינך אותה ככה, מי.
היא הזויה לגמרי ומה עובר עליה ואיך היא יכולה פשוט לעשות ההפך בדיוק ממה שאמרתי ומי חינך אותה ככה, מי.
אבל מסיבה כלשהי, הלהבות דעכו לגצים.
ציפי עמדה בפתח, המצח הצעיר שלה מקומט בדריכות, שפתיה נעות לקראת התנצלות ראשונה, ואצבעותיה משחקות בידית הילקוט.
“היה כיף?” ביררתי בשקט.
“מאד!” בבת אחת נדלקו העיניים שלה. “ועשינו את כל השיעורי בית, אמרתי לך? ועכשיו אני הולכת להכין מערכת. וגם למדנו לבוחן והשלמתי את היומן.”
“זה כל מה שעשיתן?” הדפתי דחף מוזר לחבק אותה. “כל היום הכנתן שיעורי בית?”
היא נשכה את שפתה והסתירה חיוך. “לא, גם אפינו עוגיות ודיברנו ושיחקנו גומי וקלאס בחצר שלהם. היה נורא כיף!”
היא עקפה אותי ורצה אל החדר, פתחה את הארון ושפכה בעיזוז מחברות וספרים.
עקבתי אחריה, והיא הסתובבה ונופפה לי. “אני מסדרת הכול מיד, אל תדאגי!”
חייכתי אליה קלושות והעפעפיים שלי צרבו.
היא לא בסדר, וזו התנהגות לא מקובלת בעליל, ויום אחד, אולי מחר אפילו, אצטרך לתת לה שיחת חינוך רצינית, לילדה שלי.
ילדה שלי. לא תלמידה. ילדה שרצתה פינה אחת של שקט וחופש. מקום בטוח בו אף אחד לא ירדוף אותה.
אני הייתי אמורה להיות הפינה הזאת. הבית שלה היה צריך להיות. במקום זה, הצטרפתי למרדף.
“עזבי את המערכת עכשיו,” הנחתי יד על זרועה והיא העיפה בי מבט מבוהל.
“בואי נלך למטבח לאכול גלידה, רוצה?”
3 תגובות
נגע בי
יפה מאוד
מישהי חכמה אמרה פעם לאשתי
מחנכ/ת יהי לילד/ה שלך המון
אמא יהיה רק אחת
את
וואוו!
נותן הממממון נקודות למחשבה לגבי היחס לילדים שלנו…