קיץ ארוך מדי – פרק מ”ד

היא קרסה לתוך ספסל שחסה מתחת לגגון של תחנה. כמו שק של דברים. היא בסך הכל שק של דברים ארוזים בחוט. חלק מתגלגל לפה וחלק לשם. שקים לא צריכים הלבשה. או נעליים. או תיקים. השעינה את ראשה על דופן התחנה. אולי פשוט תעלה על אוטובוס. תיסע לאן שהוא. לתחנה סופית. אולי בתחנה סופית היא סוף סוף תוכל לנוח.  

אשה מבוגרת התקרבה אל הספסל, דחקה את השקיות שבידיה בסמוך אליה כדי שתפנה לה מקום. 

התרוממה. מה תעשה עם עצמה עכשו? היא תלך באשר תלך. ממילא הכל מסתובב לה במעגלים. גם כשהיא נופלת בטעות, היא מוצאת את עצמה באותו הפח. דמעות עמדו בעיניה. היתה צריכה להסתכל לפני שקנתה אם יש דברים נורמליים בחנות הזו למקרה שתרצה להחליף. מה נתפסה לעליונית אחת? עכשו היא תקועה עם בגד מכוער, שכל פעם שהיא תלבש אותו תעלה בה הרגשת תבוסה. 

איך הנשמה שלה כזה ספר פתוח? למה היא כזו טפשה? איך נתנה לו להפעיל עליה לחץ? ולמה תמיד היא נופלת בפח? אַתִי ילדה טובה. כשהיא רק מחזיקה חתיכת לחם ביד, מיד עטים עליה כל העורבים. איך הם מריחים אותה, מזהים אותה מרחוק? תזרוק את העליונית הזאת לפח וזהו. היא לא רוצה לראות אותה יותר בחיים. הלך יום שלם של עבודה. 

מָאאא, זה לא כסף. 

רוח קלה של ראשית קיץ נעצרה על פניה. מה תעשה עם עצמה? ללימודים אין לה כח ללכת. היא לא מתכוונת לשבת בכיתה הזו בימים הקרובים. שיספיקו לשכוח למה רצו להסתכל עליה לפני שבוע. ולחנות היא לא יכולה ללכת. פליאה תרגיש עליה. תמיד היא מרגישה. ולספר לה על המוטציה החדשה של השטר שנתנה לה אתמול, היא לא תעמוד בהשפלה. 

רוח קלה של ראשית קיץ נעצרה על פניה. מה תעשה עם עצמה? ללימודים אין לה כח ללכת. היא לא תשב בכיתה הזו בימים הקרובים. שיספיקו לשכוח למה רצו להסתכל עליה לפני שבוע. לחנות היא לא יכולה ללכת. פליאה תרגיש עליה. תמיד היא מרגישה. ולספר לה על המוטציה החדשה של השטר שנתנה לה אתמול, היא לא תעמוד בהשפלה. 

לפליאה זה לעולם לא היה קורה.

אה?

ואם. אם. אם היה קורה, מה היא היתה עושה?

שווה לבדוק. 

עוד מוקדם. החנויות בגאולה נפתחות רק בעשר. טפשה שהיא. במקום לזרוק את הכסף שלה בפח האשפה של החומייני הזה, היתה צריכה לקנות טלפון נייד. 

אבל היא לא יכולה לקנות נייד. לא יתנו לה בלי אבא או אמא. וההורים שלה… אין סיכוי. 

אבל לפחות היתה מבררת. שיהיה לה מושג. טווח מחירים, משהו.

הידקה את שפתיה. אספה אליה את התיק עם השקית ופנתה במעלה רחוב יחזקאל. 

.

היא לא התכוונה שזה מה שפליאה תעשה. שהיא תסגור את החנות באמצע הבוקר. אבל זה בדיוק מה שהיא עשתה. היא הקשיבה לשתיים וחצי מילים שהיא אמרה, ואז חבטה את המפתחות של החנות בדלפק ואמרה, בואי. 

היא גמגמה, מממה… לאן? 

ופליאה אמרה, לתלות את ההמן שלך על העץ. בואי לראות, ההצגה הכי יפה בעיר. 

והיא אמרה, אבל… 

והן הלכו. פליאה נעלה את החנות וסובבה את השלט ‘פתוח’ שעל הדלת לצד השני, והיא הלכה לצדה. כמעט נאבדת ליד דמותה הגבוהה, ולא היה לה אכפת בגרוש שהיא נקראת מקולקלת. ושזה אומר גם עליה משהו. היא עזבה את הכל והלכה אתה. חברה שאין כמוה בעולם. 

פליאה אמרה, יש לי דז’ה-וו. היינו כבר בסרט הזה, לא? 

והיא אמרה, מה? לא…

ופליאה אמרה, בטח, את סדרה בשמונים פרקים: פראיירים לא מתים ולא מתחלפים.

והיא אמרה, קורה לי כל הזמן… לא יודעת למה. 

ופליאה אמרה, אז כדאי שתעלי על כסא ותסתכלי לעצמך במצח. 

הן חצו את הגעש של כיכר השבת, פליאה מושכת אותה אחריה, מצפצפת על הרמזורים, מניחה לנהגים להטיח חמת זעם צפצפנית לעבר גבה המתרחק. 

.

ואז הן נחתו בפתח של הכוך שביקרה בו הבוקר. 

האיש יצא אליהן. כן, מה אני… 

פליאה הדפה אותה קדימה. 

היא משכה קצה של אריג סגול מתוך השקית הלבנה לשם תצוגה. א… אני רוצה להחזיר… היא מלמלה.

האיש אמר, מיצֶטער’, אני אמרתי זה במיבֶצע, לא יכולה מחזיר. תיקֶחי זיכוי, דֶבר’ים איזה יפים. 

היא אמרה, אבל קניתי רק אתמול. הנה הקבלה…

הוא אמר, זה מיבֶצע, אין מה לעשות.

ואז הבחין שפליאה מסריטה את כל הפינג-פונג הזה בנייד. ופתאום נעלמה כל החביבות המסבירנית שלו. 

תֵצֵאי מכאן! הוא צעק. תֵצֵאי מכאן תכף ומיאָן! 

היא נסוגה, הסתכלה על פליאה בחשש.

פליאה חייכה את החיוך המקסים שלה. בטח, רננה, יצאנו? 

היא יצאה ורננה יצאה בעקבותיה, דוחפת את הקבלה לתוך הכיס הקדמי של התיק. 

אז לא הלך.

פליאה… היא בסך הכל בחורה. לא הרבה יותר גדולה ממנה. היא לא קוסמת. היא רק ניסתה לעזור. וזה קצת ריפא לה לרננה את השבר. הלכו כפרה תשעים שקלים.

אמא שלה אומרת שזה תמיד במקום משהו אחר, שכסף הולך במקום שיקרה משהו הרבה יותר גרוע.

אבל למה היא צריכה כל כך הרבה כפרות? משהו לא תקין במנגנון הזה. אפילו פליאה לא יכולה עליו.

היא אמרה, טוב, לא חשוב… א… אנ… אני אקח זיכוי. 

פליאה נעצרה, הסתובבה אליה וזרקה עליה בתנועת ראש חדה את המבט הכי מאיים שלה. 

תעמדי פה, ציוותה. ואל תזוזי. 

אשה מבוגרת נדחקה ביניהן. עושה את דרכה אל תוך החנות. 

פליאה אמרה בקול, יותר מדי בקול. אנחנו פה עד שהוא יתן לך את הכסף חזרה, על הגרוש. ופעם אחרת אל תכנסי לחנויות של רמאים. 

האשה הפנתה אליה מבט. שאלה, מי? זה? ופליאה אמרה, כן. ואל תגידי שלא הזהרתי אותך. 

האשה נסוגה. 

בעל החנות יצא אל הפתח. תלֵכי מכאן, הוא הרים את הקול. תכף ומיאן! אחרת אני מזמינה אותך משטרה!

פליאה חייכה את החיוך המשובֵב שלה ונופפה בנייד לתזכורת, יופי, אני מחכה. 

רננה אמרה בקול נמוך, פליאה, בואי נלך, אנ’לא רוצה ל…

פליאה אמרה, שש שנים מאסר קטן עליו.

עוד מישהי ניסתה להכנס ביניהן לתוך החנות. פליאה הרימה את הקול: הוא יחזיר את הכסף, ואז אנחנו נלך. בינתיים בואי נשמור על האנשים האלה שרוצים לתת לרמאי הזה לגהץ להם את האשראי. 

פליאה אמרה, שש שנים מאסר קטן עליו.

עוד מישהי ניסתה להכנס ביניהן לתוך החנות. פליאה הרימה את הקול: הוא יחזיר את הכסף, ואז אנחנו נלך. בינתיים בואי נשמור על האנשים האלה שרוצים לתת לרמאי הזה לגהץ להם את האשראי. 

הגברת עשתה אחורה פנה. 

האיש הגיח מתוך המאורה שלו אל הפתח, וצעק לעבר האשה: גיברת, גיברת! בואי, איפה אַתי הולכת?

הגיברת לא טרחה לסובב את הראש. 

הוא ירד אל המדרכה. 

רננה נבהלה. היא לחשה, די פליאה, בואי נלך וזהו. 

אבל האיש רק אמר, בואי. תָהביא ת’קבלה. 

הוא חזר אל הדלפק, והקיש על הקופה הרושמת. היא נפתחה. הוא שלף צרור שטרות והניח את הכסף על הדלפק. 

פליאה אמרה, למה שמונים וחמש? 

הוא אמר, חמש אחוז עָמָלה. 

פליאה אמרה, באשראי. היא שילמה לך מזומן.

הוא נעץ בה מבט, ואז הוציא חמישה שקלים והניח על הדלפק. הפנים שלו בערו מכעס. 

פליאה אספה את הכסף. הן פנו לצאת. 

הוא דיבר אל הגב שלהן, ותַהביא ת’עליונית. 

רננה נבוכה, שלפה בידיים רועדות את השקית עם הבגד והניחה על הדלפק. ואז נחפזה בעקבות פליאה.