שלמה וחצי / חלק א’

אמרתי כן.

*

הרבה שואלים אותי מתי הכל התחיל, אם היו תסמינים של מחלה.

ממתי, ואיך, ומה חשבת לעצמך.

את אותן שאלות גם אני שואלת, עד היום.

*

נושמת עמוק וצוללת אחורה. עשרים שנה אחורה.

אני בת שמונה עשרה. 

תלתלים אסופים לקוקו תמים, מגלה מעט ומסתיר הרבה.

אז זה המסלול; מכינים כלים לחיי חברה, עובדים על המידות, מתאמנים בקשרים בין אישיים עם חברות. 

ושלוש ארבע ו… לקפוץ למים. 

הנה הגיע תורי. אחרי שמונה אחים ואחיות שעברו את הפרק הזה.

אנשים מציעים. עולה משהו. אבא מוכן לבדוק. חוזר מפגישה. אומר, מעניין, משהו קצת מוזר בתקשורת.

מוכנה להיפגש. מעניין. מזכיר קצת את אחים שלי. קצת. נקודת חיבור קלה.

ביישן, מתרגש, טיפה מגמגם, חושב הרבה, מדבר מעט. עולה בי נקודת אמפתיה קלה. 

מוכנה להיפגש. מעניין. מזכיר קצת את אחים שלי. קצת. נקודת חיבור קלה.

ביישן, מתרגש, טיפה מגמגם, חושב הרבה, מדבר מעט. עולה בי נקודת אמפתיה קלה. 

אני מנסה לעזור, למלא חלל. מזהה שם אותי, במקום הכי לא מעובד, הכי ילדי.

משהו בתוכי נפתח להמשיך לבדוק את זה.

הוא מיוחד, אין ספק. 

גם אני, אגב. 

*

במה אני מיוחדת? 

ברצון שלי להעמיק, לראות מעבר, במוכנות להתמסר למען משהו, למען מישהו, ברגישות,

בחיפוש הפנימי אחר משמעות וזהות.

טוב, לא ידעתי את כל זה אז. לא היה לזה מילים. 

מה שלא ידעתי אז, לא ידעתי, זה לחשוב על עצמי.

לא ידעתי אז, לא ידעתי, שאשה אמורה לקבל, לא רק לתת. מהי אשה, איך היא נבנית, קומה בפני עצמה. לא ידעתי.

לא היתה אז ידיעה מושכלת, התבוננות ויכולת זיהוי. כי לו היתה לא הייתי היום מה שאני, לא, לא הייתי.

אז היה שם אבא שלא מתלהב, בכלל, מזהה משהו מוזר, חושש. 

והיתה שם אמא שנתנה בי אמון ואמרה לי לכי, תראי איך זה מרגיש לך.

והיתה גם האמא שלו, נמוכת קומה וגדולה גדולה, ברכות ובעוצמה אמרה לי דברים שלא אשכח בחיי, בשיחה ישירה, כנה וגלוית לב, על בן, מתמודד מאז שנולד, שלא קל לו בחברה ועם עצמו.

שעשתה מה שיכלה לעזור לו ולהביאו עד הלום. מאמינה בו, מאמינה בי שאהיה עבורו כל מה שהוא זקוק, ושאקח לי את כל הזמן והמרחב. ושאני לא חייבת כלום, ושאם אגיד לא זה לגמרי בסדר

ושהיא רק תתפלל שאם זה לא אני, שתבוא אחרת כמותי.

לא יודעת מה היה שם, בעומק של הדברים, באופן הכי לא מודע. הרגשתי שכבר כרתנו ברית. אני עם אותה אם יקרה (יקרה לי באמת. עד היום הזה.)

ברית אמון וידידות. מאם אוהבת לאם אחרת. 

*

סוג של חבילה עוברת.

חבילה עטופה בהרבה שכבות, בפנים יש מטמון, אומרים. ואני מאמינה. נשמה טובה ושאיפות גבוהות וטהורות.

צריך רק לקלף כמו בצל.

אולי יהיו דמעות. זה טוב, אומרים. מנקה את עיניים, יש משימות בכל שלב, הפתעות, אתגרים. לא הכל רואים מיד. סבלנות.

קיבלתי.

*

אף אחד לא עמד לי בדרך, ועל כך שאלתי, לימים.

נכון, אבא הזהיר, זה כבד. זו חבילה. את בטוחה שהיא לא מדי גדולה?

היו קולות, גם רעמים, ענן ירד והתיישב על פני, הסתיר את האופק.

מקום קטן וחבוי מאוד בתוכי, שאין בו רגש, גם לא תבונה.

רק ידיעה עמוקה, בקול דממה דקה.

זה שלי ואני מוכנה.

ושמא היה זה קולה של הנשמה?

בת שמונה עשרה, תמה תמה.

*

אמרתי כן.

וכל העולם שתק. 

*

לא הכרתי איש מעולם. מלבד אבי ואחי היקרים, שהיו מודל מסוים של אנשים צנועים ופשוטים, צריכים מעט ועושים הרבה. זה מה שהכרתי.

שאול התגלה לי אט אט ומהר מהר. 

גיליתי שהוא מורכב, שהוא פשוט, מבטא ברור את הצרכים שלו.

גיליתי שהוא לא מרצה. שהוא חי את עצמו.

גיליתי שיש לו יכולת ריכוז גבוהה מאוד כשהוא לומד.

וגם שהוא חדור מטרה להשיג מישהו או משהו, הוא ילך על זה עד הסוף.

גיליתי שיש בו ילד חשוף, שלא מסתיר. כשהוא פוחד אז הוא פוחד. כשהוא כועס, הוא כועס.

כשאין לו מה לומר אז הוא שותק. ולא מתנצל על השתיקות שלו.

מהבחינה הזו זה היה מקסים.

ועם זאת מוזר.

כאילו הדלת פרוצה, אין לדעת מה ייכנס שם ברגע הבא.

לא היתה לי תחושה של ביטחון עם האיש שלי.

הרגשתי כאילו הוא עצמו לא היה מוגן מעצמו.

כאילו אני זאת שצריכה לשמור פה, על מה?

לא בדיוק ידעתי.

על השפיות? על התקשורת? על הקשר עם המשפחה? עם העולם?

ואני בעצמי, מי ישמור עלי???

*

תמימות היתה שם, והיא ניהלה אותי. תום לב ואמון שהכל בסדר, ואם לא עכשו, אז יהיה בסדר.

*

חודש ראשון, התאקלמות. משרד הפנים, אישורים, חוזה שכירות, אנחנו יחד. צועדים. 

זוג צעיר, צעיר צעיר. אני פותחת עיניים, קוראת מפה, שאול בולט עליה בכל מקום, לא מפספסים אותו.

שב אדוני, חכה בסבלנות. למה אתה מסתובב ככה?

אני נבוכה. הוא לא.

באופן מפתיע הוא מגלה ערנות ופוקוס מלא מול הפקיד-הבקשה-ההליך הביוקרטי

אבל לחץ, וואיי כמה לחץ היה שם. מתח שאולי זה לא יאושר, שיהיה חסר משהו.

לחץ כמו קפיץ, שריר לא זז בפנים, ואוי לי אם אנסה לדבר על משהו אחר. טובבבב, לומדת.

גם גמגום קל היה עולה מול האנשים בחזית, מעיד על מאמץ ומתח פנימי גבוה.

לחץ כמו קפיץ, שריר לא זז בפנים, ואוי לי אם אנסה לדבר על משהו אחר. טובבבב, לומדת.

גם גמגום קל היה עולה מול האנשים בחזית, מעיד על מאמץ ומתח פנימי גבוה.

טובבבב, לומדת.

כמו תלמידה טובה אוספת מידע, מצרפת נתונים, מקשיבה למורה, להוראות.

פתאום צצו אתגרים שלא היו כתובים בדף. ולא היתה שם שום מורה שתסביר את הסיטואציה ותכוון מה עושים.

*

הארנק-הנייד-הספר-הצעיף אבד. א-ב-ד. פירושו לא מוצאים אותו עכשו. אין. לפני רגע היה פה, ואיפה הוא עכשו? נו נו, לא נעים בכלל. מי מקבל בפשטות כשנאבד לו?

אצל שאול, מה שפגשתי בזמן של אבדה, היה איבוד עשתונות.

חיפושים אינטנסיביים בכל מקום אפשרי ולא אפשרי, סבב של שאלות שחוזרות על עצמן

איפה זה? ומה עשית עם זה? ולמה את לא עוזרת לי לחפש?

ריקוד אומלל וקבוע שלא מוביל לכלום. בטח לא עכשו. אני מציעה להרפות עד שיאיר עינינו מי שאנו בעיניו בחזקת סומין, ובהסח הדעת נמצא וכו. אין אוזניים. מבינה שיש פה משהו חריף יותר מהאבדה הספציפית. קשה לו, קשה באמת. כמו ילד היסטרי שבטוח שפה סוף העולם.

איבוד שליטה, איבוד דעת.

אני סופגת את האבדן הזה, בלי מודע ובלי משים ממנו.

מה בסך הכל קרה?

מנסה להקטין, לשים בפרופורציות, אבל זה רק מעצבן.

אין פה כח סבל, אין. אוקיי… אני לומדת

אחר כך באה התנצלות, אני מצטער, לא התכוונתי לפגוע.

אני פשוט לא יכול לסבול כשנעלמים לי דברים.

לא יכול לסבול.

אני נושמת עמוק ומנסה לעבור הלאה, לשמור על יציבות, 

מיישבת את עצמי ואת הבית שהתהפך בבהלת החיפושים

אני בסדר, הכל בסדר עכשו. הדופק חוזר לקצב הטבעי.

עד לפעם הבאה.

משהו פה לא נורמלי, לא תקין, לא עובד, לא הגיוני, לא מרגיש טוב.

אני לא מרגישה טוב. 

מבולבלת, מסרים כפולים, אשה טובה עושה רצון בעלה, מה זה להיות אשה טובה? 

הרצון שלו לפעמים לא הגיוני, לא מציאותי. ולפעמים לא רוצה בכלל, כלום, גם לא לחיות.

ואני רוצה. לחיות. לא מכירה משהו אחר.

בקשיים הראשונים פניתי בצר לי למדריכה שהכינה אותי לנישואי. היא מקשיבה, נאנחת, ואומרת לי לאט: זה נפש, זה נפש. זה כבר לא התחום שלי. 

יפה מצידה, גילוי נאות. 

מה עושים עם זה?

*

חוסר האונים מתלווה אלי בטבעיות למסע המכין אותנו להיות הורים.

אחרי ציפיה של כמעט שנה, יש חיים חדשים בקרבי. מה זה אומר? 

קבלת פנים לא ממש מלבבת, בחילות, דחיה איומה של כל מזון, חולשה, ומעל הכל פחד גדול ונורא

מה זה להיות אמא, להיות אבא? אין לנו מושג.

*

זה מפחיד כשעדיין אין פה מספיק הכלה לשני האנשים שגרים פה ביחד.

זה מפחיד פי כמה כשאני מרגישה רע כל כך והאיש שלי לא יודע מה לעשות עם זה.

*

לא זוכרת אם התחלנו טיפול לפני הלידה או אחריה, כן זוכרת כמו היום את החוויה המוזרה שליוותה אותי ללידה הראשונה: התמודדות כפולה. יש מה שאני עוברת באמת ויש איך אני מתווכת את זה לבעלי שלא ממש מבין-לא יכול-לא יודע את השפה. והכל היה מורכב יותר, רגיש יותר ומאתגר.

*

ואם לא הייתי רגישה מספיק או מדויקת לצורך שלו באותו רגע… הוא היה מאבד עשתונות, נכנס לחשבונות ומחשבות שרדפו אותו בלופים.

*

מצד אחד היו בו פשטות וישירות, מצד שני התקשורת אתו היתה מורכבת ולא צפויה.

לתוך זה נולדה בתנו הבכורה. מרים. (את כל המר נזרוק לים, כך הכריז אבי הבת בהומור.)

וזה היה מתוק, משמח, פרי ביכורים.

*

חבלים נפלו לי בנעימים, יכולתי לשורר על תהליך הלידה שלה. שהגם שהייתי בו לבד ללא ליווי ותמיכה, היה זה בשבת ושאול לא רצה להודיע להורים כדי לא להדאיג, ואני לא ידעתי אז לבקש את מה שאני צריכה, יצא כך שזכיתי להיות ליד ה’ פשוטו כמשמעו. מתגעגעת לאותם מתיקות ועונג שחשתי אז.

*

תינוקת, לילות ללא שינה, עייפות נוראה, קרוסלה.

קושי גדול בתפקוד בבית. שאול דורש את שלו. אני פתאום עסוקה יותר בצרכים של תינוקת.

לא יודעת איך מגייסים אותו לעזרה. אי נוחות, מתח שמתפתח. הוא לא רע, אבל הוא פשוט לא פנוי לראות אותי. מגלה אט אט שהוא נהיה תלוי בי, בשקית האוכל של הבוקר, בלהעיר אותו, בשמחה שלי, בתפקוד השוטף של הבית. 

נעשה לי צפוף, תובעני. בסך הכל ילדה אחת, מה את עושה מזה עסק?

*

איך חוזרים לעבודה?

כשבבית אני לא מפסיקה לעבוד. על עצמי, על ההורים שלי, שטוב לי והכל בסדר.

על שאול כששואל אותי מה נשמע ואם אני משתפת בקושי אז הוא נהיה עצוב ומואשם כאילו הוא אחראי לכך. ואז כדור השלג מתגלגל…

ככה עובדת, ככה ימים ולילות.

*

יוצאים לסיבוב מדי פעם, סמטאות העתיקה. נושמים אויר שאין דומה לו. 

מרים הקטנה בעגלה, לפעמים במנשא על כתפי, מלווה אותנו לכל אשר נלך, מקשיבה לקולות, ללחשים.

*

שאול צוחק כשהוא רואה אותה מציצה אלינו מבעד לחושך בעיניים פקוחות. יש פה עוד בן אדם, את קולטת? בריה קטנה. והיא הולכת אתנו כל הזמן. הוא השתעשע מהרצינות של הדבר.

*

הזיכרון הזה מחמם אותי עכשו. היו רגעים, היה שם עומק, היינו מדברים על החיים, אני הייתי שם קטנה ונבונה, סקרנית ולומדת. 

שאול היה חכם ונחוש, חד משמעי כמו זקן ופשוט ותמים, לפעמים כמו ילד.