האנשים הלא נכונים

פעם היא נפגשה עם בחור כזה, אחד שלא מראה נכונות ליותר משלוש מילים ברצף. מין פגישה ששותים בה הרבה ומהנהנים עד שחוזרים הביתה עם צוואר נקוע, והיא מדברת ומדברת רק כדי למלא את השקט. וכל פעם מחדש מבטיחה לעצמה שעכשו היא תשתוק עד שהוא ידבר, גם אם ייקח שלוש דקות, ובסוף נשברת, כי תמיד היא נשברת מרגעי שקט מביכים.

הכל מלא רעש, מלא מלא רעש. כמו זמזום עצום שמקיף אותה ולא נותן לה להתקדם. היא פוסעת בהיסוס על העקבים עם השמלה והכל, ואיכשהו רק רוצה להיות כבר בבית. 

איזה טפשי זה להיות בחתונה של חברה טובה ורק לרצות לחזור הביתה, היא אומרת לעצמה, ופתאום היא עייפה מאד. למרות שישנה בלילה רצוף כמו שרוב החברות שלה רק יכולות לחלום, ועוד נחה בצהרים. למרות שאין לה שום סיבה להיות עייפה בתשע בערב. 

ומה הקשר שהיא בכלל פה, היא חושבת לעצמה, אפילו שברור למה היא פה. זו הרי החתונה של רחלי בן סימון שהן חברות טובות מהגן, ורחלי סיפרה לה הכל מהפגישה הראשונה והתייעצה אתה על איזה חפתים ועניבה ועט סברובסקי (זה לא, אביגיל אמרה בזעזוע), ושלחה לה הזמנה בלי שום הקדשה או מכתב כי לחברות טובות באמת לא שולחים דברים כאלה, והתקשרה להזמין אותה ואז התקשרה שוב, ואז שוב התקשרה לייעוץ של הרגע האחרון והזמינה עוד פעם, כאילו אם יעבור טלפון בלי הזמנה אביגיל תיעלב. 

ולמרות שהכל גלוי וידוע וברור אביגיל מתקדמת בתור אל הכלה, מחבקת את כל החברות שלא פגשה מהחתונה של ריקי רוזנבלום שהייתה בחורף הקודם, ומרגישה כמו צמח פרא בתוך גן גזום להפליא. מעבירה את המשקל מעקב לעקב ומרגישה שכל האולם עסוק בה, למרות שהיא יודעת שרוב האנשים נוהגים להיות עסוקים בעיקר בעצמם. מחליקה את השמלה שוב ושוב ומעבירה יד על שערה לבדוק שאף קווצת שיער לא ברחה מהמקום ואיכשהו מרגישה שמשהו לא בסדר בה; שכל האנשים סביבה מעבירים עליה עיניים כמו מגנומטר, והוא מהבהב באדום, עצם לא תקין.

כשאביגיל מגיעה אל רחלי היא מחבקת אותה חזק חזק, בלי מילים, ורחלי קצת בוכה ככה פתאום, ואביגיל מוחה לרחלי את הדמעות מהעיניים ומחייכת, אבל בתוך תוכה משוועת גם לבכות, וגם קצת מתביישת בעצמה, כי היא בכלל אמורה לרצות נורא לרקוד עם רחלי, ומה היא ככה רק רוצה לברוח מכאן. כי היא אמורה לבכות בחופה של חברה טובה, כמו כל הנשים שעומדות סביבה ומוחות דמעה באלגנטיות. כי היא מאושרת באמת שרחלי מתחתנת, אז מה היא עומדת ככה, קפואה, מחלקת בחינם פיסות רכילות עסיסיות למכרות שמציצות עליה ובוחנות אותה בשמונה עיניים. והחתן מכסה את רחלי ואביגיל ממשיכה להעביר את המשקל מעקב לעקב, ובאף תנוחה לא נוח לה. ופתאום זולגות לה כמה דמעות מהעיניים והיא שמחה עליהן ומרגישה די טפשה כי רק היא יודעת שהן לא ממש דמעות של התרגשות. 

ככה את, אביגיל, רוטנת לעצמה, תמיד בוכה מהסיבות הלא נכונות.

*

היא עולה על האוטובוס מהכותל עם עיניים יבשות ולב מלא בכי. אם העיניים לא מצליחות להוציא את הדמעות, אביגיל, אז הכל נשאר בפנים. משעינה את הראש על השמשה הקפואה וחושבת שבעצם בכלל אין לה כח מחר לעוד פגישה ראשונה, ואולי אין לה כח לאף פגישה בכלל. וכל הנשים האלו עם הפאות והמטפחות שיושבות סביבה, בשביל מה הן נוסעות לכותל בכלל, מה עוד צריך אחרי שמשיגים את הדבר הזה.

בעצם בכלל אין לה כח מחר לעוד פגישה ראשונה, ואולי אין לה כח לאף פגישה בכלל. וכל הנשים האלו עם הפאות והמטפחות שיושבות סביבה, בשביל מה הן נוסעות לכותל בכלל, מה עוד צריך אחרי שמשיגים את הדבר הזה.

שתי נשים מהספסל על ידה משוחחות. אחת עם פאה שואלת את השניה עם מטפחת, באיזה גיל התחתנת. המטפחת עונה, אה, אני בגיל לא כל כך צעיר. ואביגיל כבר מתכווצת בתוך עצמה מפחד לשמוע גיל כזה, שגם היא חשבה שהוא לא צעיר כשעברה אותו, ונרגעת לשמוע את הגיל שלה. ושומעת את המטפחת אומרת לפאה, השנים האלו נתנו לי המון. 

וחושבת לעצמה אם יום אחד גם היא תשב ככה, עם מטפחת, ותגיד את זה לאיזו פאה לידה. יודעת שאולי כן ואולי לא ושהשנים האלו הופכות לסיוט כשכל האנשים בסביבתך מנסים להסביר לך מה בדיוק הבעיה שגרמה לתקלה כזאת, ולפעמים אפילו משיאים עצות לתיקון. 

מביטה בחלון ורואה אנשים צועדים עם מטריות שהרוח הירושלמית מנסה לגנוב. 

להגיד שהשנים האלו נותנות הרבה זה משפט נכון אבל לא מדי גמיש, היא חושבת ומגרדת לכלוך שנדבק לשמשה. כי תלוי מה ותלוי מתי ותלוי איפה, וכי אחרי הכל היא היתה שמחה להתחתן צעירה יותר. וחוץ מזה זה לא נגמר, כי תמיד יכולות להיות עוד שנים כאלו שנותנות ואיפה הסוף.

חושבת על כל ההתפלספויות האלו ששמעה בשנות רווקותה על לגיטימציה לרווקות חרדית כן או לא רע או טוב, ויודעת שהכל מילים, בסופו של דבר. שהאמת נמצאת בכל צד, ושכל דבר מורכב מכל הצדדים האלו ביחד. והיא מסתכלת על כפות ידיה ומבינה פתאום עד כמה גדלה, אם מבחורה צעירה שמתווכחת בהתלהבות על מה נכון ומה שגוי ואיך להתייחס ומה צריך לחשוב, היא הפכה לבחורה שיושבת באוטובוס מהכותל, שמונה דקות אחר חצות של לילה קפוא, ומביטה לרחוב הנוצץ בעיניים שקטות, והכל פשוט לה כל כך. כמו שהגשם שמזרזף הוא דבר פשוט, והרוח הזאת שליטפה אותה אבל גם הכאיבה באוזניים, והלילה הזה שהדממה שלו מחבקת אותה והכפור שבו חודר לעצמות, שפשוט נמצא כאן, חסר שאלות. 

ואביגיל משעינה את הלחי על החלון וקר לה ונעים. אם מבינים שכל דבר פשוט הוא מורכב, אז הכל פשוט פשוט, היא חושבת לעצמה, ומביטה על החומות המתרחקות, זוהרות בלילה. הגשם שנרח על החלון מטשטש לה את הראיה.

ואביגיל משעינה את הלחי על החלון וקר לה ונעים. אם מבינים שכל דבר פשוט הוא מורכב, אז הכל פשוט פשוט, היא חושבת לעצמה, ומביטה על החומות המתרחקות, זוהרות בלילה. הגשם שנמרח על החלון מטשטש לה את הראיה. 

טוב, אביגיל. אם לא הדמעות, לפחות הוא.

*

היא אומרת שלא אכפת לה, באמת שלא אכפת, אבל אף אחד לא ממש מאמין לה. ואבא אומר תמצאי מקום לשבת, ואמא אומרת אולי תקני לעצמך משהו לשתות. והיא בלובי של המלון מגלגלת עיניים לתקרה שהיתה אמורה להיות יפה אבל בפועל כבר די מיושנת ושואלת את עצמה למה ההורים שלה מתרגשים ככה והיא כל כך לא, הרי הם עברו יחד אתה את אותה רשימת בחורים. 

מוצאת לעצמה איזו פינה נחמדה דווקא לשבת, לא יותר מדי בצד אבל גם לא במרכז, עם עציץ של פרחים ורודים לצדה. ובאמת שלא אכפת לה שהבחור מאחר בעשר דקות, אולי אפילו נחמד. לשמאלה יש זוג של שני צעירים כאלו, ורודי לחיים. מתנועות הידיים המוגזמות של הבחור וההנהונים המבוישים של הבחורה היא מניחה שזו פגישה ראשונה, מנסה לנחש אם תעבור או לא. נוטשת; כל העניין בסיפור הזה שהוא כל כך בלתי צפוי. מלפניה זוג נוסף, הבחורה מנסה לדבר והבחור מהנהן, פולט איזו מילה. שניהם שותים ושוב הבחורה מנסה לומר משהו, הבחור מגיב בקצרה. שוב שותים.

פעם אביגיל נפגשה עם בחור כזה, אחד שלא מראה נכונות ליותר משלוש מילים ברצף. מין פגישה ששותים בה הרבה ומהנהנים עד שחוזרים הביתה עם צוואר נקוע, והיא מדברת ומדברת רק כדי למלא את השקט. וכל פעם מחדש מבטיחה לעצמה שעכשו היא תשתוק עד שהוא ידבר, גם אם ייקח שלוש דקות, ובסוף נשברת, כי תמיד היא נשברת מרגעי שקט מביכים. בינה לבין עצמה היא מגחכת; כמה שוות הפגישות האלו, אם בחורה שקטה כמוה יכולה לצאת דברנית. והבחור הולך לשירותים ושוב הולך לשירותים. 

שלא יטריד אותך, כך אמרה לה אחת מנוסה כשאביגיל עוד היתה בתחילת דרכה, והצרה הכי גדולה בעיניה היה מבחן בליניארית א'. ככה זה כשהם בלחץ, זה תקין. 

ואביגיל מביטה עכשיו בזוג לפניה, מנוסה הרבה יותר מרוב המנוסות שחילקו לה עצות אי פעם, וחושבת לעצמה שבחור בלחץ זה טוב. והרי גם הבחורה בלחץ, כמה שתגיד שלא, וזה בסך הכל אומר שכולנו בני אדם ואנחנו לחוצים ועצבניים ולפעמים מגרד לנו נורא באף או מעניין אותנו להציץ בשעון. וזה מקסים כי כולנו אנושיים, אחרי הכל, אפילו שיש כאלה שמנסים קצת להסתיר את העובדה הזאת. 

הזוג שלה מזמין שתיה. היא בוחנת את הפרחים הוורודים לשמאלה ונזכרת בבחור ובבחורה שישבו לצדה בפגישת הדממה הזאת, דיברו ודיברו והתפרצו אחד לדברי האחר עם תנועות ידיים והכל אצלם היה מלא חיים, והיא ישבה מכווצת מול הבחור שהסתכל על התקרה והיה מין שקט כזה. והוא שתה קצת ונשנק פתאום כי המים נכנסו לו לקנה כמו שקורה לכל בנאדם מדי פעם, והשתעל וניסה לשתות שוב ועדיין השתעל אז הוא ביקש סליחה והלך רגע הצדה, וכשחזר הוא שתה עוד קצת ואמר בחיוך קטן, קורה.

והוא שתה קצת ונשנק פתאום כי המים נכנסו לו לקנה כמו שקורה לכל בנאדם מדי פעם, והשתעל וניסה לשתות שוב ועדיין השתעל אז הוא ביקש סליחה והלך רגע הצדה, וכשחזר הוא שתה עוד קצת ואמר בחיוך קטן, קורה.

וכשהתהפכה במיטה בלילה חשבה על איך בעצם הרגע הזה עם המים היה הרגע הכי יפה בפגישה של שלוש שעות. ועכשיו היא מלטפת את הגרניום לידה וחושבת לעצמה איך הרגעים הכי יפים באים במקומות הפחות צפויים, ואיך מהפגישה שלה היום היא תזכור את הדקות של האיחור עם הפרחים האלו והמחשבות ויהיה לה טוב. 

ובעצם אנחנו סתם טפשים, כולנו, ככה היא חושבת לעצמה, כי אנחנו כל כך דואגים שיהיה לנו נח ומסודר וכיף ושוכחים שהנוחות הזאת היא לאו דווקא מה שמביא את הרגעים היפים האלו, שאנחנו משוועים להם. ולפעמים שווה פגישה מעצבנת של שעתיים וחצי בשביל זיכרון של כמה דקות, עם זוג מקדימה ופרחי גרניום ורודים.

היא נשענת לאחור על המושב ורק רוצה כמה רגעים כאלו של שקט, לפני שמגיעה הביתה. האוויר מלא שקיעה של סוף חורף והאוטובוס ריק בשעה הזאת של היום; רוב האנשים הנורמליים יוצאים מהעבודה בשלוש וחצי בשביל לאסוף את החבורה מהמעונות והגנים, והיא ושכמותה בצירוף כמה זקנים עם סלים של שוק לא מספיקים בשביל למלא אוטובוס. 

מתלבטת עם עצמה אם כבר מותר להתרגש או עדיין לא. בולעת רוק ומשעינה את הראש על החלון ומנסה נורא לא להתרגש כי האכזבה תהיה אחר כך כואבת כל כך, ולא מצליחה. 

*

כולם כאילו מפחדים לומר לה שדינה התארסה. טוב, היא לא צריכה אותם, דינה התקשרה אליה בעצמה. 

אביגיל שמחה, באמת שמחה. אמרה מזל טוב ואיזה יופי ותספרי לי הכל בדיוק בדיוק, איך זה היה ואיפה וכמה. לא עכשו, כלה, כשיהיה לך זמן. ותכננה איך להספיק להכין משהו לבר וגם לקנות מתנה והאירוסין כל כך קרוב, ואמא אמרה לה, את לא צריכה לעבוד כל כך קשה כדי שיחשבו שאת שמחה, אביגיל. זה לא נראה יותר טוב. 

תכננה איך להספיק להכין משהו לבר וגם לקנות מתנה והאירוסין כל כך קרוב, ואמא אמרה לה, את לא צריכה לעבוד כל כך קשה כדי שיחשבו שאת שמחה, אביגיל. זה לא נראה יותר טוב.

ואין לה מה לענות לשבי שתופסת אותה בטלפון רגע לפני הבית, כי יש לה אירוסין הערב. כמה חשוב? הכי חשוב בעולם. חשוב יותר מכל דבר אחר. חשוב-חשוב שהיא תופיע שם ותחייך לכולם ותקבל את כל הבקרוב אצלך-בקרוב אצלך בהנהון חסוד ותצחק מהבדיחות של דודה-רבתא חסרת טקט ותחבק את דיני חזק ותעמוד שם זקוף בשביל כל המשפחה שרק מחפשת מישהו להישען עליו. הכי חשוב בעולם, שבי, תמצאי הערב מתנדבת אחרת לגברת דיוויס. 

שבי אומרת, זה אי אפשר, היא רוצה רק אותך. ואביגיל מסתכלת לשמים ויודעת שגם אם תסביר אמא לא תבין, וכשאמא תצטרך לתת דין וחשבון לכל האולם איפה אביגיל אז כולם ידעו שאביגיל התחמקה לה, כי אמא לא באמת תאמין, ולשקר היא לא יודעת. ואביגיל מחליטה שבעצם עניי ביתך קודמים, אבל המחשבות שלה בורחות לדיוויס שתמיד מחייכת ויש לה רק שני ילדים והם באמריקה ולא באים אף פעם, ומהנישואין השניים אף נכד מזויף לא מפרגן לה. והיא תהיה כל כך לבד בבית החולים ולדינה יהיו אירוסין כל כך רועשים גם בלי אביגיל, עד שמי שיכנס לאולם ישכח בדידות מהי, וכמה היא מרה. 

בערב מוצאת את עצמה יושבת על כסא נוקשה בחדר חשוך של בית החולים, גברת דיוויס ישנה לידה בנשימות כבדות. מתקשרת לשבי שתציל אותה, כי עכשיו שוברים צלחת אצל דינה וזה השלב שכולם מתחילים לזוע באי-נוחות ולשאול איפה אביגיל, איפה אביגיל, אולי כדאי לחכות לה.

עכשו אמא שלי צריכה לשלם על החסד שלי כאן, היא אומרת לשבי. ומי אמר לי מה נכון בכלל, אולי בחרתי טעות. ושבי אומרת לה, גם כשאני מורידה בחור אני מתהפכת כל הלילה, אולי בחרתי טעות. 

עכשו אמא שלי צריכה לשלם על החסד שלי כאן, היא אומרת לשבי. ומי אמר לי מה נכון בכלל, אולי בחרתי טעות. ושבי אומרת לה, גם כשאני מורידה בחור אני מתהפכת כל הלילה, אולי בחרתי טעות. הנה הבחור שהורדת עכשו, מה, לא התהפכת לכאן ולשם ובכית ולא ידעת כלום? אבל בסוף בהחלטות קשות כאלה שכל הצדדים כל כך צודקים ואין אף צד לא נכון, את פשוט לא בוחרת, זה העניין.

ומי אמר מה עדיף, שבי מגחכת פתאום, רווקה שבורחת מאירוסין של בת דודה, או רווקה כזאת מאושרת באירוסין עד שבטח היא בכלל לא רוצה להתחתן. 

ואביגיל אומרת, תחשבי מה עם רווקה שבורחת מאירוסין וגם לא רוצה להתחתן. 

שבי גונחת בטלפון ואביגיל משתעלת לרגע, ואז שתיהן פורצות בצחוק מתגלגל. אביגיל בורחת מהמחלקה כדי לא להעיר אף אחד, אוחזת בבטנה וצוחקת. מתיישבת בחוץ על ספסל ליד שער בית החולים, משתנקת מצחוק, מנסה למחות דמעות מעיניה ולא מצליחה בגלל המעיל.

שבי מתנשפת לה בטלפון, מה עושים אנשים שאף פעם לא היו חייבים לשים פס. ואביגיל אומרת בין פרצי צחוק, באמת שלפעמים אני מרחמת עליהם.

היא מתחפרת בתוך המעיל ומרימה עיניים. הכוכבים מטושטשים מדמעות. היא צוחקת לשמים.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן