שתי בירות – פרק ו'

כדור שלם. שבעה וחצי מיליגרם. מר לה בפה. כואב לה נורא. הכאב הישן מתארח בה כמו בן משפחה ותיק. מתמקם בין הלב לסרעפת וחונק אותה. שתבוא כבר השינה ותגאל אותי. היא מדמיינת את עצמה עולה ויורדת. מהרחוב אל הבית. סופרת מדרגות. החלופה הפרטית שלה לכבשים. עולה ויורדת. עולה ויורדת.

ירושלים 07:30

התאומות עומדות ליד המיטה שלה וקוראות ביחד: אמא. אמא. אמא. היא מנסה לפקוח עיניים ולא מצליחה. מה השעה? היא שואלת. שבע וחצי, הן עונות בתיאום מושלם. המידע מחלחל אליה לאט ואז היא מזנקת. שבע וחצי?! למה לא קמתי? למה אבא לא העיר אותי? שולמית קמה? מישהו דאג לריקי? שלוש דקות והיא כבר בתוך קלחת הבוקר. הראש שלה פטישים אבל היא מתעלמת. מתי הילדות איחרו לאחרונה? היא לא זוכרת מתי. מלבישה שתי ילדות במקביל. מפעילה את שולמית במטבח. שולחת הוראות ופקודות לכל עבר ומרגישה שהיא שוכחת משהו. 

יש משהו שאני שוכחת. מה זה? היא תחשוב על זה אחר כך. עכשיו רק לצמצם למינימום את מחיר הקימה המאוחרת. שלמה נכנס והיא מגייסת אותו מיד למרוץ נגד השעון. תסיים פה לארגן את ריקי. תכין אוכל לילדות. אל תגיד לי שאתה לא יכול לעשות שני דברים במקביל. למה לא הערת אותי? לא ניסית. אין מצב. אל תגיד סתם. נחמה'לה מבקשת ממנה פתק. היא לא מוכנה. קחי את עצמך ורוצי לבית ספר. אם את יוצאת הרגע את לא מאחרת. פתקים עושים לה רע. אמא שלה היתה רושמת להם פתקים לפחות פעמיים בשבוע. איחרה שלא באשמתה. חסרה מסיבה משפחתית. זוכרת את עצמה בת שבע ומשהו, מבררת אצל אבא מה זו המסיבה הזו שכתובה בפתק. כשגדלה הפסיקה לשאול ורק חשבה לעצמה: הלוואי והיתה סיבה משפחתית ולא סתם שאנטי כללי שלא עושה עסק מזמנים.

זוכרת את עצמה בת שבע ומשהו, מבררת אצל אבא מה זו המסיבה הזו שכתובה בפתק. כשגדלה הפסיקה לשאול ורק חשבה לעצמה: הלוואי והיתה סיבה משפחתית ולא סתם שאנטי כללי שלא עושה עסק מזמנים.

חמישה לשמונה והבית ריק. היא מסדירה נשימה ומתיישבת. עכשיו היא מרגישה את מהלומות הראש. לא מסוגלת לקום ולמזוג לעצמה כוס מים. שלמה חוזר מהמעון ואומר לה: באמת ניסיתי. ישנת נורא חזק. כנראה בגלל הכדורים. כדורים? היא לא מבינה. כדורי שינה. הוא מזכיר לה. שבקשת שאביא לך. בגלל ש –

בבת אחת היא נזכרת. ברונר. 

כאב חד חוצה את אזור בית החזה. היא רואה שחור מנוקד בסגול.

את רוצה לספר לי מה הענין? היא לא רוצה כלום. רק לישון. אני רוצה לישון, היא אומרת לשלמה.

לישון? עכשו? מה עם העבודה? אני לא מרגישה טוב. תתקשר לרחלי ותבקש ממנה להודיע שאני לא באה. מה בדיוק להגיד לה? מה שאתה רוצה. מתעלמת מהמבט המודאג של שלמה. מגיפה את התריס ומתחפרת מתחת לשמיכה. שומעת אותו סוגר את הדלת. מתרוממת בקושי, נשענת על יד אחת. שולחת יד שניה ומגששת אחרי הנוקטורנו. בולעת כדור שלם. שבעה וחצי מיליגרם. מר לה בפה. כואב לה נורא. הכאב הישן מתארח בה כמו בן משפחה ותיק. מתמקם בין הלב לסרעפת וחונק אותה. שתבוא כבר השינה ותגאל אותי. היא מדמיינת את עצמה עולה ויורדת. מהרחוב אל הבית. סופרת מדרגות. החלופה הפרטית שלה לכבשים. עולה ויורדת. עולה ויורדת.

אמסטרדם 09:12

היא רצה לאורך רחוב דמרק. אין לה אוויר. רודפת אחרי הבבואה שלה. המדרכה מלאה בורות. היא חייבת לתפוס אותה או שיקרה אסון. מתקשרת למשטרה. אמא שלה עונה. מבקשת שישלחו ניידת. שישימו מחסומים. אמא אומרת לה שהיא סומכת עליה ומנתקת. על המדרכה ממול עומדים כולם: אבא ואמא, אפי ורובי, שולי וגילי. עומדים ולא זזים. למה אתם לא עוזרים לי? זה בגלל השירים הלועזיים אומר לה אבא. היא רוצה להסביר שזה בכלל לא אשמתה. שהיא היתה חייבת. שהיא ממילא לא מבינה אף מילה. שהיא אפס באנגלית. שהיא דומה לאבא ולכן אין לה כישרון לשפות. שהגנטיקה אשמה בהכל. היא לא יכולה להזיז את העיניים מהבבואה. אם היא תזיז אותן יקרה אסון.

הבבואה נעצרת על שפת בור עמוק ורחב. היא מתקרבת אליה בזהירות, שולחת יד. אבל הבבואה זריזה ממנה, מזנקת לתוך הבור ונעלמת. היא רוצה לקפוץ אחריה אבל פוחדת להיפצע. ממול קבוצה של בנות בתלבושת אחידה מתבוננת בה. גם הבבואה שלה עומדת שם והיא לא מבינה איך זה יכול להיות. 

       10:50 

שתיהן על הנדנדה באדם לוקאאוט. הנדנדה אדומה. אחר כך ירוקה. ואז כחולה. מחליפה צבעים כמו המעלית שבה עלו לכאן. זה מזכיר לה את פסטיבל האור בירושלים. מופע מרהיב של ניאון מתחלף. אמסטרדם פרושה תחתיהן אבל היא לא מזיזה את העיניים מהבבואה, שלא תיעלם לה שוב. הן קשורות היטב. אין לה סיבה לחשוש. היא מסתכלת למטה. אין לה פחד גבהים. הנוף מרהיב. המים למטה מנצנצים בשמש. כשהיא מחזירה את העיניים הבבואה שלה מנסה להיחלץ מהרתמה. היא אוחזת בה חזק ומתחננת אליה שלא תקפוץ. אני קופצת, אומרת לה הבבואה. את רואה? יש מים מתחתינו ואני יודעת לשחות. היא מחפשת טיעון משכנע ולא מוצאת. רק חוזרת וממלמלת: אל תלכי. הבבואה נעמדת על הנדנדה ואומרת: או שאת עוזבת אותי או שאת באה אתי.

היא חושבת על זה ולא מצליחה להחליט. ברקע שיר באנגלית שהיא לא מזהה. היא מרפה ונותנת לה ללכת. נשארת לבד על הנדנדה. 

     12:27

שלמה וברונר נוסעים לחו"ל לאסוף כסף לכולל. שלמה מחפש כובע צמר כי בחו"ל יורד שלג. הוא לא מוצא אז היא מציעה לו לקחת את הכובע הפרחוני שלה. הוא חובש אותו. הילדות מבקשות להצטרף אליו והוא מסכים. היא שואלת מתי יחזרו ושלמה אומר: אחרי שתמצאי פסיכולוג. היא מנסה למצוא מהר פסיכולוג אבל אף אחד לא מוכן. היא מתקשרת לרחלי. רחלי אומרת לה: טוב שהתקשרת. אני באמצע פגישה עם בחור משעמם. מה הפלא שאף פסיכולוג לא רוצה לטפל בך, את מפטרת את כולם. אבל אם את רוצה אני מוכנה לטפל בך. היא סוגרת עם רחלי על ארבע מאות לשעה ושלמה מוכן להשאיר לה את ריקי. כל חודש שתתמידי בטיפול תקבלי עוד אחת. היא מבינה את שלמה. מבקשת ממנו לשמור על הילדות שלא יפלו מהמטוס.

     14:03

היא עומדת עם אסתי על גשר רופין. אמא צירפה אותן אליה לביקור ל"ג בעומר אצל דודה הניה. אחר כך הלכו לראות את השאריות של המדורות מהלילה. היא מתכופפת ומסתכלת למטה. צמוד לגשר פרושה רשת רחבה. יש עליה בקבוקים זרוקים, בובה ירוקה, ושלוש מקלות. אסתי אומרת לה: יש מתקנים חדשים בגינה של השיכון. בואי נרד לשם. והיא אומרת: אבל תראי, יש פה רשת. למה שמישהו ישים פה רשת? אסתי עונה לה: כדי שאם מישהו יחליט לקפוץ, הרשת תתפוס אותו. נו בואי נרד לשיכון. היא שואלת את אסתי למה שמישהו ירצה לקפוץ ואסתי אומרת לה: זה משונה שאת שואלת אותי. את אמא שלי. את צריכה להסביר לי. לא אני לך. 

אני לא אמא שלך, היא אומרת לאסתי.

אז מה את שלי? אסתי שואלת, ואין לה תשובה. 

אסתי נעלמת ורק הקול שלה נשמע: אמא. אמא. אמא.

אז מה את שלי? אסתי שואלת, ואין לה תשובה. 

אסתי נעלמת ורק הקול שלה נשמע: אמא. אמא. אמא. 

היא לא עונה. אם היא תתעלם זה יפסק.

ירושלים 14:05

אמא. נדמה לה שאסתי קוראת לה. ששלמה ייגש אליה. אמא תפתחי. היא כנראה חולמת. מי קורא לה באמצע הלילה? היא מתהפכת לצד השני. למה לדפוק בשעה כזו? 

אמא. אמא. אמא. קריאות קצובות גורמות לה להבין שהיא לא חולמת. אסתי מאחורי הדלת. היא פותחת לה הלומת שינה. אסתי הבוכיה חוצה אותה כאילו היתה אוויר ורצה לאמבטיה. אסתי מותק, מה קרה? סליחה שלא פתחתי. ישנתי. איפה תמר? למה לא חזרתן ביחד? הקול שלה עבה ולא מוכר לה. היא מרגישה חולה. חצי טון מונח לה על בית החזה. מדדה אל המטבח. נתמכת בקירות. הבית מסתובב ורוקד. יש לה בחילה.

פותחת את המקרר. מנסה לחשוב מה היא רוצה. מוציאה חבילת גבינה צהובה. היא לא זוכרת מה עושים עם זה. מתבוננת. מנסה לפענח. הראש שלה כבד והיא חייבת לעצום עיניים. מגששת את דרכה אל הספה ומוצאת שם את שלמה.

אתה כאן? מתי הגעת? למה לא פתחת את הדלת לאסתי? הכעס מעיר אותה.

הרגע הגעתי. ואני גמור מעייפות. וכואב לי הראש. אולי אלך לנוח קצת.

ולא שמעת את הדפיקות של אסתי? אין לו מושג על מה היא מדברת. אמרתי לך שהרגע נכנסתי. אז למה לא אמרת שלום? אלף פעמים אמרתי לך. אומרים שלום כשנכנסים. שלמה מסתכל עליה במבט מוזר: אמרתי לך שלום וענית לי מה נשמע. לקחת עוד כדור שינה? היא לא עונה, רק ממלמלת סליחה ומבקשת ממנו לחמם אוכל לילדות. היא רוצה לחזור לישון. שלמה מודאג: אולי תאכלי משהו? תנסי להתאושש? את ישנה כבר כמעט יממה. אולי נדבר ותסבירי לי מה קורה?

אחר כך. היא אומרת. אני לא מחזיקה את העיניים. אני חייבת לישון. חוזרת למיטה. בוהה בתקרה. התודעה שלה חמקמקה והיא לא זוכרת מה בעצם קשה לה. ברונר? זה לא ברונר. זה מה שהוא מזכיר לה. מה הוא מזכיר לה? היא לא זוכרת. 

אחר כך. היא אומרת. אני לא מחזיקה את העיניים. אני חייבת לישון. חוזרת למיטה. בוהה בתקרה. התודעה שלה חמקמקה והיא לא זוכרת מה בעצם קשה לה. ברונר? זה לא ברונר. זה מה שהוא מזכיר לה. מה הוא מזכיר לה? היא לא זוכרת. מנסה לשחזר. למה היא חושבת על גשר רופין? ועל אדם לוקאאוט? אסור לה להיזכר. עוצמת עיניים ומדמיינת את עצמה עולה ויורדת במדרגות. סופרת. אחת שתים שלוש ארבע. כנראה חלמתי. חמש שש שבע שמונה. אני לא אמורה לזכור חלומות. תשע עשר אחת עשרה שתים עשרה. חייבת להירדם. שלוש עשרה ארבע עשרה חמש עשרה שש עשרה. אין ברירה. היא לוקחת עוד כדור. סופרת. עולה ויורדת עולה ויורדת. סביב מאה חמישים היא נרדמת.

             00:45

היא מתעוררת לשקט חשוך. יש לה בחילה קשה. מרגישה מסוממת ולא מבינה למה. אולי היא בהריון? מבקשת משלמה שיביא לה כוס מים אבל שלמה לא עונה. קוראת לו שוב והוא ממלמל מתוך שינה: קחי בעצמך. אני ישן. אבל אתה עונה לי. היא אומרת. אז אתה ער. בבקשה תביא לי כוס מים. ושני נורופן. כואב לי הראש.

עכשיו שלמה ער. מתיישב ואומר לה: שום כדור. גמרנו עם כדורים. את ישנה כבר שתי יממות. זה מספיק. שתי יממות? אני? מתי? היא לא מבינה מה הוא אומר. רק רוצה משהו שירגיע לה את הכאב. 

את לוקחת כדורי שינה כבר יומיים ברצף. כמה זמן זה יימשך הפעם? היא מבינה שהוא מתכוון לסבב הקודם. כשחזרה מאמסטרדם. אז ישנה לסירוגין במשך שבוע עד ששלמה עלה עליה והעלים לה את הכדורים. הוא גם גרר אותה לדוקטור רונן. וזה הזהיר אותה, אחרי שווידא שהיא לא אובדנית, שאסור לשחק עם כדורי שינה. שלח אותה לפרופסור גליס. הפסיכולוג מספר אחת בירושלים. שמונה מאות שקלים למפגש. והיא הלכה אז פעמיים בשבוע. בהתחלה היתה יושבת ובוכה והוא היה יושב ומהנהן. אחר כך התחילה קצת לדבר. לאט ובאטיות. סיפרה בראשי פרקים. הסבירה בערך. אמרה משפט אחד ושתקה שניים. והוא שאל שאלה פה, שאלה שם. והיא ענתה מה שהיתה מסוגלת, וקיוותה שיצליח לעזור לה. עד שיום אחד, אחרי שעמלה לתאר בקול מקוטע וקוהרנטיות חלקית את האשמה שהיא נושאת הוא שתק ולא הגיב. והיא חיכתה לתגובה. ותגובה לא הגיעה. והיא נשאה אליו עיניים וגילתה שהוא ישן ואספה את חפציה ויצאה בלי לומר מילה והלכה הביתה. וכששלמה שאל אותה מה קרה, פרצה בצחוק ואז בבכי. זו היתה התקופה שעדין שיתפה אותו. ושלמה הקשיב וחשב כמה דקות ואז הציע לה לשים את הענין בצד ולא לדבר עליו יותר.

ולא ידע שההצעה שלו תלך כל כך רחוק.

כשאמר לה מאוחר יותר: לא לזה התכוונתי. היא אמרה: אבל אני לא יודעת לשתוק חצי. אני צריכה לא לדבר עם אף אחד על שום דבר כדי להתרגל לשתוק. והיא הפסיקה לדבר. אתו. עם החברות. עם המשפחה. עם כולם. והוא הרגיש שזה לא תקין אבל לא היו לו כלים להסביר לה את זה, וככה זה נשאר.

שלמה מחכה לתשובה. היא מבקשת ממנו להזכיר לה את השאלה והוא חוזר ושואל: כמה זמן זה ייקח הפעם. כי אני לא מתכוון לקחת פה סיכון על החיים שלך. או להפוך לחד הורי לשבוע.

שלמה מחכה לתשובה. היא מבקשת ממנו להזכיר לה את השאלה והוא חוזר ושואל: כמה זמן זה ייקח הפעם. כי אני לא מתכוון לקחת פה סיכון על החיים שלך. או להפוך לחד הורי לשבוע.

אתה מגזים. היא אומרת. אז לקחתי כמה כדורי שינה וישנתי כמה שעות. אפשר לחשוב. אנשים בעולם עושים את זה כל הזמן. ובבקשה תביא לי מים. ונורופן.

שלמה יוצא וחוזר עם כוס מים וחפיסת נורופן. היא מושיטה יד אבל הוא לא נענה. קודם תני לי את הכדורים. תביאי את הנוקטורנו תקבלי את הנורופן. היא מופתעת. שלמה לא מדבר אליה ככה. תן לי שלמה. אחר כך אני אביא לך. לא יודעת איפה החבאתי את זה פה. שלמה לא זז. היא עוצמת עיניים. אם היא לא תיקח כדור, הראש שלה יתבקע לשניים. 

אני מצטער. שלמה מדבר והיא לא פוקחת עיניים. אני באמת מצטער אבל את יודעת שאין לי ברירה. אני מבין שמשהו עובר עליך אבל להרדים את עצמך זאת לא אופציה. היא שולחת יד אל מתחת לכרית ומגישה לו את החפיסה. בלי הנוקטורנו היא לא תישן אבל אם החלומות פולשים לה לימים היא כבר לא יודעת מה עדיף. בולעת שני נורופן בבת אחת. מחכה שהכאב יירגע. 

מרגישה את הנוכחות של שלמה מבעד לעיניה המוגפות. פותחת סדק צר. שואלת אותו: מה. 

תגידי את מה.

אין לי מה להגיד.

אני בטוח שיש לך.

שלמה תעזוב אותי.

אם הייתי רוצה לעזוב אותך הייתי עושה את זה כבר מזמן. ואני לא זז מפה עד שאת אומרת לי מה הסיפור עם ברונר. תיפרדי לרבע שעה מאסטרטגית השתיקה שלך ותסבירי לי מה קורה. אני אחרי שלושה ימים עם שש ילדות ואישה ישנה ואני בעצמי כבר על הקצה ואם את לא –

בסדר. היא אומרת לו. 

מה בסדר?

מחר נדבר.

מבטיחה?

מבטיחה.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן