שרי אברמוביץ'

“אמא, אתם רבים?” שואל הבכור שלי בקול צלול. אני נאלמת. מזה בדיוק חששתי כל הזמן. אני בוחנת את פניו של הילד שלי, מרחמת עליו.

“אמא שלי עובדת במשרד תיווך,” אני עונה לו חצי אמת. לא אומר לו שאמא לומדת פסיכולוגיה. אולי כשהיא תהיה פסיכולוגית אוכל לדבר על זה, אני מכיר ילדים שאבא או אמא שלהם פסיכולוגים, והם מאוד גאים בזה. גם מכבדים אותם. אבל עכשיו לא כדאי לומר. לא אמרו לי את זה בפירוש, אבל אני יודע.

אולי היא משכתבת את ההיסטוריה, אבל היא זוכרת שהגננת והריתמיקאית, חוה המנגנת קראו לה, החליפו מבטים כשהיא כבר כן הצליחה לזמר מספיק בקול. יותר בקול מכל החברות האחרות. המבט הזה עודד אותה, והיא התאמצה לשיר עד שכאב לה הגרון והצוואר, והן שוב הסתכלו זו על הפנים של זו וחייכו לעצמן. היא היתה בטוחה שהן נהנות. היום היא כבר קצת מפקפקת בפרשנות שלה, ובכלל בכל הזיכרון הזה.

אין לי תוכניות. אולי יחזירו אותי לסמינר. אם לא, אני מקווה שההורים שלי ואני נצליח להסכים על תחליף הולם. בינתיים אני במרפסת שלי בבוקר, עם הטלפון. ובאמת, הוא הרבה יותר מעניין מהשיעורים המשמימים בסמינר. אולי עדיף להישאר ככה לנצח.

אני נעמדת עם התג המזהה שעלי ליד רולאפ המכריז שזהו טקס מצטיינים, אבא מצלם אותי ואני מחייכת. הצלם נחפז אלינו.
“רוצים להצטלם?”
אני מחייכת אליו. “התמונה תתפרסם במקום כלשהו?”
“בפייסבוק,” הוא עונה, מכוון את העדשה.
“לא תודה,” אני יוצאת לו מהפוקוס, “אף אחד מהקהילה שלי לא יודע שאני לומדת פה. לא רוצה שיראו את התמונה.”