קיץ ארוך מדי – פרק כ”א

“שבי לאכול, רננה.” 

אמא שלה עמדה מאחוריה, מקשיבה בשקט לחילופי הדברים בינה לבין אבא שלה. היא אף פעם לא גוערת בה. אבל תמיד כאילו מוודאת שאבא שלה עושה את העבודה החינוכית לפי הספר. 

“אני צריכה להתרחץ קודם,” היא אמרה, ועשתה תנועה לכיוון חדר האמבטיה, כדי להסתיר את העיניים הנפוחות שלה. אבא שלה למזלה לא הבחין בפניה המוכתמות.

היא לא היתה רעבה. היתה צריכה עוד לעכל את היום המשונה הזה, להרגע מהסערות שהוא הביא עליה. היא חמקה לחדר ושלחה את היד לכבות את המתג, כדי לחסוך לעצמה סקרנות מיותרת מצד הבנים שכבר היו במיטות. אבל נתנאל מחה, “אני באמצע המתח!”

על מושב הכסא חיכתה לה ערמה של בגדים מכובסים, מקופלים. ועל משענת הגב שלו היתה מתוחה חולצת התלבושת שלה, שהחליפה כשחזרה מהסמינר בצהרים. החולצה היתה לחה, והיא קיוותה מאד שתתייבש עד מחר בבוקר. נמאס לה ללבוש חולצות לחות כל בוקר. החולצה היתה מתייבשת עליה במהלך היום, אבל גרמה לה להצטמרר בבקרים מתחת לסוודר ולמעיל. כאילו היא אמורה ללבוש את החולצה כדי לספק לה חום ואהבה, ולא החולצה צריכה לעשות לה שרות הפוך. אם הם נשארים כאן בירושלים היא תהיה חייבת חולצת תלבושת נוספת. 

בנות בכיתה שלה קונות חולצות תלבושת וגוזרות לה את השרוולים, כך שהחולצה יותר נוחה להן בחורף מתחת לשכבות. היא לא יכולה אפילו להעז לחשוב על זה, כי אז לא תהיה לה חולצה לקיץ. עם חולצה אחת אין לה בכלל שוליים לנוע ביניהם.

אספה את ערמת הבגדים מן הכסא. ריח אבקת הכביסה והרעננות הנקיה חדר לאפה. היא חבקה את הערמה והניחה לסנטרה לשקוע לתוכה. 

היא בסדר. החיים שלה תקינים ברוך השם. היא מעולם לא היתה רעבה, והבגדים שלה היו תמיד נקיים ושלמים. והאחים שלה אף פעם לא הלכו בסנדלים בחורף, ולא יצאו מהבית בגרביים לא תואמים. ההורים שלה באמת עובדים קשה. הם עושים כל מה שהם יכולים. כל הדברים שהיא צריכה הם דברים מסדר שני. יש לה כמה הערות שוליים. אבל בגדול היא בת מזל. 

הם משפחה נורמלית. התיק שלה ישן, אבל הוא נקי ותקין. אז הוא לא הכי עדכני. בעצם בכלל לא עדכני. אבל יש לה מה שצריך. והשירותים נקיים, ויש אוכל חם כשהיא חוזרת בצהרים. ואור יום ואויר. אין לה בכלל זכות להתלונן. 

כשיצאה מהאמבטיה החדר כבר היה חשוך והבנים נרדמו. או לפחות עשו את עצמם. הלל עוד חתר בתוך המיטה בחוסר רגיעה, אבל כבר היה אחרי שלב ה’מגרד לי’ ו’אמא בואי רגע’ ו’אל תשגרו את הדלת’. היא טיפסה אל המיטה שלה, נדחפה מתחת לשמיכה והניחה את הראש על הכרית. 

המיטה היתה צרה והמזרן דאג להזכיר לה כל הזמן את לוח הדיקט שמתחתיו. גם הרגל של הלל טיילה אל המיטה שלה מדי לילה. אבל עכשו המיטה הזו היתה עיר מקלט.

המיטה היתה צרה והמזרן דאג להזכיר לה כל הזמן את לוח הדיקט שמתחתיו. גם הרגל של הלל טיילה אל המיטה שלה מדי לילה. אבל עכשו המיטה הזו היתה עיר מקלט. היא שאפה לתוכה את הריח של המצעים הנקיים, והניחה לנינוחות של סוף היום לעטוף אותה. יש המון דברים שהיא מקבלת כמובן מאליו, אבל היא צריכה לזכור שהם לא המצב הטבעי של הרבה אנשים אחרים. 

היא שייכת למשפחה, יש לה הורים, ואחים, וסבים, ודודים ובני דודים. רשת ביטחון בלתי נראית שמורכבת מאנשים שהם חלק בלתי נפרד מחייה. יש אנשים שאין להם כמעט אף אחד בעולם. בדברים החשובים של החיים היא לא מקופחת. ואבא ואמא שלה מתמסרים לסבא, הם מחזיקים את כל המשפחה על הכתפיים. זה מה שילדים צריכים לעשות. וגם היא תתן יד למשימה הזאת. 

היא תעזור בזה שהיא לא תכעס ולא תדרוש דרישות, והיא תעשה את שלה ברוח טובה. היא לא תרטון כשהיא צריכה ללכת לסבא, אפילו שזה מכביד עליה התורנות החדשה הזו. זה חלק מלחיות במשפחה. היא תשב עם הלל בסבלנות כדי לקדם אותו בקריאה, ותלך עם נתנאל לספריה כדי להחליף ספרים. ככה שההורים שלה יהיו פנויים לדברים שהם לקחו על עצמם. היא רואה את אמא שלה עושה לפעמים שעות נוספות, כדי להרוויח עוד כמה גרושים, כדי לתת לה ולאחים שלה חיים תקינים. אז היא תתן מעצמה גם כן. 

היום כשהיתה אצל סבא הוא היה במצב רוח נוסטלגי. הוא ישב כרגיל על הכורסא שלו, נשען אחורה וטפח על הירך של עצמו, ואז אמר, כשאת נולדת, אבא שלך התקשר להגיד שהם קראו לך על שם אמא שלי, סבתא רימונדה עליה השלום. והיתה לנו שמחה גדולה. כמה שמחה היתה לנו. ואז הוא הנמיך את הקול ואמר, האשה של בנימין לא רצתה את השם הזה לילדות שלה, אמרה זה שם של סבתות. כל כך אני שמחתי שקראו לך בשם של אמא שלי. שתדעי לך שהיא היתה אשה צדיקה, אשה טובה באמת.

היה נראה שנוכחותה מזכירה לו נשכחות מלפני שש עשרה שנה. ואולי היעדרה של סבתא עשה אותו נוסטלגי. כי אם האנשים שאהבת כבר לא נמצאים בתוך העולם שלך, אפשר לחזור לעבר במין מכונת זמן ולהיות שוב צעירים ויפים ומוקפים באנשים שאוהבים.

ואז הוא קם אל הארונית הקטנה שבתחתית כוננית הספרים, ושלף אלבום מלבני, בכריכת עור לבנה, והוא דפדף בין העמודים השחורים שדפי ניר דקיקים ושקופים הפרידו ביניהם, והוציא מתוך התושבות המשולשות תמונה אחת בשחור לבן עם סיומת גלית, כמו כל התמונות של פעם. ובתמונה אשה צעירה ויפה בפנים שהחיוך מאיר אותן, ותינוק על הידיים, שהוא האח הבכור של סבא. והוא אמר, הנה, זאת אמא שלי. זאת הסבתא שלך רימונדה, כמו השם שלך.

היא לא תיקנה את סבא ולא אמרה שרננה זה לא בדיוק רימונדה. ברוך ה’ ישתבח שמו. איך היא היתה מסתובבת בעולם עם שם כזה טיכו? אבל בשביל סבא היא היתה ההמשך של אמא שלו. והשם שלה קשר אותה לסבא שלה ולהמון אנשים שחיו לפניה ושאין לה מושג מי הם. והיא הקשר שלו אליהם, גם אם היא לא הכירה אותם והם לא אותה.

ומה שיש לה הוא החלום הבלתי מושג של הרבה אנשים בעולם. בטח יש ילדה באפריקה שמדמיינת בלילה לפני השינה, כשהיא נרדמת על מצע הקש בבקתת החמר בכפר, שהיא גרה בבית עם קירות אבן, ורצפה עשויה שיש חלק, ממש כמו בארמונות מלכים… ויש דלת לארמון הזה שנחשים לא יכולים לחדור אליו… ויש בו מים זורמים שאפשר להתרחץ בהם ולשטוף את הכלים… ויש לה אפילו מין מכשיר שמסתובב ומקרר את האוויר כשחם מאד… וארגז שמכניסים לתוכו בגדים והם מתערבלים ומשתפשפים ויוצאים נקיים כמו חדשים… ויש לה זוג נעליים שלמות, ושמלה יפהפיה, מבד פוליאסטר חלק ומבריק, כמו של נסיכות… ויש לה כל יום שתי פרוסות לחם עם ביצה שלמה… ועגבניה… והיא יושבת לארוחה ליד שולחן מכוסה במפה… ממש סעודת מלכים… ויש לה צלחת מלאה אוכל, שכולו שלה… כי אצלם מה שמחלקים לכל אחד בצלחת במנה השניה, באפריקה הוא ארוחה שלמה לכל המשפחה… והילדה הזו חולמת לנסוע יום אחד באוטובוס… אמתי… ולראות את העיר הגדולה… או במכונית… כמו בתמונות שמישהו הביא פעם לכפר… והילדה ההיא בטוחה שרננה היא הילדה הכי עשירה, הכי מאושרת, הכי בת מזל בעולם…

היא באמת בת מזל. אסור לה להיות כפוית טובה.

וכל הדברים האחרים הפיכים. המצב עוד ישתפר. היא רק צריכה לחכות בסבלנות. 

.

אבל מה היא תעשה לגבי האשה? – – –

אולי היא לא חייבת עבודה עכשו. אולי היא צריכה לעזור לה וזה יותר חשוב? אולי ה’ שלח אותה בכוונה למשפחה הזו כי זה התפקיד שלה?

אבל היא לא מסוגלת! אין מצב שהיא תיכנס לבית הזה עוד פעם. 

ובטח לא אחרי שהיא רימתה אותה ככה. היא כל כך לא הופרעה מזה שרננה ויתרה לה על התשלום. באמת חשבה שהיא תלך לשכנה ותגבה את הכסף? או שזה היה פשוט סוג של פצצה חכמה שהיא ארגנה לה? 

וגם אם היא חשבה שרננה פשוט נהנית לנקות שרותים של אחרים – לא מגיעה לה על זה שום מילה טובה? אפילו תודה היא לא אמרה. היא קיבלה יחס של עוזרת עם תמורה של מתנדבת. האשה אפילו לא העריכה מה שהיא עשתה שם. וזה כאב לה הכי מהכל. זה גרם לה להרגיש מושפלת.

ונגיד, רק נגיד, שהיתה הולכת לאזולאי הזאת. מה היתה אומרת לה? השכנה שלך זיוה ביקשה שתתני לי חמש עשרה שקל שאת חייבת לה?… 

בטח השכנה היתה אומרת לה, מי את בכלל? מה את רוצה ממני?

או היתה פשוט טורקת לה את הדלת בפנים.

או היתה אומרת, בטח, זיוה המטורללת הזאת. כל הזמן שולחת לי אנשים. אני לא חייבת לה כלום ושלא תבלבל את המוח. 

או אולי אפילו היתה אומרת לה, מה? אני חייבת לה? נשמה, לכי תגידי לה שקודם כל תחזיר לי את כל מה שהיא לקחה ממני. היא חושבת שאני מכולת. לחם, שמן, ביצים… כפרה על הפיתות שנתתי לה, לחם לא לוקחים בחזרה, אבל ביצים חייבים להחזיר. (ככה זה אצל מרוקאים, מגי אמרה לה אי פעם שביצים זה כמו נפש, מי שלווה צריך להחזיר ואי אפשר למחול… ואזולאי זה בטוח מרוקאים. כמו סוזי מגבעת האיריסים השחורים.) 

*

בבוקר נברה במקרר וחיפשה פרי להפסקת שתים עשרה ולא מצאה. פירושו של דבר שהיא תתפקד כל היום על סנדויץ’ אחד. ובבית לא היה שום דבר אחר לנשנוש, לא עוגיות, לא קרקרים. כלום. וקורנפלקס כבר מזמן לא ברפרטואר.

אולי תאפה עוגיות אחרי צהרים. זה לא סיפור. הבנים בטח יתלהבו. וזו תהיה תרומתה הצנועה למאמץ המלחמתי. 

אולי תאפה עוגיות אחרי צהרים. זה לא סיפור. הבנים בטח יתלהבו. וזו תהיה תרומתה הצנועה למאמץ המלחמתי. 

אבל עכשו היא יצאה לסמינר בלי שום דבר. והיא תצטרך להעביר ככה את כל שעות הצהרים, בלי שום דבר להכניס לפה.

והחולצה לחה ומציקה לה מתחת לסוודר. אתמול לפני השינה היא קיבלה על עצמה להתנהל מהיום והלאה בצורה חיובית, אבל ברגע זה היא לא הצליחה להפגין את גדלות הנפש ההולמת, ותחושת הנמיכות שבה והשתלטה עליה.

וכשהמתינה בתחנה לאוטובוס, ראתה את המודעה, בכתב יד גושי ולחוץ: הודעה חשובה, אני מחפשת מלווה להוציא כלב לטיול פעמיים ביום, בבוקר ובערב. אם אתם אוהבים כלבים…

כלב? חשבה. אין מצב.

להדפסה