ביום שלמחרת שנינו עצבניים. אני מרגישה את האוויר בבית רוטט מדי פעם מרוב אנרגיה שלילית שזורמת בו. שנינו מנסים להתגבר, אני מרגישה גם את זה. את נתי מנסה להיות נחמד באופן שנראה מלאכותי, ואת השיניים שכמעט חותכות לי את השפתיים או את הלחי מבפנים, בזמן שאני מנסה להתגבר ולא לומר דברים בלתי נעימים.
אני מנסה לעבוד קצת, לשכוח מהמצב ולהתרכז בחלק הברור יותר של החיים שלי. בפעם הראשונה שהטלפון מצלצל זאת שיחה חסומה. אני בדיוק מדברת עם הבוס שלי, והטלפון מתנתק. הפעם השניה היא שיחה מנתי.
“נתי?” אני לוחשת לו.
“היתה לך שיחה חסומה?” הוא שואל אותי, מבין שאני עסוקה.
“כן,” אני מסתקרנת.
“זה היה מבית הדין. רצו להזמין אותנו לתהליך הזה של הפחתת תלות. תעני להם בפעם הבאה, בסדר?”
“אבל אתה ענית,” אני לא מבינה.
“נכון, ואמרתי להם שכל התאריכים יתאימו לי. אבל הם רוצים שגם את תגידי.”
“אתה לא יכול לומר בשבילי?” אני מתעצבנת. “אנחנו נשואים, אתה יודע בדיוק מה סדר היום שלי. מה יש לך?”
“הם מפחיתים תלות, שכחת?” נתי צוחק בשקט, וזה מצחיק. “את זכאית לקבל החלטות על זמנך לבד, לא?”
“אוף,” אני מתעצבנת. “זה מוגזם.”
“יש לך ממתינה,” נתי שם לב. “אני מנתק.”
השיחה כמובן לא המשיכה להמתין, ואני מנסה להיזכר באמצע מה הייתי. שלושה קבצים פתוחים לי על המסך, על איזה מהם עבדתי? רק שלא עשיתי שינויים שלא רציתי בהם. מתאים לי ללחוץ על משהו בהיסח הדעת, ואז לשמור באופן אוטומטי.
הטלפון מצלצל בפעם השלישית בדיוק כשאני מחליטה לסגור את כל הקבצים בלי לשמור שום דבר, ולהתחיל מחדש.
“שלום, אני מדברת עם ליבי סלע?”
“כן,” הפה שלי יבש.
“מצוין. אני מדברת ממזכירות בתי הדין. מתי נוח לך לבוא, יחד עם בעלך, לפגישה עם העובדת הסוציאלית שלנו?”
“צריך לשאול אותו מתי נוח לו,” אני מחליטה להיתמם.
“זה בסדר. זה התפקיד שלנו, לתאם בין כל הגורמים המשתתפים בפגישה. מתי לך נוח?”
“אני אדבר עם בעלי ואגיד לך זמן סופי, לא יותר נוח?” אני מעצבנת.
“את רוצה לדבר גם עם העובדת הסוציאלית, אולי?” המזכירה נחמדת מאוד כלפי. “זה התפקיד שלי, יקירה. עד שהבינה המלאכותית תייתר אותו. בינתיים, תני לי לתאם בין כולם. בסדר?”
אני משתתקת אולי בגלל סוג מסוים של תדהמה.
“גברת סלע? את איתי?”
“כן,” הקול שלי נמצא בדיוק איפה שהשארתי אותו בפעם האחרונה. “אז מתי אפשר?”
“ביום שלישי הבא בין שתים עשרה לשלוש, ברביעי בין עשר לאחת, ובשישי בתשע פנוי לנו.”
“ביום שישי.” אני חושבת שזה הכי נוח לנתי, כך הוא לא יפסיד את הכולל.
“יום שישי?” המזכירה מקלידה, ואז היא נעצרת. “סליחה, גברת סלע, אני רואה שיום שישי זה לא נוח. את יכולה ביום אחר?”
“לא.” אני מתעקשת בלי סיבה מהותית. “אני חושבת שיום שישי זה היום היחיד שאני יכולה.” למה היא מציעה ימים בלתי אפשריים?
“אז אני אבדוק ואחזור אליך.”
שולחן העבודה שלי מסתכל אלי בעשרות עיניים של קבצים מיותרים ומבולגנים שאני צריכה למחוק או לסדר בתיקיות. אני צריכה לפתוח קובץ אחד, לא את כל השלושה שמחקתי. אבל הריכוז שלי הלך למקום בלתי ידוע.
שולחן העבודה שלי מסתכל אלי בעשרות עיניים של קבצים מיותרים ומבולגנים שאני צריכה למחוק או לסדר בתיקיות. אני צריכה לפתוח קובץ אחד, לא את כל השלושה שמחקתי. אבל הריכוז שלי הלך למקום בלתי ידוע.
בדיוק אז הטלפון שלי מצלצל בפעם הרביעית.
“כן,” אני מחכה לתשובה של מזכירת בית הדין.
“אמא של זהבי,” הקול מוכר לי על כל אי הנעימות שזועקת ממנו.
“כן,” אני מתנערת.
“אמא שלי זהבי?” היא חוזרת, “זו דינה-ברכה, המטפלת.”
“הכל בסדר?” אני נבהלת פתאום.
“כן,” היא אומרת ואני שומעת את ה”לא” שמסתתר מאחוריו בלי להצליח לשמור על השקט. “זהבי בסדר, אבל היא מאוד עצבנית ונושכת המון את כל הילדים בגנונצ’יק שלנו. הכל בסדר בבית?”
“כן,” אני עונה מיד.
“אז אולי כדאי שתקחי אותה לעשות בדיקות דם? לפעמים חוסר ברזל עושה אותם עצבניים. היא ישנה בזמן?”
“היא ישנה בזמן, כן.” אני עצבנית גם כן, למרות שאין לי חוסר ברזל. או אולי בעצם כן חסר לי? מתי לאחרונה עשיתי בדיקות דם?
“אז אני מספרת לך, שתבדקי את זה. אם באמת אין שום סיבה, אולי סנוזלן יוכל לעזור. היתה לנו כאן ילדה קצת רגישה, שסנוזלן עשה לה פלאים. בסדר?”
“בסדר,” צליל של שיחה ממתינה מפריע לי.
“יופי,” כל החוסר נעימות של המטפלת נעלם ברגע שהיא גמרה לדבר ולהציע לי הצעות ממיטב ניסיונה. “זהבי מתוקה כל כך!”
אני מנתקת בלי שלום מנומס, מקווה לתפוס את השיחה מבית הדין. אין לי סבלנות לחכות עד שהם יתקשרו שוב. חבל שלא התגמשתי בעצמי על זמנים, היינו מתחילים יומיים-שלושה קודם. אבל חוץ משיחה שלא נענתה על מסך הטלפון שלי, אין כלום.
עכשיו אני פותחת קובץ אחד, מקרי, מתוך הקבצים האחרונים שהיו בשימוש. מנסה לקרוא מה קורה שם, מה עלי עוד לעשות.
“ליבי, קורנפלד קורא לך,” מנהלת החשבונות אומרת לי.
אני קמה ממקומי בכבדות, מתקרבת לחדרון של הבוס שלי. מה הוא רוצה ממני עכשיו?
*
זה היה הבוקר של היום האחרון לשבע ברכות. קפצנו לבקר את חגי ושירה.
“אני קורא קצת בעיתון, בסדר?” נתי שאל אותי בנימוס.
“בוודאי,” הייתי נדיבה. “נתי אוהב פוליטיקה,” תיארתי לאחי ולגיסתי, “וכל השבוע האחרון הוא היה מנותק מהמתרחש.” חייכתי לכיוונו, אבל הוא היה שקוע בקריאה ולא שם לב למה שאמרתי.
בדף האחרון, זה שהיה מול עיני, היתה מודעה קטנה בכחול. “דרושה מזכירה לחצי משרה,” היה כתוב שם בגדול.
קמתי מהכיסא והתקרבתי לספה, כופפתי את גבי כדי לקרוא את המודעה הזו.
“מה את רוצה?” נתי סגר את העיתון, אך עדיין החזיק בו בשתי ידיים.
“יש שם מודעה שמעניינת אותי,” אמרתי לו.
הוא הפך את העיתון והסתכל עליה ביחד איתי. “דרושה מזכירה לחצי משרה. אנגלית ברמת שפת אם. ראש גדול. תחילת עבודה מיידית.” זה היה כמעט כל המידע. מתחת לזה היה כתוב “מתאים גם לנשואות.”
“אני הולכת לשלוח קורות חיים,” דמיינתי את עצמי עובדת כמזכירה במשרד גדול. האמת היא שהמחשבה על לקום מחר בבוקר ולא לעשות כלום די הלחיצה אותי.
“מעולה,” נתי פתח בחזרה את העיתון במקום שבו קרא קודם.
“בואי נכתוב ביחד קורות חיים,” שירה נראתה נלהבת. “זה מתאים לך בול!”
הלכנו ביחד אל המחשב שלה שעמד בפינת הסלון. שירה כתבה וניסחה ומחקה וכתבה שוב. אחרי שעה וחצי של עמל מרוכז עמד על המסך מסמך מעוצב, מאיר עיניים.
עוד באותו ערב הזמינו אותי לראיון. בבוקר שלמחרת היתה לי סיבה לקום, לחוצה ומפוחדת.
“תפסיקי לפחד,” נתי ניסה להרגיע אותי באופן הפשוט ביותר שהכיר. “אם לא יצא מזה כלום, אז יהיה משהו אחר. זה לא שמדובר פה באיזו משרה שאין עוד כמוה.”
זה היה נכון, אבל זה אפילו לא היה קרוב לנקודה שהפחידה אותי. פחדתי להיכשל לידו. רציתי שהוא רק יעריך אותי.
המשרד היה באותה דירה עם חצר קטנה ומוזנחת. דחפתי את הדלת ונכנסתי. לא ראיתי אף אחד.
“שלום,” ניסיתי לקרוא לחלל השקט. לא ידעתי מה מצופה ממני.
“שלום,” מישהי גבוהה הופיעה פתאום. “את לראיון? ליבי סלע?”
הנהנתי. לא הייתי בטוחה בקשר לקול שלי באותו רגע.
“קורנפלד עוד רגע יקרא לך,” היא אמרה והחוותה על שתי כיסאות שהיו שם. בדיוק באותו הרגע שמעתי קול מהחדר קורא. “כן!”
הסתכלתי עליה. “הו, הנה, בדיוק.” היא אמרה בעליזות. “בהצלחה לך!”
החדרון של קורנפלד היה קטן גם אז בעיני. הוא עצמו ישב מאחורי שולחן בצבע אפור מלוכלך. חלק מהלכלוכים לא היו קשורים לעיצוב השולחן, למשל הסימנים של כוסות הקפה. היו שם לפחות שלושה כאלה, ועוד כוס אחת מלאה ברבע מגובהה שכנראה יצרה סביבה את הלכלוך הרביעי.
“שלום וברכה,” הוא חייך אלי. המבט שלו רפרף עלי, כאילו הוא לא ממש מסתכל. “גברת סלע, נכון?”
“כן,” עניתי.
“אני קורנפלד, והמשרד שלנו עובד הרבה עם לקוחות בכל העולם. לכן אני צריך מזכירה דוברת אנגלית ברמה גבוהה. חוץ מזה, כמובן, יש את כל העבודות הרגילות של מזכירות. את רוצה לספר קצת על עצמך?”
רציתי, אבל לא ידעתי מאיפה להתחיל. “אה, אני יודעת אנגלית ברמה מעולה,” התחלתי מהעיקר, כנראה, “הייתי במסלול אנגלית בסמינר.”
“לא מזכירות?” הוא התפלא, אולי.
“לא. אני יודעת את תוכנות האופיס מעולה,” התנצלתי, לא יודעת למה. “ואני לומדת דברים מהר. אבל האנגלית שלי מעולה באמת.”
“ואיך הסדר שלך?” הוא שאל.
“בסדר,” העזתי לענות כך, רק כי ראיתי כבר את הסטנדרטים שלו. לי על השולחן מעולם לא היו כתמי קפה יותר מרבע דקה. אפילו זה הרבה מדי.
“הסדר בסדר,” היה נראה שהמילים מצאו חן בעיניו. “אוקיי.”
היה שקט בחדר.
“אסור לי לשאול את זה בראיון,” הוא אמר פתאום בשקט, “אבל זה ממילא לא ישפיע על הקבלה לעבודה. זה רק נתון שאני צריך לדעת, בגלל הזמינות שלך. מה המצב המשפחתי שלך כרגע?”
“אני נשואה טריה,” חייכתי, “אתמול היה השבע ברכות האחרון.”
“בסדר,” הוא רשם לעצמו משהו על הדף. פתאום שמתי לב שזה מסמך קורות החיים ששירה הכינה לי ביום הקודם. “אני לא חושב שנשים עצמאיות שרוצות לבנות קריירה יבואו לעבוד כאן. ומהבחינה הזו, זה דווקא נחמד. תוכלי לעבוד כאן לתקופה יחסית יפה, עד שתצאי לעצמאות. עד שנשקיע בך, נוכל לקצור את הפירות לאורך זמן.”
לא ידעתי מה נכון לענות.
“בסדר,” הוא אמר לבסוף, “אנחנו ניצור איתך קשר בהמשך. ממתי תוכלי להתחיל?”
“ממחר,” הלב שלי דפק. העדפתי לחשוב שהוא שמח, להתעלם מהפחד שהתלווה לזה.
*
“כן,” אני מתיישבת מול המעסיק שלי.
“שלום גברת סלע,” הוא מברך אותי בנימוס. “הכל בסדר?”
“כן,” אני עונה במהירות. “סיימתי לתרגם את המסמך הגדול, ויש את האתר שרצית שאני אסכם לך בכמה מילים, אז אני לקראת סיום גם שם.”
“מצוין,” קורנפלד ממשיך הלאה. “אני רק רוצה לדעת מה התוכניות שלך להמשך, ומתי את עוזבת אותנו.”
“עוזבת אתכם?” אני תוהה.
“כן,” הוא מישיר אלי מבט לרגע, ומיד מסיט אותו. “לא אמרת בהתחלה שאת מתכננת לעבור להייטק כשתצאי לעצמאות?”
*
מהר מאוד הבנתי שמזכירות זה לא הצד החזק שלי. לא הצלחתי לסדר את הקבצים במקומות הנכונים שלהם, הדפים שנערמו לי על השולחן היו נקיים, אם לא החשבתי את האבק ללכלוך אמיתי, אבל מפעם לפעם היה קשה יותר למצוא דברים.
“אני שונאת לתייק,” אמרתי לברוריה שיצאה מדי פעם לבדוק מה איתי, “ויש לי מספיק עבודה עם כל התרגומים האלה.”
קורנפלד היה מבסוט מהעבודה שלי. “אומרים לי שהתרגום מקצועי מאוד,” הוא החמיא לי ביום הרביעי לעבודתי.
וכך עבודת המזכירות חזרה להיות נחלתה של ברוריה, יחד עם ניהול החשבונות. ואני המשכתי להיות מתרגמת בלבד.
“את יודעת,” ברוריה עמדה מולי יום אחד, גבוהה ונחרצת, “את יכולה להרוויח הרבה יותר בחוץ, עם התרגומים כמו שלך. את לא עובדת ברמה של מזכירה.”
“נכון,” צחקתי. “דווקא במזכירות בכלל לא הצלחתי.”
“נכון,” היא לא התכחשה לזה. “אבל את יכולה להרוויח מאתיים וחמישים שקלים לשעת תרגום. אולי אפילו יותר. מה את תקועה כאן?”
“אני אלך להייטק כשאצא לעצמאות,” גיליתי לה. “אמא שלי שכנעה אותי ללמוד אנגלית כי היא ידעה שזה הנכס שיעזור לי גם עכשיו, כשאני מחפשת משהו בטוח ורגוע, וגם בהמשך כשאוכל להרשות לעצמי יותר.”
“את תצליחי בהייטק מאוד,” היא אמרה לי בביטחון.
*
“אני,” אין לי מושג איך לומר את זה לקורנפלד. בכלל, לא נעים לי לדבר על הנושא עם אף אחד, בטח לא עם גבר זר, לפחות מבחינה הלכתית. כלומר, אם הוא היה ממש זר אז עוד מילא. אבל הוא המעסיק שלי. הוא פוגש אותי מדי פעם, ושולח לי הנחיות במייל כשלא.
יש שקט, הוא מחכה לתגובה שלי. ובשקט אני שומעת את הטלפון שלי מצלצל בקצה השני של המשרד.
“זה הטלפון שלך?” הוא שואל.
“כן, כנראה.”
“אז תעני, אולי זה משהו דחוף.”
זה דחוף, בשבילי לפחות, ואני ממהרת ,כמעט רצה, אל החדר.
“כן,” הנשימות שלי קטועות.
“ליבי סלע?” הקול של מזכירת בית הדין אדיב כמו קודם.
“כן,” אני חוזרת על עצמי.
“אז בדקתי לך וזה יהיה בסדר. יום שישי בתשע, אוקיי?”
“כן,” אני אומרת שוב, בפעם האחרונה.
“סיימתי את השיחה,” אני נכנסת בחזרה לחדרו של קורנפלד. “וכרגע, אנחנו בתהליכים של הארכת הנישואין,” אני ממשיכה לומר ומרגישה איך הלחיים שלי מתלהטות. “אז יכול להיות שאני אמשיך לעבוד כאן.”
“אהה,” מי שאמר לי לפני חמש שנים בערך, שהוא שמח שאמשיך לעבוד אחרי כל ההשקעה בהכשרתי, לא נראה עכשיו שמח כל כך. “אני מבין. אולי זה גם מסביר את הטעויות שהיו לך במסמכים האחרונים, ואת ההיעדרויות שהיו.”
“אהה,” מי שאמר לי לפני חמש שנים בערך, שהוא שמח שאמשיך לעבוד אחרי כל ההשקעה בהכשרתי, לא נראה עכשיו שמח כל כך. “אני מבין. אולי זה גם מסביר את הטעויות שהיו לך במסמכים האחרונים, ואת ההיעדרויות שהיו.”
לרגע אני מפסיקה לנשום. הלחיים שלי רק מתחממות יותר.
“אני מבין,” הוא ממשיך, “זאת תקופה באמת לא קלה. אם תצטרכי עזרה אנחנו נשתדל לתת מה שאפשר. טוב שאמרת לי, זה מסביר המון.”
אני חוזרת לעמדה שלי, מנסה להסדיר את הנשימה שלי. הטלפון מצלצל בפעם השישית, או השביעית, אני כבר מצליחה להתבלבל.
“ליבי?” זה נתי, “היא קבעה לנו יום שישי!”
“מצוין.”
“בכלל לא,” נתי מתנגד. “לא רציתי יום שישי, אבל היא אמרה שבסוף רק זה נשאר.”
“למה לא?” אני מתפלאת, “יום שישי הכי טוב לך, לא?”
“טוב?” נתי נשמע נסער. “מתי נספיק להכין שבת, אם נהיה שם כל הבוקר?”
“אז נצא לאמא שלי, לאבא שלי, לאבא שלך, ” אני מפרטת לו, “לאמא שלך,” ואז המשפט גווע מאליו. אני מבינה שלא יהיה פשוט בכלל לצאת, ביחד, לכל אחד מהמקומות האלה. “לא, לא לאמא שלך.”
“גם לא לאף אחד מההורים שלך,” נתי נחרץ. “אין מצב.”
