החברה הספרדיה שלי

מיום עומדה על עדתה ידעה שהיא לא כמו כולם. אבא שלה לימד אותה גינוני אשכנז ואמא שלה הזהירה אותה להתרחק מהשמש. נולדת בהירה, תשמרי על זה, ותקפידי על התקנון פי שניים, ותהיי חרוצה פי שלושה, את לא יכולה להתנהג כמו כולם. אם את רוצה שיהיה לך סמינר.

האזהרות לא עזרו והחברה הספרדייה שלי לא התקבלה. שלחו מכתב שלצערם לא ובהצלחה בהמשך הדרך. בהתחלה ההורים שלה לא נבהלו. הרימו טלפון לבת דודה שהיא מורה בסמינר וביקשו את עזרתה. אמרו, זו בטח טעות, אנחנו משפחה מיוחסת. אמרו, זה בטח יסתדר. אמרו, יש לנו בת דודה שמלמדת שם, זה בטח יעזור.

זה לא עזר. 

ההורים של החברה הספרדייה שלי לא הבינו למה. משפחה אברכית, מצביעים גימל, תעודה חלקה, עור בהיר. מה עוד צריך? הבת דודה אמרה, זה לא קשור אליכם, זה בגלל המכסה, לפני שהיא נפתחת היא כבר נסגרת, ככה זה. והם אמרו, אבל גם לנו יש ייחוס, בזכותו את מורה שם. והיא אמרה, צריך גם קשרים. והם אמרו, אַת הקשרים שלנו, תבררי מה הסיפור. הבירור העלה חרס. היא המליצה להם לפנות לסמינר הספרדי המצוין שנפתח. היא שמעה שהוא ממש מעולה, שמתגבשת שם קבוצה של משפחות מצוינות, בנות אברכים עילית שבעילית. אם תשאלו אותה, הוא הרבה יותר טוב מהסמינר האשכנזי. למה היא לא שולחת לשם את הבת שלה? זה לא קשור, זה לא העניין, בכיף היא הייתה שולחת, פשוט, ספציפית, לבת שלה, זה פחות מתאים. אבל את הבנות הבאות יש סיכוי לא קטן שתשלח.  

החברה שלי דווקא רצתה ללכת לסמינר הספרדי אבל ההורים שלה אמרו שאין מצב. היא לא הבינה למה. ההורים שלה אמרו, לא הכול את יכולה להבין, ושלא תעזי להוציא את זה מהפה שלך, אם מישהו ישמע, הסיכוי שלך נקבר. לא היה לה אכפת לקבור את הסיכוי אבל היא ילדה טובה אז היא שתקה ונתנה להם להפוך את העולם. 

בסופו של דבר הם שילמו. כמובן שאף אחד לא קרא לזה ‘לשלם’. אחד העסקנים אמר להם, אם אתה תורם למוסד, המוסד מחויב אליך. הוא אמר להם את זה באופן כללי, בלי קשר לסמינר הזה דווקא, שיבינו מזה מה שהם רוצים. הם הבינו ותרמו. אפילו שלא היו עשירים ולא היה להם מאיפה. הם לקחו הלוואה ופרסו אותה לעשר שנים. הם חשבו שהיא לא יודעת אבל היא ידעה. הם אמרו, זה החינוך של הבת שלנו, זה העתיד של המשפחה. עתיד של משפחה לא שווה משכנתא? שווה. הם חשבו שהיא לא שומעת אבל היא שמעה.

שורה תחתונה, הסמינר שיפץ את האגף המזרחי והחברה שלי קיבלה מכתב ששמח לבשר לה. ההורים שלה שמחו להתבשר, החברה שלי קצת פחות. הם לא הבינו אותה. את אמורה לשמוח! לקפוץ! לרקוד מאושר! את יודעת כמה ילדות היו רוצות להתחלף איתך עכשיו? לחברה שלי לא היה אכפת שיתחלפו איתה אבל היא ילדה טובה אז היא רק הנהנה ושתקה ועלתה לסמינר כעוסה על הוריה שנכנעו לטרור, שהכריחוה להירשם לסמינר לבן, שאילצוה להרגיש סוג גימל. הצטערתי בשבילה ושמחתי בשבילי. ככה נפגשנו ונהיינו חברות.

שורה תחתונה, הסמינר שיפץ את האגף המזרחי והחברה שלי קיבלה מכתב ששמח לבשר לה. ההורים שלה שמחו להתבשר, החברה שלי קצת פחות. הם לא הבינו אותה. את אמורה לשמוח! לקפוץ! לרקוד מאושר! את יודעת כמה ילדות היו רוצות להתחלף איתך עכשיו? לחברה שלי לא היה אכפת שיתחלפו איתה אבל היא ילדה טובה אז היא רק הנהנה ושתקה

אמא שלי אמרה, ארבעים בנות יש לך בכיתה, מה דחוף לך להתחבר דווקא עם אחת כזאת? שאלתי מה זה ‘כזאת’ והיא אמרה, כזאת, כזאת. אחותי שתמיד מבינה הכול אמרה, כזאת חומה. אני שאלתי, חוּ-מה? ואמא שלי אמרה, זה לא קשור לצבע. ואחותי אמרה, חומה משורש חום, מגזע אבוטבול. ואני אמרתי, את גזענית, והיא בכלל לא חומה, וקוראים לה וענונו. ואמא שלי אמרה, מזלה. ואני שאלתי, מה? ואמא שלי אמרה, כלום. ואחותי שתמיד מבינה הכול אמרה, אם את גם ספרדייה וגם מתחילה באלף, הלך עליך. סמינרים מעדיפים הקראת שמות שמתחילה באויערבך ואייזנשטט.

כשהייתה מורתנו מכרזת ואן הנדל תמר הייתי מניפה את ידי, וכשהייתה עוברת לוענונו אפרת הייתה היא מניפה את שלה. אינטרו זהה, אאוטרו שונה. נקודת פתיחה שווה, אקורד סיום שלא משאיר מקום לטעויות. אסור שיהיו טעויות. אדם צריך לדעת את מקומו. דע מאין באת זה הבסיס להכול. אין עפר זה כעפר זה. יש אדמת עידית ויש אדמת זיבורית. 

החברה הספרדייה שלי התנהגה למופת. שתקה בפני מי שגדול ממנה בחכמה ובמוצא, שאלה לעניין והשיבה כהלכה, הסתירה מנהגים מזן קטניות והנהגות מסוג שבוע שחל בו, הפגינה בקיאות בפסקי הרמ”א, התפללה במצח מכווץ, בנדנוד ליטאי מדויק, החרישה את הנוסח השונה, הכמינה את קימוץ האצבעות והגשתן לשפתיה בקריאת שמע. בהתה בקישוט הגדול שבמסדרון, ואל תיטוש תורת אימך. אמרה, איזה אימך ואיזה נעליים, אני מאנוסי אשכנז, תני לי להיות כמו סבתא שלי. הסבתא שלא הסכימה שיזיזו לה את העזיזה, שלא נאותה לעדן את מבטאה או להצפין את מוצאה. שאמרה, דרך בלי מסורת היא דרך ללא מוצא.

גם חברה של חברה שלי לא התקבלה לסמינר, אבל להם לא היה כסף לתרום אז הם נשארו תקועים. קראו לה רחלי אלבז ואלבז זה באלף, חשבתי שזה קשור אבל לא אמרתי כלום. ההורים של רחלי הפעילו את כל העולם ועסקניו, למי לא הגיעו, עד לכנסת הגיעו. מישהו המליץ להם לתבוע על אפליה, הם לא עשו את זה. הם לא יכולים לתבוע אם הם רוצים שהבת שלהם תלמד שם. הם גם לא רצו לעשות חילול השם. בערב ראש חודש אלול אמרו להם שהם ברשימת המתנה. בערב ראש השנה הם עדין המתינו. הלכנו אליה כל יום אחרי הסמינר. אפרת הייתה משלימה לה את החומר, משתפת אותה בכל מה שקורה, כאילו היא נעדרת בגלל מחלה או טיפול שיניים. אמא של הרחלי הזאת הפסיקה לעבוד, הגיעה לסמינר כל יום, ראינו אותה עומדת מאחורי הדלת של המנהלת, קוראת תהילים ומחכה. אבא שלה לא הפסיק להתרוצץ ולהתחנן על נפשה, ובסופו של דבר הגיע למישהו שמכיר מישהו שיש לו השפעה, הצליח להוציא הבטחה שרחלי שלו הבאה בתור, שאם יתפנה מקום היא הראשונה להיכנס. החברה של החברה שלי בכתה. מה זה אם יתפנה מקום? למה שיתפנה מקום? מישהו צריך למות כדי שזה יקרה. אי אפשר להתפלל על דבר כזה. 

ביקשתי מאמא שלי לעזור. אמא שלי אמרה שהייתה שמחה אבל אין לה מה לעשות. 

אמרתי לה, את חברה של המנהלת, את מכירה אותה, את יכולה לבקש ממנה.

והיא אמרה, אני לא יכולה. 

ואני שאלתי, למה? 

והיא אמרה, אני לא יכולה לדאוג לכל ילדה שלא מתקבלת לסמינר. 

ואני אמרתי, זה לא כל ילדה, זו חברה של חברה שלי. ואת צריכה לראות אותה אמא, היא יותר צדיקה ממני. את צריכה לראות את אמא שלה, היא יותר צדיקה ממך. 

ואמא שלי אמרה, איך את מדברת?! ממתי את מדברת ככה?  

ואני אמרתי, מה אמרתי? לא אמרתי כלום.

ואמא שלי אמרה, אני מבקשת שלא תלכי לשם יותר.

ואני שאלתי, לאן?

והיא אמרה, למשפחה הזאת שלא התקבלה.

ואני התעצבנתי שהיא קראה להם ‘המשפחה הזאת’ וצעקתי שזאת גזענות ושכולם גזענים ושאני לא מוכנה להיות חלק מהגזענות הזאת ושאני אתחתן עם ספרדי רק בשביל לעצבן אותם.

ואמא שלי אמרה, אין בעיה. 

ואחותי אמרה, מצוין, ככה לא נצטרך לשלם עליך דירה.

ואני ננעלתי באמבטיה ובכיתי והתקשרתי לאפרת והיא ניחמה אותי ואמרה שככה זה הורים, לפעמים הם מאתגרים. והציעה שנלך לכותל לסליחות. והלכנו והיא סיפרה לי בדרך בדיחות נוראיות על עדות. ואני אמרתי לה שהיא גזענית והיא אמרה אלף, לי מותר, ובית, זה פיקוח נפש כי צריך להצחיק אותך. ואני צחקתי וקצת נרגעתי ובכותל אמרנו סליחות ואני שמעתי אותה קוראת בהברה ספרדית כי לא היינו בסמינר והיא לא הייתה צריכה ללחוש.

בדרך חזור היא סיפרה לי שההורים של רחלי אלבז החליטו שזהו.

ואני שאלתי, זהו מה?

והיא אמרה, שהם מוותרים. שהיא תלך לסמינר הספרדי.

ואני אמרתי, וזה טוב?

והיא אמרה, אני חושבת שזה מצוין אבל רחלי לא מוכנה ללכת לשם.

ואני אמרתי, אז מה עושים?

והיא אמרה, על זה רציתי לדבר איתך.

התברר שהחברה המשוגעת שלי החליטה לפנות את מקומה לטובת רחלי אלבז. הסמינר אמר  שאם יתפנה מקום רחלי תהיה הראשונה להיכנס, והיא ממילא לא רוצה ללמוד בו, אז הנה הפתרון, היא תעזוב ורחלי תתקבל.

 התברר שהחברה המשוגעת שלי החליטה לפנות את מקומה לטובת רחלי אלבז. הסמינר אמר  שאם יתפנה מקום רחלי תהיה הראשונה להיכנס, והיא ממילא לא רוצה ללמוד בו, אז הנה הפתרון, היא תעזוב ורחלי תתקבל. 

ואני אמרתי, את לא נורמלית. 

ואפרת זעמה, ושרחלי יושבת בבית זה כן נורמלי?

ואני אמרתי, ההורים שלך בחיים לא יסכימו. 

והיא אמרה, אני אשכנע אותם, הם יבינו, הם יסכימו, זה ברור שזה מה שצריך לעשות. נכון שזה ברור? 

ואני אמרתי, אבל אני לא רוצה שתעזבי. 

והיא אמרה, אבל חברה שלי יושבת בבית. 

ואני שתקתי ונזכרתי שרק לפני שעה נאמתי לאמא שלי שחייבים לעזור וחשבתי שאפרת צודקת, אז אמרתי לה, את צודקת. 

למחרת היא הלכה לחדר של המנהלת, ואני כססתי את השעון שלי, ואחרי עשר דקות היא יצאה ולקחה את התיק והלכה הבייתה ולא חזרה יותר, וגם את רחלי אלבז בסוף לא קיבלו, אפילו שהתפנה מקום במכסה, ועכשיו גם אפרת וגם רחלי לומדות בסמינר הספרדי החדש, ואני הולכת לבקר אותן מידי פעם. אמא שלי לא אומרת כלום, אבל אני עדין שוקלת להתחתן עם ספרדי.

להדפסה