יאללה, ילדים, החוצה, עוד חמש דקות אני מתניעה ונוסעת, מי שנשאר מחוץ לרכב יצטרך ללכת ברגל. חיימקה יום טוב! חיבוק, חיבוק גדול, רק שתצליח ותהנה היום, יוסי, אתה יוצא אתו? ביי מותק, עשיתי ניסוי עם הסנדוויץ שלך, תגיד לי אם זה הולך טוב יותר ואם אתה מצליח לגמור את הלחם. אם ילך מה טוב. להתראות ילד, תזהרו בדרך.
אני יודעת שזה קרוב, ועדיין, יש שם פועלים ובניה ואני לא שקטה, תגידו כי מלאכיו… לאההה, איפה את? הלחם שלך נשאר על השולחן, היא כבר למטה? טוב שרה’לה, קחי לה את זה לאוטו. יאללה, זזנו, יום טוב לכולם! רחלי, תתקשרי בשבילי לאבא ושימי לי את הטלפון על הכתף, תודה.
יחיאל? אני מקווה לחזור כשעוד תהיה בבית אבל ישראל ישן עדיין, לא הצלחתי להוציא אותו, תדאג שהוא יצא, שלא ‘ישכח’ לקחת את מה שהוא צריך לקחת. והוא חייב לאכול לפני כן, יש לו היום הרב רבינוביץ וזה יהיה קטסטרופה אם לא יקח את הכדור שלו.
כן, הסלט על השולחן בשבילך,
בשמחה, בתיאבון.
כן, הבוקר היה אתה יודע, בוקר, לא יוצא דופן במיוחד.
טוב, תודה, תודה, ביי. יום טוב.
היא עוצרת ליד בית הספר, ארבע הבנות יורדות בחיבוק והיא מסתובבת הביתה, בתקווה שיחיאל עדיין בבית. בדרך הביתה עוצרת לקפיצה קטנה בסופר, מעבירה מצרכים באצבעות, אורז – יש. כדורי בשר – במקפיא, להוציא משם. חסה לקנות.
מאז שהורידה לשלוש פעמים בשבוע משרה, החיים שלה נראים חדשים, גם שלושת הימים האלו בשבוע הם שבע שעות בלבד, הורווחה, הרווחה.
אההההה, היא מסתובבת לצד השני במיטה, ועכשו היא צריכה לקום. עכשו באמת צריכה לקום. אף שהילדים לא מחכים לה. מאור לחושך, מחיים אל חיים של מוות. משבע שעות לעשר שעות ושלושה ימים בשבוע לשישה.
היא מתמתחת במיטה ונכנסת עמוק עמוק על מתחת לשמיכה, לא מסוגלת לפתוח עיניים, רוצה להשאר לנצח בתוך החושך והחלומות, לא מסוגלת להישיר מבט לעולם אל הכלום שבו, אל השום דבר שמחכה לה.
עשר שעות עבודה זה לא שום דבר! והכסף שאת מרוויחה מזה גם כן לא שום דבר! משהו בה מנסה ליפות את המצב, אבל זה רק מצחיק אותה, צחוק בוכה. כסף. כמה זה חשוב. אל תירא כי יעשיר איש, אבל כבוד ביתו אין לה. והכל ירד אחריה, לשום מקום, אותו השום מקום שהיה בחיים, יהיה גם במוות. אבל במוות לא יהיה חושך, שמיכה, ודמיונות.
עשר שעות עבודה זה לא שום דבר! והכסף שאת מרוויחה מזה גם כן לא שום דבר! משהו בה מנסה ליפות את המצב, אבל זה רק מצחיק אותה, צחוק בוכה. כסף. כמה זה חשוב. אל תירא כי יעשיר איש, אבל כבוד ביתו אין לה. והכל ירד אחריה, לשום מקום
לא. היא לא מסוגלת לקום הבוקר. לא יכולה לראות את האור שזורח אבל לא חולק אתה דבר. לא מסוגלת. היא חוזרת אחורה, אל החושך ואל העולם שאין לו גבול.
ויחיאל מחכה לה שם, בחיוך ענק. חיכיתי לך רק להגיד שלום לפני שאני יוצא, תיהני מהחופש.
איזה חופש, היא רוטנת, תראה את הבלגן, המרפסת כולה עיסת נייר ומים ששמולי וישראל החליטו לבנות בה בובת שלג בצבע שחור.
ילדים הם ברכה, הוא אומר ומחייך. היא מחזירה לו חיוך: יותר מעבודה בטוח.
הטלפון שלה מצלצל, היא מציצה בלי לפתוח עיניים עד הסוף, מפחדת לאבד את הרסיסים של יחיאל. זה שי. היא לא עונה. הוא משאיר לה הודעה.
אהההההה, היא רוצה לצרוח. מתוך החלום. וגם צורחת שם, על הבית הריק, על העיסה הדביקה, ועל החול שמפוזר בכל הבית.
אוֹרִי מתלונן כאן בדיילי שהיה אמור להיות לו פגישה אתך ולא הופעת ואני רואה שאת גם לא זמינה בטימס, זה דחוף ומחכים לזה, תעדכני מה קורה.
שתי דקות אני שם, מצטערת, היה לי משהו פתאומי ודחוף. היא מחזירה לו וקמה. לא מתלבשת אפילו ופותחת את המחשב. רואה חמש הודעות מאוֹרִי, אחד משי. מחזירה לאורי התנצלות וקובעת ישיבה חדשה לעוד חמש דקות. אורי מאשר. היא מתחילה את היום. בעולם בלי צרחות, בלי חול, בלי רצפה דביקה, בלי מריבות של ילדים ושלה, בלי חיוכים.
*
כותבת לשי שהעבירה דברים לסביבת טסט, שיבדוק שהכל עובד כמו שצריך, אורי היה נודניק רציני, רצה שתבדוק משהו שלא באחריות הצוות שלה, ולא שחסר לצוות שלה עבודה שהם צריכים לקחת גם את העבודה של אורי. שי לא אהב את ההתעקשות שלה והיא קיבלה נזיפה, אבל לא היה לה גרם של כח להתעכב על זה. את כל ההחלטיות והכח שיש בה היא הוציאה על להפריד בין זירות חייה, ולהיות שם כל כולה בשביל העובדות שלה.
“תוכלי לעזור לי עם המשימה שלי? אני תקועה בלי אף פתרון בראש שלי ושי כותב לי כל שניה מה קורה עם זה,” נעמה, מתחילה מנומשת, מבוישת למדי. והיא מבינה גם למה, ואין לה כח היום לעזור לה כל חמש דקות, אז מה אם זה התפקיד שלה ואז מה אם גם על זה משלמים לה משכורת. “שי לא אמור לתקשר אתך בכלל,” היא זועפת. “בפעם הבאה תכתבי לו שידבר ישירות אתי.” ואם הוא מרגיש ראש הצוות שלך, אז אולי כדאי באמת שהוא יעזור לה עם זה, אם הוא עוקף אותה אז עד הסוף. אבל נעמה לא אשמה בבלגן הזה שלה והיא קמה לעזור לה.
בסוף זה היה סתם נקודה פסיק שהיה חסר איפשהו בסוף משפט, והיא שוחררה מהמחשב של נעמה מהר ממה שחשבה ומצאה את עצמה חוזרת לעמדה שלה, בוהה במחשב, לא מרוכזת.
“דחפתי את הקוד שלי עכשיו,” נעמה מציצה שוב מבעד לקוביה שלה, “ואני חייבת ללכת הביתה מוקדם היום, תוכלי לבדוק שאין עם זה בעיות? עד מתי את תהיי פה היום? בארבע עוד תהיי כאן?”
בארבע אני עוד אהיה פה. ולאן נראה לך אני הולכת.
“בעזרת השם אני עוד אהיה כאן, אני אעדכן אותך אם יהיו בעיות. אם כי, נעמה, את יודעת שאת לא אמורה לדחוף קוד אם את לא יכולה להיות אחראית עליו, וכשאת לא יכולה לראות שהכל בסדר, את לא אמורה לגעת בדברים קריטיים.” וגם אתמול עזבת מוקדם, ושלשום, ושבוע שעבר לא הגעת בכלל, ונעמה, זה עבודה פה, והסמינר נגמר מזמן, יש כאן כללים וצריך לתפקד לפיהם. ותגידי תודה שלקחנו אותך בכלל. עדיין יש לך חלב על השפתיים ואני ממש לא אוהבת לעבוד עם בחורות צעירות כל כך שבאות נפוחות כי הן היו הכי טובות בלימודים.
*
היא היתה בת עשרים כשהיא הגיעה לעבודה לראשונה. התחילה בשכר מינימום ונאבקה על כל הכרה, ובהצלחה. אף אחד לא רצה אותן, בלי תואר ובלי הרבה השכלה, ואת כל המאתיים אחוז שלה היתה צריכה לתת כדי להוכיח שהיא יכולה גם כן, כדי להצליח. והיא נתנה יותר מזה. תוך כדי, החברות שלה לכיתה התחתנו בזו אחר זו, והיא לא היתה שם. היא עבדה. כל כולה עבדה.
אולי רשמית היא היתה בשידוכים, אבל אף אחד לא ידע על זה, אף אחד לא ידע עליה, או הכיר. אחים שלה היו עסוקים בבתים הטריים שלהם ואמא שלה רק אמרה, שידוכים זה משמים, כשיגיע שלך, את תדעי.
אולי רשמית היא היתה בשידוכים, אבל אף אחד לא ידע על זה, אף אחד לא ידע עליה, או הכיר. אחים שלה היו עסוקים בבתים הטריים שלהם ואמא שלה רק אמרה, שידוכים זה משמים, כשיגיע שלך, את תדעי.
בתחרות הזו היא לא יכלה לנצח, בתחרות הזו היא בכלל לא השתתפה, גם לא בחתונות. לא היה לה זמן, כל כולה היא עבדה. מהר מאוד ניצחה את תקרת הזכוכית של אותם זמנים, וקנתה לעצמה מקום שהיה רק שלה.
*
בסוף בשבע היתה נפילה בסביבת ייצור והיא התקשרה לנעמה לבקש ממנה לטפל בזה, ונעמה שאלה למה היא עדיין במשרד בשעות האלו, והיא היתה צריכה להסביר לה שהיא עובדת עד שמונה בדרך כלל לפחות, ונעמה אמרה שהיא ממש מצטערת אבל היא לא יכולה לטפל בזה, ואם היא בין כך עדיין במשרד אם היא יכולה לדאוג שהכל יהיה בסדר, והיא ממש לא אהבה את זה ואמרה לנעמה שזה לא עובד ככה והן תצטרכנה לדבר על זה יום אחר כך ולדון באיך ומתי מכניסים קוד רגיש למערכת ואיך מנטרים אותו לאחר מכן, והדבר שהכי חשוב לה בצוות שלה זה לקיחת אחריות, כל אחת על הקוד שלה ועל המשימות של עצמה, ונעמה מתנצלת שהיא באמת מצטערת אבל לא היה לה ברירה היום ובעזרת השם זה לא יקרה שוב. ושתיהן יודעות שזו הבטחת שווא והתלתלים של נעמה בטח קופצים להם בגלידה עם החברות שרק אתמול גמרו סמינר ונעמה מספרת להן כמה היא ממש בת מזל שכבר עובדת, אבל איזו אחריות גדולה יש עליה וכמה עול ולחץ, והראש צוות הזו ממש מלחיצה כי יש לה המון שעות ריקות בשבוע והיא בטוחה שלכולן יש.
אז היא מתנשפת נשיפה ארוכה ולא אומרת שוב שזה ממש לא אמור לקרות ולשנות, ורק אומרת שהיא תטפל בזה הפעם, אבל זו פעם אחרונה. ונעמה נשמעת לחוצה ממש ובקושי אומרת תודה רבה ומנתקת מהר. והיא יושבת להחזיר אחורה את הקוד של נעמה, מעדיפה לא לתקן את זה כדי שנעמה תלמד לבד לעבור על קוד ולהבין מה הבעיה בו, ושי מתעצבן ואורי כותב לה שיש בעיות וכל הצוות שלו על הרגליים בגלל זה, כי יש לקוחות שנתקעו ממש ולא יכולים בכלל להכנס לאתר עכשיו, והיא מרגיעה את כולם ואומרת שזה קורה לכל מתחיל והיא בטוחה שגם הם עבדו קשה בהתחלה עד שהצליחו ונכנסו לעניינים, ולא אמרה להם שנעמה לא בודקת את זה בכלל, ואחרי שעתיים נעמה מתקשרת להגיד שהיא לא תהיה בשבוע הקרוב בכלל, ומגיע לה מזל טוב והיא מאורסת.
