מבוא לידיעת הארץ

נמצאתי על אוטובוס לבקעה. היה זה קו שנוסע ישר עד שמגיע לגבעה, מקיף אותה, עוצר בתחנה מעלת אבק ומעלה אדם אחד עד שלושה, וממשיך הלאה ישר עד שפוגש בגבעה הבאה, וכך מקיף אותה, עוצר בתחנה, מעלה נוסע אחד או שניים או שלושה וחוזר חלילה. זה זכרוני מאותה הנסיעה.

מוזרה מאוד היתה בעיני עקביות פוקדי התחנות. נידחות כל כך, מאובקות כל כך, אבל לבטח תימצא שם נוסעת אחת, כבדת משא, עם תיק מגובב וכל מיני אריזות. הנהג יפתח לה את תא המטען והיא תתחב אותם פנימה כחמש דקות, והנוסעים המורגלים כבר לא ירטנו ולא ידאגו לעתיד חפציהם שם בתא. רק אני מעביר מישוש על תרמילי כמו מוודא שלא הכנסתי אותו למטה לדראון עולם.

ובעודי סוקר את הטיפוסים מהספסלים שסביבי, צדו את עיני צמד נערים. קמתי ממקומי ושאלתי: ‘לאן אתם?’

‘לתלמיה.’ ענו. ‘לאן אתה צריך להגיע?’

‘דווקא התלמיה הזה נשמע לי מעניין,’ עניתי.

‘זו חווה,’ הסבירו.

‘חווה!’ חזרתי אחריהם נלהב. ‘אפשר להצטרף? זאת אומרת…’

שטף ההתלהבות שלי נחסם במבטם הבוחן. ‘אתה באת מהישיבה?’ שאלו.

‘בערך,’ אמרתי. ‘למה, יש בעיה?’

הם הסתכלו זה בזה כלא יודעים מה לומר. ‘זה לא למבקרים, זה עבודה שמה.’ נחלץ אלי בהיר השיער. ‘אם תרצה, אולי יש שם בגדי עבודה שיתאימו לך…’ הוסיף והסתכל אל כהה השיער שיתקן אותו אם טעה. כהה השיער אישר שגדעון מחזיק בגדים בשביל עובדים. הודעתי להם שאני בא אתם וחזרתי לשבת במקומי. באחת מאותן תחנות שמאחורי הגבעות ירדנו.

הם הסתכלו זה בזה כלא יודעים מה לומר. ‘זה לא למבקרים, זה עבודה שמה.’ נחלץ אלי בהיר השיער. ‘אם תרצה, אולי יש שם בגדי עבודה שיתאימו לך…’ הוסיף והסתכל אל כהה השיער שיתקן אותו אם טעה. כהה השיער אישר שגדעון מחזיק בגדים בשביל עובדים. הודעתי להם שאני בא אתם וחזרתי לשבת במקומי. באחת מאותן תחנות שמאחורי הגבעות ירדנו.

הלכנו בשביל עפר, מולנו ההרים הרמים דהויים מאובך. לאחר הליכה של כרבע שעה הגענו לפזורת קרוואנים, האחד יפה, מושקע בפסיפס ובוגנוויליה סגולה בוהקת ואילו האחרים מוזנחים ומטים להתפורר. מאחוריהם בצבצו ראשיהם הנמוכים של הדקלים הצעירים שעליהם סיפרו לי השניים בדרך. השמש להטה על ראשינו. בהיר השיער הצביע על קרוואן מרוחק והציע שאנסה את מזלי שם עד שתסתיים מנוחת הצהרים, אז גדעון יבוא ונצא לעבודה במטע.

הצלחתי לפתוח את הדלת. בפנים היה כבשן. היה אבק, ספה ישנה, ספריה ישנה וברז שנפתח גם הוא במאמץ, והקילוח התיז לי על החולצה מים בצבע חלודה. אחרי שהבאתי את הזרם לממוצע וצבעו כבר השתפר התכופפתי ושתיתי מים חמימים ואחר כך שטפתי את החולצה עד שחזר צבעה הלבן, וכך הרווחתי צינון בחום האיום ששרר שם בקרוואן. לקחתי ספר כדי לקרוא על ספת העור החמה, שביני לבינה חצצה הרטיבות של החולצה, הפכתי כמה עמודים ובהיתי באור שחדר מן החלון, עד שגופי שקע בשינה.

שעת ההתאקלמות הראשונית שלי אזלה. הובאו לי מכנסיים גדולות ממידתי וחולצה מכופתרת ארוכת שרוולים מבד גס משופשף בצבע אפור. שאלתי למה לא לובשים פה קצר אז ענו לי שהארוך מגן משמש, ושמה לעשות, חם בתוך הבגדים אבל יש קלקרים שישבו חזק במקרר שמביאים אל השטח וכשהחום בלתי נסבל אז יורדים לשתות. שאלתי אם יש קלקר לכל אחד והם צחקו. ‘אז מה עושים עם ריבוי הפיות?’ שאלתי. ‘כשיהיה לך חם באמצע העבודה זה לא יעניין אותך,’ ענו לי. בעניין הכובע, מישהו אמר שאדם נסע אז הביאו לי את הכובע שלו והוא כיסה לי את הראש, האוזניים, הצוואר והעורף עד לכתפיים.

הבטתי לימיני ולשמאלי ונדמיתי בעיני כמו שאר החבורה שאליה הצטרפתי זה עתה, בהובלת גדעון, אל המטע. הנהנתי אל הכהה שהיה נמוך ממני כמעט בראש. הוא לא הסתכל אלי. גם את מבטו של השני לא הצלחתי לצוד. משכך, חשבתי שהם מצפים שאניח לסינר שלהם ואתערה בחבורה בכוחות עצמי. ‘שלום,’ פניתי לגדעון, אבל הוא שידר לי פרצוף עסוק. הוספתי להביט לצדדי בניסיון למשוך תגובה כלשהי על הצטרפותי, אבל מלבד הזבובים שששו על כל אחד נוסף לא העסקתי איש.

‘הדקל שם,’ שמעתי קול עגלגל ומלא. ‘אתם תלכו לשם… תצטרף לטוביה ותיקח סולם…’ ואז תפסתי שזהו גדעון, מדבר אלי. ‘אה, מה, מה? כן, אני אקח סולם…’

טוביה בא עם דף, שאל אותי לשמי ורשם. ‘אתה תטפס כאן,’ הנחה אותי, ‘ותכסה ברשת כל אשכול.’ הרמתי רשת מהערמה השחורה ולמדתי את המבנה דל הצורה, איפה החור ואיך מקיפים את האשכול, בכפוף להסבריו של טוביה. שאלתי איך נזהרים מהקוצים, כי נשרטתי ונדקרתי, והייתי לעג לזבובים, אבל על זה לא נעניתי. טוביה הוא בחור גבוה עם כובע מגן מצח ועורף, וזקן. גם גדעון גבוה. וגם רחב. לא היה לו זקן, היו לו קוצים סביב כל גולגלתו, על הסנטר, הלחיים, ועד חוד הקרקפת. מפעם לפעם כיסה את הראש בכובע. הוא דתי, נאמר לי. במובן מאוד מסוים, סיננתי לעצמי כשהסתובבתי. בתום ארבע שעות משמרת אחר הצהרים הוא הגיע לסקור את מצבנו, וכשראה אותי אמר: ‘עוד שעה, אחרי שאשכיב את הילדים, אבוא לאסוף אותך, תחכה לי בחדר האוכל.’ ‘לאן תיקח אותי?’ שאלתי תוך שנזכרתי שהצמד שפגשתי באוטובוס היססו בתגובה לשאלתי אם ישנים בקרוואנים. ‘למכינה,’ אמר. ‘זה למעלה ביישוב.’

בחדר האוכל, הלא הוא הקרוואן היפה עם הפסיפס והבוגנוויליה שראיתי בבואי, הכנתי לי נס קפה והתיישבתי ליד השולחן. ‘הה…’ נאנחתי לרווחה שעה שהחזקתי את כוס הקפה בידי העמלה. ביקשתי שיעשו לי תמונה, ועד היום היא שמורה אצלי מודפסת: אני יושב בחולצתי הלבנה שהספקתי להחזיר עלי מיד בתום העבודה, לוגם קפה בכוס זכוכית על יד העץ הארוך בגון חום אדמדם תחת תאורה צהבהבה. רק מאוחר יותר נודע לי שהחלב הוא בשביל הילדים של גדעון לבוקר.

בחוץ היו שתי נדנדות, על אחת ישבתי אני ועל משקוף השניה ליהטט אור. הוריו גרים בתפוח והוא גר כאן בחווה. הוא עוד רק נער, רזה, קצת נמוך ומאוד אתלטי, ומשגדעון בושש לבוא ניסיתי להתחבר אתו עד שהוא תפס עלי קריזה. ‘אתה, איפה אתה גר…’ שאל בהתרסה, ‘ולמה החולצה ש’ך לבנה… ומה זה המכנסיים האלה… אצלנו היו קוראים לזה פינגווינים – שחור ולבן, שחור ולבן, שחור ולבן…’ כך אמר במנגינה מתחזקת וקרבה עד שניתר מהמשקוף ממש לידי.

הבהיר והכהה שהביאו אותי הנה צפו במתרחש וניגשו להרגיע אותו. הם הושיבו אותו אתם בספסל שמתחת הפסיפס ליד פתח חדר האוכל. זה השתיק אותו למספר רגעים עד ששוב דיבר, קצת אליהם קצת אלי, על ‘הדוסים האלה’ ו’הפינגווינים’. תוכי בער מתחושת עלבון, וחשדתי שגם השניים הללו שדואגים להשאיר אותו רגוע נהנים שהוא עושה להם את העבודה. הערתי שפינגווינים זה דוקא יפה. ‘שתוק י’תבע!’ הוא צעק לי, ‘שתוק אני אפרק אותך…’ היה לו קול דקיק וגבוה והקריזה זינקה לו ברגע. הגולה של הגרון עלתה לי וירדה, ובאין בסביבה אדם שיבין ללבי רק חיכיתי למציל שיבוא וישלוף אותי מהחור החשוך והנידח הזה שנכנסתי אליו. 

ואור, חסר גבול, המשיך ותקף: ‘מה זה שבחור שרוצה להתחתן עם בחורה צריך לשאול את הרב שלו אם היא מספיק יראת שמים?’ 

‘אני לא מכיר דבר כזה.’ הכחשתי נחרצות. 

‘חנה אמרה.’ הוא התעקש. ‘היא היתה חרדיה בסמינר בירושלים והיא חזרה בשאלה והיא סיפרה לנו הכל על השטויות שלכם.’

גדעון הופיע כמלאך. אני ועוד אחד שלא ראיתי עד כה טיפסנו לארגז הסילבראדו והתנועענו במהמורות הדרך כל אחד בפינתו עד שהגענו ליישוב. ‘מחר בשש,’ אמר גדעון כשירדנו, ‘אחכה לכם כאן.’ המכינה היתה מבנה ישן. עכשו בחופש היא לא פועלת והמבנה משמש בשביל ‘חלוצים’ שבאים לחטוף כמה ימים של עבודה מחוברת לאדמה בטרם יחזרו אל השגרה שם מאחורי ההרים. ניתנה לי מיטת ברזל, היה מזרן סביר. על מצעים מי חשב.

באמת למה שחור לבן, הרהרתי במיטה. למה לא לבחור צבע. עיני ריצדו על התקרה החשוכה ועל הקירות המלאים סיסמאות ודיבלים. חברי לחדר כבר התנשם עמוקות מתוך שנתו בזמן שפעימות לבי עוד היו נסערות ובראשי רצו מחשבות לא מסודרות. והבנתי שגם אילו בכוחי לאלתר הסבר מנומק לשאלה, זה לא כשאני בעמדת המותקף המתגונן, אז חיפשתי נימוק מן המוכן עד שהתרדמה חטפה אותי.

בשש בבוקר הכל היה חשוך, רק אורות הסילבראדו קיבלו את פנינו. בינתיים קצת התיידדתי עם חברי לארגז האוטו ולחדר, ישי שמו. הוא דתי חזק מאד עם כיפה סרוגה שעוטפת את מרבית ראשו והוא בא לכאן כדי לקיים מצוה של יישוב ארץ ישראל, וגם מתן שכרה בצדה: אין על ההשראה של עבודה רצופה בסביבה הטבעית. זה מחבר את האדם אל עצמו כמו פאזל שהתפרק. ירדנו בין הדקלונים, שתי קומות אדם החתיכה. ‘מתי אוכלים?’ שאלתי. ‘בהמשך גדעון מביא.’ נעניתי. גלגלתי את תפילַי סמוך לגזע, התפללתי בקצרה והצטרפתי אל החבורה.

הוקצה לי סולם וציוותו אלי אחד בשם יותם שעבד מעברו השני של העץ, שנינו שקועים בעבודתנו כמעט ללא מילה. יש לראות שסוגרים את האשכול היטב, יש להיזהר מדקירות ולכן לקצוץ במזמרה ולפעמים לעלות לשלב שהסולם מתחיל לרעוד. יש להזיע, וכשחשים צורך, לרדת למטה ולחפש את הקלקר הקרוב ולהרימו גבוה מעל לראש ולשתות מים קרים ששתו מהם כבר כמה פועלים לפניך. את ההתקדמות סופרים בעין. רשת אחת, שתיים, שלוש… ומי שראשו רץ קדימה מחשב כמה אשכולות הספיק בשעה בשכר המינימום שלו, כמה סחורה טובה תצא מזה וכמה כסף יישאר בפנים לבעל הבית אחרי שיוריד על העובדים של ההאבקה והגדיד, על המים, על הדלק של הסילבראדו ועל הטחינה הגולמית… וכך לחוש שהוא ‘רווחי’, וזו תחושת סיפוק גדולה המחזיקה את כל החזה במקומו הנכון. הדבר גרם לי לא אחת למהר ולהניח את הסולם באופן פזיז ולרעוד למעלה מפחד.

העץ היה כמעט עשוי. יותם ואני הסתייענו בחצאי מילים כדי לחלק בינינו את האשכולות שהיו על קו התפר. הוא סיים ואני קצת אחריו. ירדתי מהסולם והבטתי בעץ בתחושת גאוה, מחשב שוב בחתך גס את הרווח של בעל הבית מכל החתיכה הזאת. ואז סחבתי את הסולם לעץ שכבר התמקם בו יותם, ובתוך כך ניגבתי את פני המיוזעות וטרודות הזבובים בגופיה שעל הזרוע שלי, כשבידי האחרת נמצאת המזמרה, והכובע הוסט לי הצדה וכמעט נפל, ודידיתי כל הדרך עם הסולם בראש כפוף שלא ייפול הכובע, וכשבאתי להשעין את הסולם על העץ מעדתי ונפלתי ושפשפתי את האמה והמרפק. הרמתי את ראשי וציפיתי לתגובתו של יותם, אך זה שלח אלי מבט סתמי והחזיר את ראשו בחוסר עניין אל מאחורי אשכולות התמרים. ושוב חזרה אלי חווית ההשפלה מליל אמש.

למזלי אור היה רחוק ממני, ומלבד צפצופו שהדהד מפעם לפעם בין הדקלים לא נתקלנו, אך כשטיפסתי על הסולם באטיות התחלתי לטכס עם עצמי עצות לקראת המפגש הצפוי לנו בארוחת הצהרים. דימיתי את עצמי נכנס לחדר האוכל כשהוא כבר עם החברים שם, ואני הולך כמי שלא מכיר ולא אכפת לו. לא היה אמש שום דבר ולא יהיה מחר, כי האור הזה פשוט לא קיים. וברוח נכאה זו התחלתי את עטיפת האשכולות בעץ החדש, וחישבתי במוחי שעוד כמה שקלים לשעה לא היו מפילים את בעל הבית, וזה רק הצורך של המעבידים שהעובדים שלהם יישארו למטה… עד שיותם הפנה את תשומת לבי בנפנוף יד והזכיר לי שאני רעב, וירדתי אחריו אל המקום שבו שמו את ארוחת הבוקר, מוודא, חרף הקושי לזהות דמויות עטופות בכובעים ומשקפי שמש, שאור כבר לקח את ארוחתו והתרחק.

בתום המשמרת לאחר הצעידה נכנסתי עם כולם לארוחת הצהרים, עסוק באימונים עצמיים להתעלמות, כפי המתוכנן. מה שהיה שונה מאמש היו הבלונים הצבעוניים והשלט ‘מזל טוב!’ על הקיר. ‘במה מדובר?’ שאלתי מישהו מימיני. ‘יומולדת לאור,’ השיב. התיישבנו כולם סביב השולחן וחנה הביאה לקול תרועת כפיים את עוגת השוקולד החלבית שהכינה בשבילו. זו חנה הזאתי שחזרה בשאלה וסיפרה שצריך לשאול את הרב אם הבחורה מספיק יראת שמים. שוחחנו קצרות, החשדנות ניכרת על פני שנינו. ‘אה אתה משמה,’ אמרה. ‘אני מכירה קצת…’ קצת הרבה, השלמתי אותה במחשבתי, יותר מדי… היא לא דתיה אבל המטבח באופן עקרוני כשר, ומה אעשה בכגון זה. העוגה, על כל פנים, היתה מגרה במיוחד, עיניו של אור נצצו בהתלהבות והוא חילק לי כמו לכולם פרוסה יפה. וכשהגיע תורי לברך אותו הוא שמח והתרגש.

לקראת ערב כשסיימנו במטע פיגרתי תשוש אחרי השיירה בדרך לחדר האוכל. הבטתי על הגבעות המכתימות, ללא צמח כמעט למעט שורות דלילות בחריצים, והתבוננתי על עצי התמר המוריקים מצדו השני של השביל, ושאלתי את עצמי מדוע אנחנו לא מגדלים גם כן תמרים במדבר, ולמה לפעמים נראה שחוץ מקיום הכתוב איננו אוהבים שום דבר. ולו יהיה טוב שכך, התפלספתי, הרי בסוף גם אנחנו נדרשים ליצרנו, אז האם לא עדיף שבמקום חוויות זולות וחלונות ראוה נבנה לנו חוויות של איכות… 

ובעוד אני נהנה מרעיונותי תוך שאני משתעשע בטפיחת הנעליים בחול נתתי לבי על כך שאני צועד כעת לחדר האוכל, שם בעוד כמה דקות אפגוש פנים אל פנים בין קירות האולם את מי שהיו פזורים בין העצים ושקועים בעבודה, ושוב אחוש זר ומפוחד. וגולה גדשה לי את הגרון ואף שזו תהיה לי כבר הארוחה השלישית אתם, ולמרות הכבוד שרחש לי אור בצהרים וכל הרוח הטובה ששררה אז בחבורה. ומחשבתי נדדה אל פנחס מהישיבה, שמעולם לא היה מכניס עצמו לשטחים שכאלה, ומה היה אומר אם היה רואה אותי עכשו כאן בבגדי אלה. והבטתי על חולצת הפועלים שלי ועל המכנסיים המאובקים הזקוקים לסידור תכוף. ומחשבתי המשיכה אל שרגא מהישיבה ואל הרב קוסלבסקי, שאנו מתלמדנים יחד בסדר ג’, והנה אני פה בין חבורת אלו שלא שנו ולא קראו, ובא בגאון ומפריח תהיות לאוויר באשר לגידול תמרים ועוד כלמיני ביקורת עצמית… ובתוך כך שפשפתי את הכובע של אדם על הזבובים ששיגעו אותי במצח ותהיתי לעצמי מיהו ה’אדם’ הזה שנכנסתי תחת הכובע שלו, ואילו מין שמות הם מביאים כאן… כך רשפתי גצים עלי ועל סביבתי, וחשתי בושה שתחת לשבת בנחת במזגן בית הכנסת בשכונה ולגרוס משנה ועוד משנה, אני פוסע ברגלי המתפרקות מעבודה אל העונש שגזרתי על עצמי – תחי הנאת האיכות!

שורת צבאים כמעט בצבע הקרקע ניתרה מעבר לגדרות החווה וקטעה את ההתאשמות הנוגה שלי. שלפתי מהתיק את המצלמה והצלחתי ללכוד שני שלמים וזנב מתוך השמונה, שישה או שבעה שהם היו. איך שהם בלבלו. היה קשה לא לספור את אותו אחד פעמיים, ולהפך. קרוב לקרוואן המעוטר קיבל את פני בחיוך בהיר השיער, עת הוא כרע על ברכיו והאכיל את הכבשים. סיפרתי לו על הצבאים שניקרו לי בדרך והראיתי לו את התמונה. הוא אמר בעיניים נוצצות שאין כמו המדבר,  ושזה עושה טוב לנפש כל השקט הזה. הצעתי שניגש יחד לחדר האוכל. נכנסתי לצדו בבטחת מה לאולם המואר צהוב.

באולם כבר היו צמד הנערות שנכנסו לעבודה רק הצהרים ועשו עצים בצוותא, וטוביה, שהנהן לי בראשו כשנכנסתי, ובסוף האולם השתרעו על המזרנים הנער הכהה ואור, שלטובתם נטש אותי תכף בהיר השיער, ועוד נכנסו אחרינו עובדים בזרימה אטית. ניגשתי אל קומקום המים שעל השיש לעשות לי קפה פועלים ומזווית עיני קלטתי את אור קם מהמזרנים. שיקעתי את עצמי בעסקי הקפה בתקוה שהסחת הדעת תהיה הדדית. 

דייקתי שוב ושוב את גודל ההר שעל הכפית בזמן שהקומקום השמיע רעש איום. תחילה חשבתי על הר גבוה וצר, עד שראיתי שוב את גודל הכוס והחלטתי להשטיח את ראשו. אך עייפותי העזה הכריעה בסוף בעד החזרה להר השפיץ. משהייתי סגור על ענין הקפה ניגשתי לסוגיית גרגירי הסוכר, ואז הפתיעה אותי מאחור הקריאה הקולנית: ‘דוד!’ היה זה אור שדאג שקריאתו לא תפספס אף נוכח השוהה באולם. האדמתי מהפרהסיה וגם מהפנייה אלי בשמי, דבר שכמעט לא קרה לי בחווה. ‘זה נכון,’ שאל בהתרסה, ‘שאתם לא מתגייסים לצבא?’

הקומקום רתח. מזגתי ביד רועדת מים לכוס, מתאמץ לשדר התעלמות, אך על אור ההצגה לא עשתה רושם. הוא ניגש אל השיש, הצמיד את פרצופו הדק לפרצופי וצעק: ‘למה אתם לא עושים צבא?!’ ונותר לעמוד ולנעוץ בי את עיניו הבוערות כאילו בעוד רגע יתנפל עלי. בהיר השיער כמו נוכחים נוספים מיהר למשוך אותו בחזרה למזרנים אך נתקל בעקשנות של ברזל. הנוכחים, שהתרבו, חצצו בין אור לביני וניסו להשתלט עליו, וכשטוביה לפת אותו אור נגח את ראשו, ‘עזוב אותי!’ הוא צעק, ‘בגללם שונאים את כולנו! את כל הימין הם מכתימים!’

‘אני מחר עוזב,’ אזרתי אומץ ואמרתי בקולי המעוך. ‘שומע אור?’ הגברתי את קולי והתקבל הס, ‘ממחר בצהרים לא אהיה בנוף שלך. תניח לי עכשו עד מחר.’

‘אתה מבטיח!’ אמר. ‘תזכור!’

הערב היתה זו אשתו של גדעון שהקפיצה אותנו למושב. ישבתי מצונף בפינתי בארגז, רותח מזעם ומסרב לקשר עם ידידי שראה בקלוני. הם אחרי זה מסיקים מסקנות, השתוללו בי המחשבות, מכך שאנו לא מסבירים… ובכלל, מי הם שיקבעו את גבולות המציאות סביב האזור שבו אנו לא לוקחים חלק… שיבוא הנער הנחמד הזה אלינו ויפגוש מציאות שלמה שבה הוא וחבריו לא לוקחים חלק, ונראה אז את הלשון שלו… אבל אנחנו הרי לא נתקוף אותו אם יבוא, אנחנו כרגיל נרצה להיות נחמדים ולעשות ‘קירוב’… 

כשיצאתי מהמקלחת במכינה המתין לי בחדרי לא אחר מאשר גדעון. ‘הצטערתי לשמוע על מה שקרה הערב בחדר האוכל,’ אמר לי. ‘תתארגן, זה בסדר,’ הוסיף. ‘אני אמתין בחוץ.’

שוחחנו מחוץ למבנה במשב הרוח הקל. לא היתה בפיו בשורה יוצאת דופן מלבד הסולידריות והאחריות שחש שהוא מחויב לשדר לי, ובכל זאת, גם בזה התנחמתי. ‘אז מה בעצם מביא אותך לפה?’ התענין הוא עצמו בסופו של דבר.

‘יש לי נטיה סקרנית לפגוש מקרוב דברים שמרחוק נראים משונים.’ יצא לי משפט מתוחכם וחסר מחשבה, תוך שאני מביט על השתקפות פנס הרחוב בקרקפתו.

‘מעניין.’ אמר וניער את ראשו, כמו לא ציפה לגילויי נטיות אישיות שכאלה. לאחר רגע הוסיף: ‘אבל מה פה נראה משונה? שלא מבריקים נעליים? זה?’ ואז הרצין מבט ותפס בכעס במעקה הטנדר: ‘זה בדיוק הפוך!’ אמר נחרץ, ‘אבל בדיוק הפוך! אני גדלתי קצת דרומית מכאן במתכונת דומה. אני חונכתי כל חיי לחשוב שאם אני לא אהיה פה, כלום לא יישאר לנו כאן. העבודה היא קשה ובלי פשרות, עם חובות גדולים, והתמרים רק מתחילים להניב… אבל מה פתאום. אין לי מחשבות אחרות. מאיפה שאתם באים העובדים מפונקים. צריכים כסא עם גלגלים וידית מנגנון. הם באים בבוקר מצוחצחים, עושים נס קפה, מדברים, מקשקשים, ואז יושבים מול המחשב לעשות שני דברים וכבר צריכים “שכר” ו”תנאים”. זה משונה מאוד כשתחשוב על זה.’

הוא קשקש במפתח ופנה אל דלת הטנדר ופתאום הסתובב אלי, ‘אבל אתה אברך, לא?’

‘אני בחור,’ תיקנתי.

‘בחור, בסדר. מה זה אומר… אתה לומד בישיבה, לא?’

‘כן.’

‘אז זה לא קשור אליך כל זה,’ אמר ונופף ידו בביטול כאומר, סתם דיברתי, וטיפס למושב הטנדר. ‘הי!’ שרבב שוב את ראשו החוצה לפני שסגר את הדלת, ‘רק שימו לב… שומע גבר? שימו לב שם שאת התורה שאתם לומדים תעשו כמו שאנחנו עובדים פה ולא כמו שאלה לידכם עובדים.’

‘אז זה לא קשור אליך כל זה,’ אמר ונופף ידו בביטול כאומר, סתם דיברתי, וטיפס למושב הטנדר. ‘הי!’ שרבב שוב את ראשו החוצה לפני שסגר את הדלת, ‘רק שימו לב… שומע גבר? שימו לב שם שאת התורה שאתם לומדים תעשו כמו שאנחנו עובדים פה ולא כמו שאלה לידכם עובדים.’

בתום משמרת בוקרי האחרון טיפסתי גמור ותשוש מהמטע אל הקרוואנים בכיוון שביל העפר המוביל אל התחנה, וראשי היה כבר אי שם בפאתי השכונה הירושלמית עם פינחעס ושרגא מהישיבה. ליד דיר הכבשים ניתר לעברי אור במפתיע. ‘אתה באמת הולך?’ שאל. ‘חבל…’ ולא ידעתי אם שמעתי נכון או דמיינתי.

צעדתי בשביל העפר כשאור מלהטט סביבי. מזגזג מצדו האחד אל צדו האחר של השביל, בועט בחצץ, מרים בברך אל הראש או הודף עם היד. מדי פעם המציא שאלות התעניינות: ‘בדקת שיש לך אוטובוס? אתה יודע שהוא רק שלוש פעמים ביום…’ ‘אז מה אתם עושים שם?’ כשהכוונה היא לישיבה, ו’איפה אמרת שאתה גר?’

‘חבל שאתה הולך,’ אמר שוב והתיישב על ידי בתחנה. השקעתי את מבטי בחודי ההרים, לא ממש יודע כיצד לנהוג בו. אמש הוא סנט בי בפני כולם ועכשו הוא כה נחמד. בידי האחת גזרתי אומר להתייחס אליו מעט ככל האפשר, אך ידי השניה פיעמה רגשי אחוה ומחילה של פרידה, ומשגברה זו, היה על קצה לשוני לומר לו: אתה יודע אור, אם באמת רצית אתמול בערב תשובה…  אלא שחששתי לפגוע במצב השברירי ששרר בינינו. רגע חשבתי שנכון להעלות את זה ובמשנהו חשבתי שלא, וכך מצאתי את גולת הגרון שלי עולה שוב ויורדת במתח קל מאותו ברנש, שיש מחברי שמלכתחילה לא היו מזכים במבט. אותם שכנראה לא דרכו כאן מעולם וזה בטח לא חסר להם.

אוטובוס ירוק בצבץ מרחוק. אני קיימתי את מצוַת הפוקדים לתחנה זו, בלי תיק מסורבל, רק עם תרמיל קטן על הגב, חולצה לבנה מקומטת ונעליים מכוסות אבק. אני שולף את הבקבוק ושותה מים ומביט בהרים, שותה ומביט, כמו לבלוע עד תום את הרגעים האחרונים.

‘ביי דוד! להתראות!’ צעק אור בקולו הדקיק ונופף לי לשלום בעודי מטפס במדרגות האוטובוס, והוסיף ללא גרם ציניות: ‘בטח תזכור אותי!’

להדפסה