קיץ ארוך מדי – פרק ל”ב

יום שישי היה יומה הגדול. יצאה בכוונה קצת מאוחר מהבית ועלתה על קו 77 והלכה ישר לגאולה. הגיעה אל החנות בשמונה וחצי. היא אמורה לפתוח רק בעשר, אבל לא היה אכפת לה להקדים. לכיתה היא לא יכולה ללכת, כי אז לא תוכל לצאת מהשער בלי אישור. היא יכולה לפתוח קופה, לארגן סחורה. ואולי להספיק להתקדם בינתיים בחומר למבחן. אולי אפילו תפתח את החנות קצת קודם. מסודי תהיה מרוצה ממנה אם יהיו יותר עסקאות. אבל הלקוחות כבר יודעות שכל החנויות לא פותחות לפני עשר וכנראה לא יטרחו להקדים. 

מה היא תעשה בסוף היום היא לא יודעת. החנות נסגרת באחת וחצי. ואחר כך היא עוד צריכה לסגור קופה, לעבור עם סמרטוט על הרצפה ולנגב את המראה. נראה שהמראה מתלכלכת מרוב הפוזות שהלקוחות עושות מולה. עומדות מולה ועושות ריקוד תימני, צעד לימין, צעד לשמאל וסיבוב. לפעמים היה לה קשה לכבוש גיחוך. רק הנוכחות המאיימת של פליאה עצרה את הדמיון שלה מלהתפרע. את רשימת החסרים ואת האיסוף של הבגדים מהתאים תעשה תוך כדי. וגם את הסידור של הסטנדים וההפיכה של הקולבים כלפי פנים. ואת המיון של הבגדים לפי צבעים, אחרי שהלקוחות ידאגו לבלגן את הכל ביסודיות. הלוואי שבשעה האחרונה לא יבואו קונות, והיא תוכל לארגן את הכל עד הסגירה ולעוף. אבל בטוח הן יגיעו. כולן מגיעות ברגע האחרון. השבוע כשעשתה חפיפה עם פליאה, כל יום חמש דקות לפני הסגירה נהיה הכי עמוס ופליאה התחילה לגרש את הלקוחות מהחנות. היא לא תצליח לעשות את זה כמוה. רק שלא יעכבו אותה מעבר לזמן. 

מה היא תגיד בבית? תצטרך להמציא שבקיץ הן מסיימות בשישי יותר מאוחר. ושמרכז העיר היה פקוק. ערמות של שקרים. כל שקר גורר עוד עשרה שצריכים לחפות עליו. שרק תחזיק ראש ולא תשכח את כל ההמצאות שלה. שלא תילכד בעצמה בקורי העכביש שהיא טווה. אולי תציע לאבא שלה ללכת למחנה יהודה לעשות קניות לשבת. זה ייצר לה חלון זמן סביר לכסות על האיחור שלה. 

גאולה היא סוג של מגדיר ירושלמי. כל כמויות האנשים שמתרוצצים שם, טורי המכוניות הצופרות ואנשים שחוצים בתוך המהומה לכל הכיוונים, ונראה שלא שמעו כאן על מעברי חציה וכל מיני דברים ציוניים כאלה.

גאולה היא סוג של מגדיר ירושלמי. כל כמויות האנשים שמתרוצצים שם, טורי המכוניות הצופרות ואנשים שחוצים בתוך המהומה לכל הכיוונים, ונראה שלא שמעו כאן על מעברי חציה וכל מיני דברים ציוניים כאלה. מונית שנעצרת להטעין תכולה אנושית על חבילותיה, ועוצרת את כל התנועה בפקק ארוך ארוך. אנשים שעוברים עם עגלות תינוקות מלפני משאיות שנעצרו במורד סמטא צדדית, ונראה כי כל רגע הן הולכות להידרדר לתוך הרחוב הראשי. אבל הם ממשיכים לדבר בנייד וסומכים על מלאכי הרחמים המקומיים שיטפלו בעניינים. ביום שישי הכל נהיה עוד יותר צפוף, ואנשים עומדים בתור כדי להבטיח לעצמם את השבת, בעיקר בחורי ישיבה אמריקאיים, אבל גם אנשים אחרים, המון. אנשים פה יודעים מאד טוב לקנות קוגל וסלטים וחלות לכבוד שבת. 

ובכלל מתנקזת לכאן כל הקדחתנות הירושלמית, נראה שאנשים פה כל הזמן צריכים דברים. זה משהו שהיא עוד לא הצליחה להבין. אנשים פושטים על החנויות כאילו אין להם מה ללבוש. וחנויות היוקרה הכי עמוסות. בנות בגיל שלה דוחסות את החנות, ממששות את הבגדים בחשיבות, במין רצינות תהומית, אפילו לא מזדעזעות מהמחירים. כמה העליונית? משכורת וחצי? טוב, נמדוד, למה לא. מודדות, מחליפות מידה, מנסות צבע אחר, גזרה כזו וגזרה אחרת. הכל במין כובד ראש כאילו קונות שמלת כלה. אני צריכה מידה יותר קטנה. זה ענק פה במותן. והיא לא רואה מה ענק פה. מה זה משנה החצי סנטימטר הזה. היא לא מצליחה להבין את הראש הזה. ואז הבגד נמאס להן אחרי חודש והן באות לבדוק אם הגיעה סחורה חדשה. קונות במשרה מלאה.

*

מסודי באה בסגירה לאסוף את המעטפה עם הכסף. היא השאירה בקופה שטר של עשרים ושטר של חמישים לעודף כמו שפליאה לימדה אותה ואת השאר הניחה במעטפה והתקשרה למסודי לומר שסיימה. כשהגיעה היא דיווחה לה במין גאוה על הלקוחה שבאה עם הבנות שלה וקנתה כמעט מלתחה שלמה לקראת שבת שבע ברכות במשפחה. היא לא אמרה לה איך שהיא גייסה אומץ לומר לאחרונות הלקוחות שהיא סוגרת קופה ושיזדרזו, אבל בתוכה היתה גאה בעצמה מאד על היכולת החדשה שפיתחה. 

מסודי העיפה מבט על החנות לראות אם היא עמדה בדרישות ביומה הרשמי הראשון, שאלה אם זכרה להוציא דו”ח Z ולהשוות בין המזומן בקופה לבין שורת הסיכום. ואחר כך אמרה, שאפו, עשית את זה יפה. שיהיה לך שבת שלום. היא התכוונה להכל, לכל התפקוד שלה במשך היום הזה. והיה נשמע מן הטון שהיא אמרה את זה שהיא מופתעת לטובה.

*

התחושה הטובה החדשה הזו ליוותה אותה גם ביום ראשון. היא ישבה בכיתה ליד השולחן. הבנות עמדו קבוצות קבוצות, צוחקות וצועקות ומנפנפות בידיים ונוגסות בסנדויצ’ים לסרוגין. טובי נשאבה לתוך אחת הקבוצות והיא נשארה לבדה ליד השולחן. לפעמים טובי נשארת לשבת במקומה ואז בנות החבורה שלה נאספות סביב ורננה יכולה להרגיש קצת בעניינים. אבל בימים אחרים היא ישבה לבדה. בעבר ניסתה פעם פעמיים לקום להצטרף אל אחת הקבוצות, אבל המחסום של הגבים גרם לה לוותר. אם היתה יותר גבוהה, אולי היתה מצליחה להציץ מאחור ולקלוט משהו, אבל עם המטר חמישים ושתיים שלה לא היה לה סיכוי, והיא חזרה למקומה בעליבות ולא ניסתה עוד. לפעמים מישהי זרקה לה איזה משפט של נימוסין כשעברה לידה, אבל בזה התמצתה כל הפעילות החברתית שלה. 

לא פעם היא שברה את הראש בניסיון לשחזר מה עבד לה בכיתה הקודמת ולהבין למה פה פג התוקף שלו. הדבר היחיד שיכלה לחשוב עליו הוא שעם החברות ההן היא גדלה מגיל הגן, והנוכחות שלה יצרה אצלן החתמה מוקדמת, כפי שהן היו תבנית נוף מולדתה. אבל אולי זה לא רק זה. החברות הקודמות שלה פשוט היו אחרות. הנינוחות של השפלה, השלוה העצלה שנחה בכל, הריתמוס הקבוע של הגלים המתנפצים אל החוף, כל זה חדר לתוך הנשמה של האנשים. אף פעם לא נשבו שם רוחות הרים חזקות. ותיירים לא גדשו את הרחובות וצילמו בלי הפסקה, ונח־נחים לא רקדו על הסוואנות, וקבצנים לא הבטיחו ישועות וחילקו ברכות מטעמים שיווקיים. ואנשים לא קנו במין טרפת כזו כאילו מספקים איזה רעב של הנשמה. איזה חלומות על הבגד ההוא שראית בחלון הראוה, או על הנעליים של זאתי מהכיתה המקבילה והתביישת לשאול איפה היא קנתה. וממילא אין לך כסף לקנות, אבל את משתוקקת לדעת את הסודות המופלאים האלה. איך נהיים יפים, איך נהיים טרנדיים. איך נכנסים לעניינים. 

העבודה החדשה שלה פתחה אותה עוד יותר לעולמות האלה, אבל גם הרגיעה בה משהו. זה רק שאלה של זמן. היא עוד מעט תהיה מהצד השני, שבודק את הבגדים בחשיבות ואומר, זה כותנה או סינתטי? צריך לכבס בנפרד?

העבודה החדשה שלה פתחה אותה עוד יותר לעולמות האלה, אבל גם הרגיעה בה משהו. זה רק שאלה של זמן. היא עוד מעט תהיה מהצד השני, שבודק את הבגדים בחשיבות ואומר, זה כותנה או סינתטי? צריך לכבס בנפרד? היא תחפש את החולצות עם הכתמים של המייקאפ, שבעלת החנות שמה בסטנד של המבצעים כי הצבע לא ירד בשפשוף ביד. היא תכבס בבית ויהיה לה בגד יוקרתי בחמישים שקל. וכשישאלו היא תגיד, מאיפה? זה מלוקה. כן, מאה חמישים. כן, נראה לי שיש להם בעוד צבעים. 

אז בינתיים התכנית שלה להפסקה היתה למשוך את הזמן. ללכת לאט ליטול ידיים ולברך בכוונה מילה מילה, ללעוס את הביסים בקפידה. לתת הרבה צומי לסנדויץ’ הזה, הוא צריך להספיק לה למשך עשרים וחמש דקות. פתחה ספר קריאה שלקחה אתמול מהספריה, כי אתה עמדי, ובהתה במילים תוך כדי טיפול בסנדויץ’, שייראה שהיא פשוט מנצלת את זמן הסנדויץ’ לקריאה, שלא תעשה רושם אומלל של בת שקוראת כי רק הספר מוכן לדבר אתה.

ואז, כשניסתה לדוג את המילים מתוך הדפים שמולה, ובמקביל לחבר את המילים שהתעופפו סביבה לסיפורים בעלי משמעות, הבחינה בצללית גבוהה שצמחה פתאום לצד השולחן שלה.

להדפסה