בסיכון

"אני מבינה," אני אומרת לה. אני לא מבינה כלום. "התואר 'מדריכה' כאן הוא תחליף למילה 'שוטרת'. תצאי עכשיו. תחזרי בזמן. תעשי תורנות. תפסיקי עם האלכוהול. אל תחתכי את עצמך. אל תרצי למות."

“את המדריכה?”

באותו רגע רציתי להיות כל דבר מלבד המדריכה. רציתי להיות נועה, שהעצב יפה לה כל כך, עד שעיצב שריטות אומץ על ידיה. רציתי להיות יהודית ולקחת סיגריה, להחליק עם הקיר למטה, לשים את הכובע על הראש ולקלל את חיי למוות. רציתי לעבור צד, רציתי כל כך.

“כן.” שלושים שקלים לשעה.

“את יכולה להראות לי איך מפעילים מכונה? אני לא יודעת.” תהילה עומדת מולי בפנים חסרות ישע.

“בטח.” תהיי נעימה. נדיבות ואדיבות זה שם המשחק. תמיד נחמדה, תמיד פנויה לעזור, תמיד שפויה עד כדי שיגעון. לרננה למשל זה בא בקלות. היא מדריכה מאז שהיא נולדה, ככה זה דתיים לאומיים, בני עקיבא מגיל שש וזה טבוע להם בנשמה. אני הולכת עם תהילה לחדר כביסה, מראה לה איך שופכים אבקה ואיפה שמים מרכך ואיך מפעילים תכנית מתאימה.

“יעלייי.”

“כן?”

“אני רוצה להראות לך משהו שכתבתי.”

“אני אשמח.”

יותר מאשמח, הרבה יותר. בשביל רגעים כאלה אני שורדת פה משמרת של שתיים עשרה שעות רצופות. פתטית שאני.

שרית מחפשת בטלפון שלה ומקריאה לי.

“יְלָדוֹת סֶנְטֶר                                                                                                             

 חוֹתְכוֹת וְרִידִים                                                                                                           

 קוֹנוֹת וְרָדִים                                                                                                             

 נִשְׁעָנוֹת עַל קִיר                                                                                                        

מַחֲלִיקוֹת לְמַטָּה                                                                                                                          

מְדַמְּמוֹת                                                                                                                        

עַד אָבְדַן חוּשִׁים                                                                                                               

עַד אָבְדָן הַכֹּל                                                                                                                 

יְלָדוֹת אֲבוּדוֹת                                                                                                          

שֶׁהוֹרִים שָׁכְחוּ בִּגְאֻלָּה                                                                                                    

וְלֹא חָזְרוּ לְחַפֵּשׂ”

לוקח לי רגע להתעשת מהצמרמורת שמתחילה מהגב התחתון ומטפסת למעלה עד הצוואר. ילדי סנטר הוא מושג המוכר יותר בתל אביב ומשמש ככינוי לנוער בסיכון גבוה שנוטה להסתובב בקניון דיזינגוף סנטר. שום ילדת סנטר לא נשכחה בגאולה, זה בטוח, כי ילדי סנטר מקורם בתל אביב ולכן ההשאלה הזאת שהיא משתמשת בה כואבת לי. אין לכאב הזה שם. אין מושג מקביל לילדים שנשרו מהמגזר החרדי. או אולי יש? ילדי כיכר ציון? ילדי החוט המשולש? ילדי חדרי מדרגות במקור ברוך? אני לא יודעת.

“נשמע שכאב לך כשכתבת את זה.” באמת יעל? זה הכי טוב שלך?

“כן.” היא מוציאה אוויר.

אני חושבת מה לומר. את צריכה להיות מדריכה, אני מזכירה לעצמי, את צריכה לתמוך בלשמוח, בלחיות, בלהשתקם.

אני חושבת מה לומר. את צריכה להיות מדריכה, אני מזכירה לעצמי, את צריכה לתמוך בלשמוח, בלחיות, בלהשתקם.

“לפעמים הכאב הוא כל כך חזק שהוא פשוט לא קיים, כי אם הוא היה קיים אז אני לא הייתי קיימת.”

מדריכתי ביותר, מלא בתקווה. חיה העו”סית שומעת את זה והיא מפטרת אותך במקום. מה זה הדיבור הכמעט אובדני הזה? טיפשה טיפשה טיפשה. תגידי משהו אופטימי, משהו שיפצה על זה, משהו…

אבל שרית מחייכת. “איך את תמיד מבינה…”

“אני מבינה?”

“כן, יותר מכל איש צוות אחר פה, זה נראה שיש לך מושג על מה את מדברת. לכן אני משתפת אותך. את לא רננה, שמילה אובדנית אחת והיא נחרדת כי החיים שלה הם פרפרים ופרחים ופתקי יומולדת מעל המיטה. את לא אלישבע, שפשוט נולדה שמחה, אם יש דבר כזה. את לא חיה, שהיא חכמה מאד אבל גם נשואה ועם תואר ומשפחה ולא ידעה בדידות בחיים שלה.”

אני אוהבת את שרית. כשאני מסתכלת עליה אני רואה בגרות וילדותיות, כאב ושמחת חיים, חכמה וטיפשות נעורים.

“תגידי,” אני שואלת בהיסוס, “הייתה לך תקופה שחיית ברחוב?”

היא צוחקת “למה את שואלת?”

“יש בך משהו הישרדותי,” אני עונה. “אף פעם לא קר לך, את לא בררנית באוכל, ואת יודעת להדליק אש עם אבנים – זוכרת שהראית לנו את זה אז במנגל שעשינו?”

היא מחייכת.  “הייתי ברחוב. חורף שלם, לפני שנתיים.”

“איך שורדים?”

“אה, פשוט מכירים את האנשים הנכונים. לילה אחד נזרקים אצל ההוא, לילה אחר ישנים עם כמה חבר’ה באיזה בניין נטוש. וכשאין אז מסתפקים במגלשה או בחדר מדרגות.”

בזמן שאני מנסה לעכל את הדברים, רננה קוראת לי.

“נועה לא מוכנה לעשות תורנות. תיקחי לה טלפון ותתקשרי לחיה.”

“אני באה.”

נפרדת משרית בחיוך קל, עולה לקומה השנייה, נכנסת לחדר של נועה ומוצאת אותה בעיצומו של התקף חרדה.

רננה עומדת מאחורי בהבעה ביקורתית-רננית. “היא מזייפת התקף כי היא לא רוצה לעשות תורנות.”

אני מסתכלת על נועה, רועדת, פנים שטופות דמעות, ראש בין הידיים ומתנדנדת הלוך ושוב. זיוף או לא זיוף, היא משדרת מצוקה עזה.

“תני לי אתה כמה דקות, בסדר?”

רננה מחמיצה פנים ומביטה בשעון שלה בחוסר שביעות רצון, ואז מסתובבת והולכת.

“נועה.” אין תגובה. אני מתיישבת כדי להיות בגובה העיניים שלה.

“נועה תסתכלי עליי.” היא מרימה את הראש אט אט, בעיניים שלה אני רואה את הפחד.

“מה?” היא אומרת בקול חנוק.

“אני יודעת שכואב עכשיו”, כואב לי גם, כואב לי היא וכואב לי אני. ואני לא יכולה להראות לה את זה כי אני מדריכה ולמדריכות לא כואב. מדריכות הן שפויות ויציבות.

כואב לי גם, כואב לי היא וכואב לי אני. ואני לא יכולה להראות לה את זה כי אני מדריכה ולמדריכות לא כואב. מדריכות הן שפויות ויציבות.

“אני יודעת שאת רוצה לכבות את הכול ולא להרגיש כלום, אבל אני רוצה שתהיי איתי רגע. תגידי לי איפה בגוף את מרגישה את זה?” למדנו פעם באחת ההדרכות שהדרך הטובה להרגיע חרדה היא לתת שם לתחושות הפיזיות שעולות.

היא מצביעה על הבטן שלה ועל הצוואר. “אני מרגישה אותו נוגע בי, אני מרגישה את זה… אני צריכה שזה יפסיק עכשיו!” אני לא יודעת על מי היא מדברת אבל גם בי הוא נוגע, וגם אני צריכה שזה יפסיק עכשיו, ואני לא שפויה ואני לא יציבה ואני לא יכולה להיות מדריכה שמרגיעה התקפי חרדה ותומכת בלשמוח, בלחיות, בלהשתקם. כי אני לא שמחה ואני לא חיה ואני בהחלט צריכה שיקום, ומה חשבתי לעצמי שבאתי לעבוד במקום שהיה מקבל אותי יותר מהר בתור חניכה מאשר בתור מדריכה.

“זה מפסיק עוד רגע, את מצוינת.” המילים בוקעות ממני בלי מחשבה. “שימי יד אחת על הבטן, יד שנייה על הצוואר וקחי נשימה עמוקה מהאף ולהוציא דרך הפה.” אני נותנת לה הוראות אבל מבצעת אותן בעצמי. החרדה שלה כמעט והופכת להיות שלי.

היא מנסה להשתלט על עצמה ולעקוב אחרי ההוראות שלי. היא לא מצליחה.

“אלופה,” אני משקרת. “עכשיו תנסי להרגיש את הרצפה שעליה את היושבת, את הקרירות שלה, את הקשיחות.”

היא רועדת, מפרפרת בחוסר שליטה “אני רוצה למות.” היא מנסה לשרוט את עצמה, תוקעת ציפורניים בזרועותיה. אני רואה עליהן צלקות רבות, חתכים יפים ומדויקים. לאורך ולרוחב.

“אני יודעת, אני מאמינה לך.  אבל תראי אותך. תראי כמה את יפה, כמה חזקה, את יכולה לעבור את זה ואני אתך עכשיו, את לא לבד.”

היא עדיין רועדת, אבל משהו בגופה נרגע מעט. הידיים שלה מרפות ונשמטות לרצפה והיא קורסת אחורנית בחולשה והידיים שלי כאן כדי לתפוס אותה.

“תודה יעל.” היא לוחשת, “אני יכולה לישון עכשיו?”

“בטח.” אני עוזרת לה להגיע למיטה והעיניים שלה נעצמות ברגע שהראש שלה נוגע בכרית.

כשאני יוצאת מהחדר שלה אני כמעט מיד מתנגשת ברננה שממתינה בחוץ. רננה היא בת השירות התמימה, הנאיבית, עם המצעים הוורודים ופתקי העידוד על הקיר. היא זו שהתפקיד שלה לעזור, ששמחה באופן מעצבן, שבטוחה שלא אשרוד דקה בלעדיה.

“למה נועה לא יורדת לעשות תורנות?” הפרצוף שלה ביקורתי, מאשים, כעוס, רנני.

“היא נרדמה. אני אעשה במקומה”. לא ראית את המצב שלה?

“זה לא אמור להיות ככה.”

“זה השיקול שלי.” ולא העסק שלך.

12 שעות אחר כך חיה העו”סית שולחת לי הודעה שהיא רוצה לדבר איתי. בשיחה שלנו היא אומרת מילים כמו אחריות וגבולות ושיקול דעת, אבל אני לא מבינה על מה היא מדברת. אני לא מתחרטת שוויתרתי לנועה ועשיתי במקומה את התורנות. היא הייתה צריכה אותי שם והייתי בשבילה ולא אכפת לי מה חיה או רננה חושבות. הרגע הזה שחיבקתי את הכאב שלה, הקטע ששרית הקריאה לי בפינת עישון, אבקת כביסה ששפכתי בטעות עם תהילה וצחקנו, ערב סרט שיזמתי שבסופו כולנו בכינו והתחבקנו, הודעת התודה ששרה שלחה לי אחר כך, אוכל עם טעם של בית, שורה משיר, סיגריה אחרונה, נעילת דלתות.

12 שעות אחר כך חיה העו”סית שולחת לי הודעה שהיא רוצה לדבר אותי. בשיחה שלנו היא אומרת מילים כמו אחריות וגבולות ושיקול דעת, אבל אני לא מבינה על מה היא מדברת.

רגעים שבגללם אני קיימת ובשבילם באתי לפה.

“אני מבינה,” אני אומרת לה. אני לא מבינה כלום. “התואר ‘מדריכה’ כאן הוא תחליף למילה ‘שוטרת’. תצאי עכשיו. תחזרי בזמן. תעשי תורנות. תפסיקי עם האלכוהול. אל תחתכי את עצמך. אל תרצי למות.”

היא מסתכלת עליי, קצת בהלם, אבל אני רואה שהיא מבינה על מה אני מדברת.

אולי אני אפסיק ללמוד עבודה סוציאלית ואלך ללמוד ניהול או יזמות, אני אבדוק מה צריך בשביל זה. אולי אני טיפשה וקטנה ותמימה, אבל אולי יום אחד אני אפתח מקום שירגיש כמו בית לילדות האלה. ואולי יהיה במקום הזה פינה לכל אנשי הצוות שלא נולדו שמחים או יציבים, אלא סתם נולדו ומנסים לחיות לא רק בשביל עצמם. אני לא יכולה לעבוד ככה. רננה יכולה, חיה יכולה, אלישבע יכולה.

אני לא. ולכן אני מתפטרת.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

14 תגובות

  1. סיפור יפה ומרגש שמראה על נפש יפה ורגישה
    כשתפתחי (את או הגיבורה שלך) את המקום שלך אני ארצה לעבוד בו

  2. כתיבה אישית, נוגעת, כובשת, נוגעת במתח העדין שבין טיפול לניהול,
    תודה שהארת לנו את המקום החשוך הזה….

  3. השם “בסיכון” מתאים מאוד כיון שזווית הראיה של המספרת מסוכנת מאוד.
    המקום ממנו היא באה לעבודה שלה כמדריכה והעמדה שלה מול הבנות נובעת ממקום שמנסה לרפא את פצעיה שלה באמצעות הקשר איתן. (מטפל פצוע) היא באה בפנטזיית הצלה. כאיש הצוות היחיד שמבין מה נכון לבנות (אומניפוטנטיות ופיצול מאנשי צוות נוספים.)

    השתמשתי במונחים מקצועיים כדי להפנות להמשך העמקה.
    עבודה עם נוער בסיכון מושכת אליה פעמים רבות אנשים בסיכון בעצמם.
    ללא מודעות והדרכה צמודה התוצאות הן קשות מאוד לנערות.
    שום טוב לא צומח להן ממידור בין אנשי הצוות, חוסר עמידה מול העולם (וכן, תורנות זו אחריות)
    וודאי שיש מקום לשינוי ושיפור אבל לא בדרך זו.

    1. למיטב הבנתי השם ‘בסיכון’ לא נפל במקרה מהשמים ונבחר בדיוק כדי לבטא את הסיכון הכפול שבסיפור.

      הגיבורה מציפה באופן ברור את קולו של הסיכון שלה עצמה והוא עולה דרך מחשבותיה שוב ושוב במפורש כך שלא הבנתי בדיוק מה הגילוי.

      להבנתי זו בדיוק מטרת הסיפור- להציף חוויה של מדריכה צעירה, יתכן עם פנטזיית הצלה, (אז? הכרתי יותר ממטפלת אחת שהתחילו את הקריירה מהנקודה הזו. חלקן גדלו ממנה יפה. אחרות פחות) בתוך מערכת נוקשה ולא מודרכת שבסופו של דבר בוחרת לעזוב. אני שמחה שהסופרת הובילה אותה לשם. זה מעביר מסר חשוב. לא כל מטפל (ואדם) יודע ללכת ממקומות שמזיקים לו או הוא מזיק בהם.

      לפני כל הפסיכולוגיות זהו סיפור טוב שכתוב היטב מנקודת מבט לא שגרתית, בלי תיווך של ‘מבוגר אחראי’ ומעלה תהיות רבות לגבי אופן פעולתן של חלק מהמערכות וגם מציף חוויה אותנטית של מדריכה אחת ספציפית אותה בחרה הסופרת לתאר.

      אני מאד מקווה שהסופרת תמשיך לכתוב ולהאיר עוד נקודות אפילות ולא מדוברות מתוך עיניהן של דמויות לא שגרתיות ולא פופולריות.

  4. מבחינה ספרותית, דווקא בגלל הכתיבה המדוייקת והנוגעת ללב (באמת!), בעיני הסיכון הוא באופן שבו הדברים עוברים.
    אני שמחה מאוד שהיא בחרה לעזוב אך גם מבכה על כך.
    נקודת החוזק המשמעותית של יעלי היא גם נקודת החולשה- הזדהות היתר עם הנערות שבאחריותה.
    עצוב מאוד אם מי שיבחר לעבוד עם נערות בסיכון יהיו דמויות מנותקות וחסרות רגש.
    מסוכן הרבה יותר אם הן יהיו בסיכון דומה.
    יעלי יכולה להיות מדריכה ועו”סית מעולה במידה ותעשה עבודה מעמיקה עם עצמה אבל כרגע, חשוב שתשמור מרחק.
    ראיתי ורואה את השבר וסכנת החיים שמצבי תלות בין מדריכות-חניכות וגם מטופלות-מטפלות בנערות בסיכון יוצרים.
    לא אחראי בעיני להסתפק באמירה של הרבה התחילו ככה לפעמים עבד טוב יותר ולפעמים פחות.
    אלו דיני נפשות, ונפשות כואבות ופצועות. אז כן, מי שלא יכול להיות שם באחריות מלאה שלא יהיה שם.

    מצרפת בתגובה הבאה קאבר שכתבתי לסיפור “בסיכון”.

    1. שירה סקורניק [email protected]

      “בתחילת השנה כשצעדתי את הצעדים הראשונים שלי כמדריכה, נפלתי בזה הרבה. הייתי נבהלת ומתייחסת בחרדת קודש לכאב. עם הזמן למדתי שהמסגרת והגבולות הם חלק משמעותי בהחזקה או מדויק יותר, ההחזקה בעצמה.
      אותנו, לא צריך ללמד לתת את הלב, אנחנו צריכות ללמוד לתת אותו בצורה שתיטיב עם הבנות לטווח ארוך. לא כדי שנוכל בסוף היום לטפוח לעצמנו על הכתף שהצלנו את העולם ולפתח תלות ארוכת-טווח.
      זה לא קל, אני מעדיפה לפעמים רק לשמוע את הקטע ששרית מקריאה לי בפינת העישון, לצחוק עם תהילה על אבקת הכביסה שנשפכה לנו בטעות, ליזום ערב סרט ולבכות איתן, להנות מהודעת תודה ששרה שולחת לי אחריו. אוכל בטעם של בית, שורה משיר, סיגריה אחרונה, נעילת דלתות.
      כשהגעתי לעבוד כאן, חשבתי על כל זה. ממש לא חשבתי שאצטרך גם להחזיק גבולות ומסגרת, לעמוד על דיוק בזמנים, להיות עקבית בהתנהלות מולן, וגם להעניש לפעמים. נבהלתי מהזעם שלהן, מהקללות, כל מה שהשליכו עלי.
      הי, רציתי לצעוק להן, בואו נהיה בטוב, נצחק נבכה, תספרו אני אשתתף.
      איך הפכתם אותי לשוטרת?
      איך?
      כי אכפת לי באמת ואני רוצה בטובתן.
      וכמו אמא, מוכנה לספוג רקיעות ברגליים ובכיות ולא לחלק רק ממתקים. מתעקשת על אוכל בריא, מזין אמיתי.
      מרשה להן לכעוס, לזעום, לצעוק, להסתגר, לעשות ברוגז ארוך או קצר או מתמשך ממש.
      לא נבהלת.
      אני שם בשבילן לא בשבילי.
      בשבילי יש לי את החיים שלי.
      לכן אני לומדת עבודה סוציאלית, לא ניהול ולא יזמות.
      אולי יום אחד גם אני אפתח בית לילדות כאלה, ואחפש לי צוות שמוכן, כמו הורה אמיתי, לעשות מה שנכון בשביל הילדה.
      גם כשזה פחות נעים.
      ולעבוד ביחד, בצוות.”

      1. לא בטוחה מה דעתי על כתיבת ‘קאבר’ לסיפור של משהי אחרת אבל אתייחס רגע עניינית לתוצר:
        יש הבדל מהותי בעיני בין כתיבה מנקודת מבט ‘יודעת’ לבין מבט של מדריכה לא בשלה.
        אפשר להשוות זאת לכתיבה מנקודת מבט של ילד. סיפור שייכתב מנקודת מבט של ילד ובקולו, לא ישלב תובנות של ‘לאחר מעשה’ אלא יתן לקורא לחוות את החוויה שלו. מעבר לכך, כל תובנה ומחשבה כבר תהיה של הקורא.

        אני חוויתי את הסיפור כ’כתיבה בשלה על גיבורה לא בשלה’ (כלומר: פרוזה נהדרת שמביאה זווית של מדריכה בתחילת דרכה AS IS) והערכתי את העובדה שאין בו תובנות מוכתבות.

  5. ה’קאבר’ שהוצע כאן, מוצלח ביותר בתור הבהרה למה שנאמר קודם בתגובה.
    ברור שכסיפור, הגרסה המקורית היא סיפור. ה’קאבר’ איננו סיפור. הוא דוגמה אלופה לתהליך נכון. אין בו קונפליקט של גיבור, וממילא סיפור הוא לא.
    וגם – הסופרת הבהירה מעולה מבין השורות את אי היציבות של גיבורת הסיפור שלה. היא צריכה אישור כל העת מהבנות, והתחושה הבלתי בשלה הזו שלה, נוכחת חזק בסיפור, ומבהירה את העובדה שהיא לא מגיעה ממקום בשל. אכן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן