זריחתה של השקיעה – פרק י”ב

העינית של הדלת מוחשכת והיא שואלת מי זה. השכנה מלמעלה, זו חנה, אני אומרת. יש שקט ארוך. מאחורי העינית השקופה אני מרגישה כמו אובייקט זר בצלחת פטרי. בסוף מגיעה האבחנה. "לא יודעת מי את. לא מכירה אותך. לכי מפה או אני מתקשרת למשטרה."

נגיד שמישהו שלא מכיר אותי מספיק טוב נתן לי מתנה פאזל של אלף חמש מאות חלקים. לא שאני לא מסוגלת. דווקא יש לי כישרון, אבל יש סיכוי גדול שיאבדו לי כמה חלקים לפני שאצליח להרכיב את התמונה בפעם הראשונה. חנוך יבקש לעשות איתי ביחד, יתרום את חלקו הצנוע לאיבוד עוד אלו חלקים. כמו שאמרתי, מתנה יפה רק לא לאדם הנכון. 

בפאזל יש ציור של הר. הר סלעי עם שום צמח שגדל עליו. סלעים חדים משוננים שכדי לטפס עליהם צריך ציוד מקצועי של טפסני הרים. יש שמים עם עננים. מהצבע שלהם אני מבינה שזהו זמן שקיעה. למרגלות ההר צמחיה סבוכה. כמה ציפורים עם פה פתוח. מצייצות משהו. מפל מתגלה ומסתתר. אני לוקחת חלק. חלק אחד קטנטן כי כמו שכבר אמרתי זה פאזל של אלף חמש מאות חלקים. מדהים מה אני יכולה לדעת מחתיכה קטנה. אפשר כבר למקם אותה. יש בה את כל המרכיבים מהחלק הגדול אליו היא שייכת. חלק משמים? מצמח? הר? מים? תפר בין הר לשמים?

אני עושה את התרגיל הזה עם אנשים. הכי טוב זה עובד עם מי שאני לא מכירה. אלו שאני רואה אותם פעם ראשונה בחיים. מנסה ללמוד עליהם משהו מחתיכה קטנה. 

בשדרה הרחבה ליד העץ עם השורשים בחוץ ישב אדם. היום כבר לא אוכל לעצור ולהסתכל. אולי בדרך חזור, עודדתי את עצמי. אני רחוקה ממנו מספר פסיעות ורואה את היד עם הסיגריה. איך היא לא יורדת מגובה הפנים. אף אדם קרוב אלי לא מעשן, ובכל זאת יש לי ידע כללי לגבי הפרוצדורה של העישון. אתה מקרב את היד האוחזת בסיגריה לפה, שואף עשן, שומט כלפי מטה את היד, נשיפה ארוכה. הרמת היד, שאיפה וכך הלאה. אצל האיש בספסל שאיפה קצרה, שאיפה קצרה, זו אחר זו. נכנס יוצא נכנס יוצא. מיד אני חושבת, ‘הוא לא בסדר בראש’. הנה חתיכה קטנה. 

בדרך חזור הוא עדיין על הספסל. אני רואה את שאר החלקים התומכים במחשבה שלי. הוא מדבר למישהו שרק הוא רואה. יש לו חבל במקום חגורה במכנסיים. אני רואה איך כמו במרוץ לפידים הוא מצית בבדל סיגריה סיגריה חדשה. 

*

בעבודה אני לא שמה לב כשאסתי נכנסת. זה לבד היה צריך להדליק אצלי נורה. תמיד היא עוברת דרכי לפטפוט קצר והיום חמקה פנימה בשקט. כשאני מבחינה בה אני רואה חור בגרביון שלה. חור קטן. אינו דומה החור בגרביון שלה לזה שאצלי. הוא מספר עליה דברים אחרים לגמרי ממה שמספר עלי. אצלי זה כפתור ופרח עם שאר ההופעה. הפאה שמזמן צריכה סירוק; מכפלת פרומה בחלקה; לפעמים, אני מתביישת לספר, כתם של אקונומיקה בשרוול; חולצה שהתעצלתי להחליף כשניקיתי את הבית. אני מושכת את השרוול קצת למעלה, מסתירה את הכתם בין קפלי הבגד. אצלה החור לגמרי לא שייך, חשבת אסתטיקה חשבת אסתי. לכן זה הקפיץ אותי, הצטרף לשאלה שנשארה לי במוח כשקראתי את הספר שנתנה לי.

אצלה החור לגמרי לא שייך, חשבת אסתטיקה חשבת אסתי. לכן זה הקפיץ אותי, הצטרף לשאלה שנשארה לי במוח כשקראתי את הספר שנתנה לי.

מה הקשר בין אסתי, אשה טובה מבני ברק, לצרפתי המבושם. הרמתי את הראש והסתכלתי עליה יותר מקרוב. הכל נראה כרגיל, קפלים מגוהצים היטב בחצאית, פאה מסורקת, תכשיט תואם. לרגע חשבתי שהגרביון הקרוע היה אזעקת שווא. אבל אז ראיתי את העיניים כשהיא חייכה על איזו שטות שאמרתי. כאילו יש חוט שמחובר לכל עפעף תחתון. משיכה בחוט והופ חיוך. מהבהב לשניה ובסופו, כאילו צללתי למערה חשוכה מכאב. השפתיים שלה היו סגורות עד הסוף. שפה תחתונה דבוקה לשפה עליונה. מסמנות הכי ברור שמילה לא תצא מפה בלי רשות מהוועדה העליונה. רציתי לתפוס אותה בשתי הידיים, לומר לה ‘דברי איתי’. היה לי נאום מוכן מראש. ‘דאגה בלב איש’, אל תהיי לבד, תשמעי מחשבות אחרות, מי יודע מהיכן תבוא לך נחמה. משנה לגמרי סדורה. במקום לדבר שתקתי. גם השפתיים שלי היו חתומות. היא הסתכלה עלי ישר. מבט ארוך בשתי שניות מהנוהג הרגיל שלה, וכשלא אמרתי כלום היא אמרה, “אז אם כך,” כאילו היא ממשיכה מהיכן שהפסקתי, “אני הולכת לעשות לעצמי קפה.” לא הציעה כמו תמיד שנעשה הפסקת שתיה ביחד. 

*

בשעת ההשכבה, הזמן הכי לא מתאים של היום, הטלפון מצלצל. גברת פרידמן? אני שומעת קול לא מוכר. מי מבקש? אני שואלת ושומעת כחכוח קטן. מדבר עמיר, הבן של פנינה, השכנה שלך מהבניין, הוא מוסיף הבהרה. אני מתעניינת בלב שלם אבל בחצי קשב מה שלומה. עושה תנועות עצבניות בידיים לדניאל ונועה לשכב ולא לקפוץ על המיטה. הבן של פנינה, שמזמן לא עסוק בלהשכיב ילדים לישון, מתחיל סמול טוק עם אישה חרדית מבני ברק. לגמרי לא במקום כל השיחה הזו. הוא מספר ששמע מאמא שלו על השכנה שעברה לגור בבניין במקום כהן. היינו משחקים עם הילדים שלהם בשדה מול הבית. לפני שבנו על כל המגרש, הוא מוסיף, ואני מקווה שלא ימשיך לשתף אותי בסיפורי נוסטלגיה. חשבתי שאמא שלי סימנה בספר טלפונים את המספר שלך. מצאתי שם הרבה פרידמן. לא הייתי חושב שזה שם כל כך נפוץ. מה המקור שלו? הוא שואל אותי. בעלי יקה, אני מקצרת, עוזרת לו להגיע מהר יותר לשורה תחתונה. אמא שלי סיפרה לי עליך רק דברים טובים, ומי שמכיר יודע שזה לא כל כך מתאים לה. היא בסדר, הוא בסוף אומר אחרי כל ההקדמה הזו. היום חזרה הביתה. מזל שלא שברה שום דבר עם הנפילה הזו. כי את יודעת, זקנים שוברים בקלות. רציתי לבקש ממך, שוב אני שומעת כחכוח קטן, אנחנו נרים אליה טלפון יותר מהרגיל לבדוק מה שלומה. אחי יבוא לבקר אותה מחר ואני בסופ”ש, נראה לך שתוכלי בימים הקרובים לדפוק אצלה, לא באופן מיוחד, רק ‘על הדרך’ לראות שהיא בסדר?

עכשו אני מבינה את כל ההליכה סחור סחור. לא נעים לו לבקש. אבל למה אי אפשר לומר שבת במקום הסופ”ש הזה, בשביל מה לדבר בראשי תיבות? אני אומרת שאין בעיה ומבטיחה לעבור דרכה. מסיימת את השיחה ופונה לטפל בתשב”ר שלי. 

עכשו אני מבינה את כל ההליכה סחור סחור. לא נעים לו לבקש. אבל למה אי אפשר לומר שבת במקום הסופ”ש הזה, בשביל מה לדבר בראשי תיבות?

*

למחרת, כמו שהבטחתי, אני מתכננת לעבור בבית אחרי העבודה, לראות מה נשמע, ואז לקפוץ לבקר את פנינה, מקסימום לעשר דקות. דניאל יושב עלי לפינוק קצר, מספר לי חוויות מהגן. נועה מראה לי ציור שרק היא מבינה מה מצויר בו, מספרת לי לפרטי פרטים למה התכוון המשורר. אני מקשיבה בעניין. ז’אנר שלם של אמנים מודרניים עושים אותו דבר ואף אחד לא פוצה פה ומערער, אז דווקא אני לא אבין? אחרי שהם פונים לשחק זה עם זה אני מחליפה למטפחת ובגדי בית ויורדת לדפוק אצל פנינה. כבר בדפיקה הראשונה אני שומעת ‘רגע אני מגיעה’. רגע זה לא לוקח. העינית של הדלת מוחשכת והיא שואלת מי זה. השכנה מלמעלה, זו חנה, אני אומרת. יש שקט ארוך. מאחורי העינית השקופה אני מרגישה כמו אובייקט זר בצלחת פטרי. בסוף מגיעה האבחנה. “לא יודעת מי את. לא מכירה אותך. לכי מפה או אני מתקשרת למשטרה.” אני עולה הביתה, מחליפה מיד לפאה. לאן את הולכת, דניאל שואל אותי בדאגה. רק לשכנה, אני מיד מגיעה. חמושה במראה שהיא מכירה אני דופקת שוב. אותו תהליך, ובסופו הדלת נפתחת. “היה פה לפני כמה דקות אישה, אמרה זה חנה. מה תגידי?” היא שואלת אותי. “יש לי מקל ליד הדלת בשביל כאלה.” היא מראה לי. אני מחייכת ושואלת מה שלומה. כנסי כנסי, היא מזמינה אותי. עשר דקות זה לא יימשך. 

בפינת האוכל היא מספרת לי על האשפוז שלה בבית החולים. 

“איך אפשר להיות בריא עם האוכל שהם מביאים שמה? אולי לאשכנזים זה טוב, בשבילי זה אוכל על הפנים. אמרתי לבן שלי, דבר ראשון אתה הולך מביא לי עמבה מחילאווי בשוק. גם החמוצים והפלפלים החריפים הקטנים. בשביל להעביר את הטעם של האוכל שהם נותנים. גם אמרתי לאחות שמה, תקחי אותי למטבח לדבר עם מי מבשל. התחמקה ממני, לא לקחה אותי. חוץ מהאוכל הכל היה בסדר גמור. גם הרופא טיפל בי כאילו אני אמא שלו. אמרתי לילדים שלי שיקנו לו בונבוניירה, לא יסתכלו על הכסף, כמה שיעלה יעלה. נתתי לו בסוף כשהשתחררתי. למה מגיע לו.” 

“לפני שלקחו אותי לבית חולים, זה היית את שבאת אצלי?” היא פונה אלי בלי קשר למה שדיברה עד עכשו. אני מהנהנת לאישור והיא ממשיכה. “איך נכנסת אלי הביתה? היה אתך מישהו? למה אני זוכרת גבר.” אני מספרת לה את כל הסיפור והיא אומרת לי, “את יודעת הבעל שלי יחזקאל, לא זוכרת עכשו בדיוק לחשבן כמה שנים לא חי. הרבה זמן. אז איך שאני שוכבת על הרצפה אני רואה אותו ככה מסתכל עלי מלמעלה. לא מתקרב לעזור לי. לא יודעת למה מתנהג אלי ככה. כאילו לא מכיר אותי. למה אני אומרת לא מכיר. אפילו כלב זרוק ככה ברצפה לא תלך לעזור לו? אמרתי לו כל זה בזמן ששכבתי. אפילו לא הטריח עצמו לענות לי, רק ככה מסתכל. לא חשוב. אחרי שטיפלו בי בבית חולים הבנתי שזה מהנפילה כל השטויות שחשבתי. אולי סוכר ירד, אולי ככה מפחדת, אז באו כל המחשבות הרעות, לא יודעת. אבל אחרי כל מה שאני מספרת לך, לא מבינה לאן נעלם נעלי הבית שלו. מאז שחזרתי אני כל הזמן מחפשת אותם. בכל מקום הסתכלתי, לא מצאתי.

אבל אחרי כל מה שאני מספרת לך, לא מבינה לאן נעלם נעלי הבית שלו. מאז שחזרתי אני כל הזמן מחפשת אותם. בכל מקום הסתכלתי, לא מצאתי.

“לא יודעת מה לחשוב. צד אחד בטח הוא לא היה כאן באמת. הרי הייתי בקבר שלו. צד שני אז איפה נעלם הנעלי בית שלו? רק הוא היה לוקח אותם. גם אני אגיד לך מה חשבתי – מי צריך אותם. גם המידה שלו יותר קטנה משל הבנים. אז אולי כן היה פה? מה את אומרת? אני אגיד רק לך, בזמן שלפעמים היה עולה לי עד כאן”, היא מרימה יד רועדת ומסמנת לי קו מאוזן לאוזן, “הייתי עושה לו כל מיני תרגילים גם כן לעצבן אותו חזרה. היה רגיל לבוא בצהרים לזרוק הנעליים שלו. יושב כמו אפנדי בשולחן מחכה לאוכל שיבוא ושם הרגליים שלו בנעלי בית. חכו לו שמה מתחת לשולחן. אז לפעמים הייתי שמה במקום את שלו את הנעלים שלי עם כל החרוזים והשערות העדינות. היה משתגע מזה. הייתי אומרת לו, מה קרה, התבלבלתי. עושה לו עם העיניים פרצוף של אחת לא יודעת כלום מהחיים שלה. טוב, מספיק דיברתי על עצמי, גם לא טוב לי כל המחשבות האלה שמשגעות אותי. תספרי משהו על עצמך.” היא פונה אלי. היא תופסת אותי לגמרי לא מוכנה. היה בינינו הסכם לא כתוב, היא מדברת ואני מקשיבה. דווקא התאים לי הסידור הזה. 

אני מסתכלת עליה ומחייכת. מה יש לי לספר. עבודה, בית, לא משהו מיוחד. 

“איך את אומרת אין לך מה לספר?” פנינה מסתכלת עלי לא מבינה. “אני מה יש לי לדבר? רק היסטוריה. בכל זאת כל הזמן מדברת. אבל את, גם עובדת בחוץ, מה אני אף פעם לא עשיתי, פוגשת אנשים, כל אחד סיפור שלו. כבר מעניין. גם יש לך הרבה ילדים. גם יש לך בעל, לא כמוני אלמנה. צריך להיות לך הרבה סיפורים.” היא מסתכלת עלי מחכה. 

“תספרי לי על העבודה, על האנשים שמה. לא רק מה עושה כל אחד, איך הוא בהתנהגות שלו. שיהיה לא יבש. אולי תתחילי מלמעלה, מהבוס,” היא מציעה, “הוא בסדר? נחמד?” 

אני מתחילה לתאר לה את הנפשות הפועלות. על הפנים שלה אני רואה תגובות לכל מה שאני אומרת. כשאני מספרת על ציטרון יש לי הרגשה שעוד מעט היא תיקח את המקל מהדלת, כבר תראה לו מה זה.

אני נותנת תיאור ארוך על ההופעה שלו. תמיד הלבוש אומר עליך משהו. אצלו זה אומר הרבה. בייחוד שיש לו כמה סגנונות. יש ימים שהוא לבוש מכנסי ג’ינס וחולצת כפתורים משובצת. על הראש כובע בעל שוליים רחבים, ובלי לראות את הרגליים אני כבר יודעת מה הוא נועל. רק פלצור חסר לו עם הלבוש הזה, להדק עלינו עוד יותר את הרצועה. לפעמים הוא מגיע לבוש חליפת שלושה חלקים. מהכיס של המכנסיים יוצאת שרשרת שמחובר אליה שעון. השיער, מה שנשאר ממנו, משוך לאחור. נראה לורד בריטי מהמאה שעברה. ימים אחרים כאילו הוא נמצא בנופש, חולצת טריקו, מכנסיים שלושת רבעי. כפכפים. עוד רגע יגיע לים.

פנינה מקשיבה בעניין. “חסר לו הרבה בראש שלו, גם מי שמע גבר מתעסק ככה בלבוש. עושה לכם הצגה בגרדרובה שלו. גם זה אומר הוא לא מאה אחוז בסדר. אבל את, מאיפה לך לדעת ככה לספר יפה. קוראת הרבה ספרים? למה טלוויזיה לא ראיתי יש לך בשביל לדעת קאובוי איך לבוש, לראות התכניות של כל אלה הדוכסים והרוזנים וכל החשובים שלא עושים שום דבר כל היום שלהם חוץ מלהתלבש. גם זה הם לא עושים לבד. יש מי מלביש אותם. הולכים לציד עם הכלב ביום ובלילה רוקדים במסיבה. מאיפה לך לדעת מה את מספרת? אולי יש לך טלוויזיה בתוך הארון? שמעתי יש דתיים עושים כל מיני תרגילים שלא ידעו מה יש להם.”

מאיפה לך לדעת מה את מספרת? אולי יש לך טלוויזיה בתוך הארון? שמעתי יש דתיים עושים כל מיני תרגילים שלא ידעו מה יש להם

“מה פתאום?” אני צוחקת. “זה הכל מהספרים שקראתי כשהייתי ילדה. היום אין לי כל כך זמן. הייתי גם ממציאה,” אני לא יודעת למה אני מספרת לה. “בזמן שניקיתי ועזרתי לאמא. דמיינתי כל מיני דברים. בסוף הפסקתי כי את יכולה לתאר לעצמך שכל דבר לקח לי הרבה זמן. גם לא יצא יסודי כמו שאמא רצתה. בסוף מה שיצא,” אני אומרת לה עם קווץ’ בלב, “שגם ככה בלי סיפורים לא נהייתי בלעבוסטע גדולה.”

*

אני חותכת פס מעוגת הגבינה ומכסה בנייר כסף. עוגה בלי אפיה שחנוך עשה “בחוג המתוק של סבתא”, זה השם שהוא נתן למפגש השבועי עם אמא. חנוך מציע לרדת אתי לפנינה עם שאר האביזרים. תה, קפה, סוכר, קומקום, קומקומון וחלב. אני יודעת שהוא רוצה לספר לה שאת העוגה הוא הכין. “נראה קודם מה היא רוצה לפני שאנחנו סוחבים אליה חצי בית,” אני מציעה. “אבל אתה יכול לבוא איתי, רק לדלת בלי להיכנס.” שנינו עומדים בחדר המדרגות, דופקים על הדלת. פעם ועוד פעם. הוא מניח יד על הפעמון, לוחץ ולא מרפה עד שאני מפסיקה אותו. יש רעש של דיבורים בערבית מבפנים, מהטלוויזיה שנמצאת לה בסלון. זה נשמע כמו דרמה אחת גדולה. צעקות בלי אתנחתות רגועות ביניהן, בקולי קולות. לכן היא לא שומעת אותנו, אנשים אמיתיים שדופקים לה על הדלת. אני מחכה בסבלנות שיירגעו שם וברגע הראשון שהקולות משתתקים אני מצלצלת בפעמון. “מיד באה,” אני שומעת אותה ואת קול הרגליים הנגררות. העינית מוחשכת ואני מרגישה כמו עבריין במסדר זיהוי שצופים עליו דרך מראה חד כיוונית. 

“מיד באה,” אני שומעת אותה ואת קול הרגליים הנגררות. העינית מוחשכת ואני מרגישה כמו עבריין במסדר זיהוי שצופים עליו דרך מראה חד כיוונית. 

היום עברתי את המבחן, בזכות הפאה שזכרתי לשים. פנינה פותחת ומיד מפנה לי את הגב. “כנסי כנסי אני באמצע לראות משהו.” חנוך מנסה לתפוס תמונה מהמסך שמול דלת הכניסה ואני מסמנת לו עם היד ובעיקר עם העיניים לעלות מיד הביתה. אני הולכת אחריה לסלון. פנינה מתיישבת על כורסא חומה מעור. משענת גבוהה ואפשרות להרים את הרגליים. אני מוכנה להתערב שזו היתה הכורסא של יחזקאל. אני יושבת על הספה לידה, מזיזה את הכרית עם הפרחים הסרוגים ואת זו עם זוג ציפורי שיר מוקפות לב אדום מצייצות זו לזו. הצעקות על המסך מתחדשות. סרט ערבי עם כפתור של רגש שמסובב עד למקסימום. לא שמעו על אמצע, על רמזים עדינים שסומכים על האינטליגנציה של הצופה. 

“מה שלומך פנינה?” אני מנסה להבקיע דרך למילים שלי בין כל הרעשים שסביב. 

“אה?” היא עונה, צופה מרוכזת במסך.

“לבוא אולי אחר כך?” אני מציעה. 

“לא, לא, חכי. עוד כמה דקות זה נגמר.”

היא ממשיכה להסתכל. לא רק צופה מן הצד. כאילו גם לה יש תפקיד בסרט. וככה זה נשמע:

“למה אתה מוותר לה אהבל? איך לא רואה היא נחש? כמה הסברתי לך, לא נכנס. חתיכת בלטה,” היא מתרגזת. מונה את כל התרגילים והעוולות שההיא בטלוויזיה עשתה לו. יש לה בראש פנקס שחור עם רשימה ארוכה. 

גם מהאישה היא לא חוסכת מילים. “יהלום ביד שלך וככה מתנהגת? בסוף יעזוב אותך, יראה לך את הדלת החוצה וחלאס.”

הסרט נגמר והכתוביות רצות. פנינה קוראת אותם בקול. מוסיפה תארים לשחקנים. “זה הרזה הגבוה כמו אליאס החבר של יחזקאל, לא יודע מה הוא רוצה, בסוף נשאר בלי אישה כל החיים. זאתי חושבת עצמה כמו אוולין, נכון היתה יפה כמו שחקנית קולנוע, אבל לא היה מזל בחיים שלה. היה לה בעל קמצן, לא רואים דבר כזה.” הגבול בין הדמויות על המסך מיטשטש עם אנשים שעברו בחייה. בשורה האחרונה של הקרדיטים היא מכבה את הטלוויזיה. עכשו אני מקבלת את כל תשומת הלב. 

“מה אני אגיד לך? בן אדם לא יודע מה יהיה אתו. איך אני נפלתי אני לא יודעת. הלכתי לישון ואחר כך קמתי מהמיטה למה הייתי צמאה. אולי קמתי מהר מדי. פעם אחרת לא אקום מיד. אשב על המיטה כמה דקות.”

“מה הבאת לי?” היא מסתכלת על התבנית המכוסה. 

“עוגת גבינה. הבן שלי חנוך עשה. זה שתמיד נכנס כשאת מגיעה ומבקש פרוסה.” 

“וככה בלי תה?” היא שואלת. 

“אין בעיה. אני אעלה הביתה להביא.”

“תשאירי את הדלת פתוחה ותיכנסי, למה אין לי כוח לקום.” אומרת לי פנינה שלא היתה פותחת דלת בלי שרשרת.

אז ככה זה. כמה דברים אנחנו מסירים מעלינו מחוסר ברירה? מוותרים על חלקים מתוכנו בלי שהשתנינו מבפנים. רק הנסיבות, החיים, לא מאפשרים לנו להמשיך ולאחוז בהם. 

אז ככה זה. כמה דברים אנחנו מסירים מעלינו מחוסר ברירה? מוותרים על חלקים מתוכנו בלי שהשתנינו מבפנים. רק הנסיבות, החיים, לא מאפשרים לנו להמשיך ולאחוז בהם. 

כשאני יורדת עם המגש, פנינה מחכה לי, בוהה במסך הריק. אני מגישה לה את הספל. על השולחן הקטן שלצד הכורסא אני מניחה את העוגה. תגידי לו, היא אומרת אחרי שסיימה, איך את קוראת לו? שיצא מאד טעים. 

“חנוך. אני אמסור לו. הוא ישמח לשמוע.”

“בפעם הבאה שיעשה עוגת שוקולד.” אני מחייכת בתוכי איך התקדמו יחסינו ופנינה לא מתביישת לבקש. 

“פתאום כמה שאני זקנה מתחשק לי כמו ילדים עוגת שוקולד,” היא מסבירה. 

“אולי בסוף אני עוד אקפוץ בחבל,” היא צוחקת. “תבואי מתי שאת יכולה. למה מה אני עושה כל היום? מדברת עם השחקנים. אם היו מקשיבים לעצות שלי, הרבה בעיות לא היו. אבל מה לעשות, הם כמו הבן שלי, עושים מה הם רוצים. אחר כך מתפלאים שיש בלגן.” 

“תבואי מתי שאת יכולה. למה מה אני עושה כל היום? מדברת עם השחקנים. אם היו מקשיבים לעצות שלי, הרבה בעיות לא היו. אבל מה לעשות, הם כמו הבן שלי, עושים מה הם רוצים. אחר כך מתפלאים שיש בלגן.” 

“אז מה את אומרת?” היא מתעניינת.

“בקשר למה?” אני בוהה בה לא מבינה.

“נו, בקשר ליוסוף ופטימה. את רואה איך היא מזלזלת בו? הוא יקלוט את התרגילים שלה ויעזוב אותה, לא ככה?”

זו היתה טעות גדולה לומר לה שחסר לי רקע כדי להסיק מסקנות. במשך השעה הקרובה פנינה שטחה לפני את כל נפתולי החיים של הדמויות המרכזיות והשוליות. התברר שהבחור ממשפחה עשירה. ולא רק כסף יש שם, “משפחה מכובדת והבחור גם מלומד, רופא שיניים. יכול היה לקבל כל בחורה שהוא רוצה. רק מסתכל על מישהי והיא באה אחריו. גם למד באירופה, אז ככה יש לו נימוסים, יודע איך להתנהג לאישה. לא תראי אותו לא פותח את הדלת באוטו שתוכל לצאת. כל יום שולח פרחים. ככה וככה עוד הרבה דברים. יודע לפנק.” אבל לפי דבריה, הבחור תמים וגם כמו כל הגברים יותר מדי מחשיב יופי. יום אחד, כמו באגדות אבל זה “אגדה על הפנים”, הוא נסע במכונית המפוארת שלו למרפאה והיא שעובדת מזכירה פשוטה במשרד ליד שמה עליו עין כבר הרבה זמן, ובמוח שלה כבר תכננה תכנונים איך לתפוס אותו ברשת שלה, אז היא הפילה עצמה מתחת לאוטו בזמן שהוא חנה. כאילו טעות שלו שלא שם לב איך הוא נוסע. אמרתי לך, נולדה עם מוח של נחש. שום דבר לא קרה לה, אבל איזו דרמה זאתי עשתה והוא מיד לקח אותה למשרד על הידיים שלו והזמין לה אמבולנס וכל הזמן בבית חולים צמוד אליה שתקבל את הטיפול הכי טוב. השאירו אותה להשגחה אפילו שלא ראו בצילומים כלום, למה זאתי כל הזמן עשתה עצמה מתעלפת ואיזה צעקות. והוא מכניס מעטפה מתחת לשולחן לכל רופא שיסתכל עליה. רך כמו חמאה. אחר כך היא משתחררת, ולא תחשבי שהיא באוטובוס חוזרת הביתה. הוא עצמו מביא אותה. אז רואים שהיא כולה ממשפחה של פלאחים. מגדלים דוחן. אפילו לקרוא לא יודעים. והוא לא רואה את כל זה שלא שייך הוא והיא, למה זה כמו שמן ומים לא מתערבב. שולח לה שוקולדים, פרחים, והיא מראה לו את הגב שיתאמץ, וכמה שהיא יותר מתרחקת ממנו ככה הוא יותר רוצה אותה. מה אני אגיד לך, אפשר להיות מלומד עם מקצוע טוב וכל זה, אבל אהבל כמו ילד קטן. 

“שולח לה יותר ויותר מתנות יקרות, עד שמזמין אותה למסעדה הכי טובה שלכולם לוקח חודשים עד שמקבלים שמה תור, ושמה הוא נשכב על הרצפה לידה כמו בכל הסרטים של האשכנזים, לא ראיתי שאצלנו זה ככה, אבל אמרתי לך הוא קיבל חינוך לא אצלנו, והוא פותח קופסא קטנה מול העיניים שלה, ושמה טבעת יהלום עם אבן שאפשר למשפחה שלה לקנות חצי כפר ובטח טרקטור במקום החמור הזקן שלהם. ולא תחשבי שהיא נופלת עליו משמחה ומראה לו כמה אוהבת אותו. לא, רק מגישה את היד שלה שישים לה את הטבעת ואומרת שהיא מסכימה. את לא יודעת כמה צעקתי, אולי ישמע שהוא עושה טעות. יצטער עליה כל החיים. אבל מה, נפל למלכודת שלה. יש נשים נולדו ככה עם מוח איך לשים מלכודת לגבר. גבר לא ככה, אומר לך דוגרי מה הוא רוצה ואת חייבת להסכים וגם לא לעשות לו פרצופים על זה. אבל אישה עושה תכנונים. מושכת בחוט הזה אחר כך בחוט הזה. הוא חושב שהוא מחליט, אבל זה הכל בראש שלה. הוא סתם בובה מחובר לה חוטים. איך קוראים לזה?”

“מריונטה את מתכוונת?”

“כן. בדיוק זה לא ידעתי להגיד.”

את עוונותיי אני מזכירה, ככל שהעלילה צברה פרטים והסתעפויות מצאתי את עצמי חולמת. גם הסתכלתי מסביב וגם חשבתי על כל מה שמחכה לי בבית בעולם המציאותי בזמן שאני יושבת ומקשיבה לסיפור מהסרטים. לפעמים אפשר לשמוע סיפור על חיים שונים משלך באלף מובנים, ובכל זאת יש נקודה פנימית שקושרת אותך לסיפור. אבל איזה חוט יכול לקשר ביני, חנה, אישה יהודיה חרדית, אמא לחמישה ילדים, עובדת בעבודה לא משהו וקונה לילדים בגדים ליום חול בבזאר, לפטימה המוסלמית הרווקה שצריך לרפד אותה בכסף כדי שתיאות להתחתן? 

*

על הקיר מעל הטלוויזיה תלוי אורלוגין. רק בסיפורים נתקלתי בשעון כזה. בחלק העליון שלו דלתות מעץ סגורות. בהגיע השעה העגולה הן ייפתחו וציפור קטנה (אלא מה?) תצא החוצה ותצייץ מספר ציוצים כמספר השעה. אני מחכה לה בכליון עיניים. כבר דקות ארוכות אני יושבת פה על קוצים, מריצה במוחי הלוך ושוב תמונות מהר הכביסה, הר הכלים והר הבלגן הכללי שמחכה לי בבית. מול כל ההר הזה שקורא לי לקום וללכת עומד כח שלא נותן לי לעזוב. אם אשאר בדימוי מהטבע, לאן שאני מסתכלת נפרשת מולי דיונת הזמן של פנינה. חול ועוד חול ושום חיים שצומחים בו.

לאן שאני מסתכלת נפרשת מולי דיונת הזמן של פנינה. חול ועוד חול ושום חיים שצומחים בו.

אני יכולה לדמיין אותה הולכת מהמטבח לסלון, מהסלון לשירותים, מהשירותים לכיור, מהכיור לסלון, מהסלון למיטה, וברקע שקט דממה, הנוף חדגוני בלי שום התרחשות. מתנהלת לאט כי לאן יש למהר? פוקחת את העיניים בבוקר ועוצמת אותם בלילה, ובאמצע רק חול ושקט. את רוב הרעש עושים חיים מזויפים במסך. עכשו אני פה, עושה לפנינה חיים במדבר הזה. לכן קשה לי לקום וללכת.

אבל הסכם זה הסכם, גם כשהוא נעשה עם עצמי, לכן כשהציפור מסיימת לצייץ את הציוץ האחרון אני קמה ואומרת לפנינה שאני חייבת לחזור הביתה. 

“כל כך מוקדם? מה יש לך למהר?”

אני אוספת את הכלים למגש ומבטיחה להגיע שוב בקרוב.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. פרק מקסים!
    הסיפור הזה כתוב באומנות לא רגילה. הוא גם מיוחד ביכולת שלו להכניס אותנו כקוראים לצורת חשיבה מסויימת, וייחודית, – הדרך שבה המספרת רואה את העולם. יש לה חושים דקים, וחכמה עמוקה, ואיזושהי ציניות על עצמה.
    אהבתי את הדימוי של חלק הפאזל, בתחילת הפרק, והחלק על אסתי, מהעבודה, מרתק וגם נוגע ללב.
    משעשע התיאור על הסרט… מקסים, בקיצור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן