חדוה זבידה

מהפכת סדום ועמורה במהדורה מודרנית. מה שצריך להיות בארון נמצא בכל מקום אחר. ערמות של בגדים, כלי מטבח, על הרצפה והשולחן. לא צריך דמיון מזרחי כדי לדמיין מה קורה בשאר החדרים. פרצו לה לבית.

העינית של הדלת מוחשכת והיא שואלת מי זה. השכנה מלמעלה, זו חנה, אני אומרת. יש שקט ארוך. מאחורי העינית השקופה אני מרגישה כמו אובייקט זר בצלחת פטרי. בסוף מגיעה האבחנה. “לא יודעת מי את. לא מכירה אותך. לכי מפה או אני מתקשרת למשטרה.”

קוסמת רעה הפילה כישוף שינה על אנשי הארמון. גם כל החפצים התלפפו במשך השנים בשכבות אבק. כך הרגשתי עם כל התפאורה. חיכיתי מתי סוף סוף יבואו להעיר את הנסיכה. פחדתי שככה נראית ההתחלה של הסוף.

אולי זה מה שקורה כשאת מבודדת מהחיים. את קמה בבוקר ואף אחד לא אומר לך בוקר טוב. אף אחד לא שואל איך ישנת. את אוכלת לבד. אין מישהו שאת יכולה להגיד לו תעביר לי את המלח. לשאול אם האוכל לא יצא מדי חריף.

ממה את מתרגשת? זו השאלה הראשונה שאני מחפשת עליה תשובה. הרי מהפעם הראשונה שראית אותה יכולת לדעת שהיא לא למדה יסודי אצל שרה שנירר. גם בלי שהיא תספר ידעת שהיא לא שומרת שבת. ראית אותה יוצאת מהמכונית, מחללת שבת מול העיניים שלך

משלנו, מהעדה שלי, היא מסבירה, גם כן בא מעירק כמו אני. לא מהעיר, מהכפר. בכל זאת משלנו. אם סבתא היתה בחיים הייתי עושה היכרות ביניהן. גם לה היה את המשלנו שלה, רק ביידיש. “עהר איז פון אונזערע.”

אני לא צריכה לומר כלום. רק לשבת ולהסתכל, לעשות תנועות קטנות משתתפות בפנים וזה מספיק לה. כמה זמן היא אוגרת את כל זה? אני מרגישה כמו מי שפתחה דלת של ארון דחוס עד הקצה. מפולת של דברים שרק חכו ליפול על מישהו.

התקשרתי אחרי שעה. לא כדי לספר לה, כבר יצא לי כל החשק. רק רציתי לשמור על עצמי מלהמשיך להיפגע. שאוכל להגיד לעצמי אפילו בחצי לב שהיא בוודאי היתה מתקשרת, זו רק אני שהקדמתי אותה.

דפיקה על הדלת ופנינה בפתח. לבושה שמלת ג’לביה רחבה שיש בה רקמה צפופה בצוואר ולמטה במכפלת. אפשר לדמיין אותה ילדה קטנה במדבר רצה יחפה אחרי עז קטנה. ביד היא מחזיקה תיק קטן עם פייטים. לגמרי לא משתלב עם האוהל הבדואי שהיא לובשת.