אני אוהבת ללכת ברגל. הליכה בלי שום סיבה, גם לא כדי לרדת במשקל. לא רוצה שאף אחד ילך אתי ויפריע לי לחשוב בשקט. שלא אצטרך להיות מנומסת ולזרוק מילה מפעם לפעם. גם לא רוצה להקשיב. כבר בפסיעות הראשונות אני משילה ממני כל מחשבה הקשורה לבית. לא חושבת על הרצפה במטבח הזרועה סימנים של ארוחת ערב. לא חושבת על יוסף שהפסיק ללכת לחיידר עם יעקב החבר הטוב. בזמן אחר אחשוב על זה. לא עכשו. עכשו זה הזמן שלי. בזמן שלי גם על עצמי אני לא חושבת. מה פתאום לחשוב על המילים של ציטרון, על העבודה שאני לא אוהבת, על גודמן שלא שילם ורק שאל מה קורה עם המאזן השנתי. אני רוצה להסתכל סביב, להכניס לבפנים חומר חדש.
אחרי שהקטנים היו במיטה אמרתי שלום לחלל הבית ויצאתי. נתקלתי בשביל בהלברשטט חוזרת מקניות עם התינוק החדש. שלחתי לה עוגה כשהגיעה הביתה מבית ההחלמה, רחלי גם שמרה לה בחינם כמה פעמים על הילדים. אבל את התינוק עצמו לא ראיתי.
למרות שכבר הייתי בראש של הליכה, מנותקת מהחלקים המציאותיים ההכרחיים של החיים, הסתכלתי לתוך העגלה כדי למצוא משהו נחמד לומר עליו. הוא ישן על הבטן מכוסה טוב טוב בשמיכה. מה יכולתי להגיד? מצד לצד בעגלה היו תמונות של צדיקים, אבל רק כשהתרחקתי קלטתי מה ראיתי. כולם היו אדמו”רים. רק חסידים. הפאות והבגדים העידו לאיזה מגזר הם שייכים. מה חושבת הלברשטט יקרה לתינוק הטהור שלה אם תופיע גם תמונה של צדיק ליטאי, או ספרדי. המחשבות שלי התחילו להתפרע. הגעתי לשדרה הרחבה הצמודה לכביש הכי צר שאני מכירה. התינוק גדל, הפך לחתן. אני רואה אותו לבוש בגדים מסורתיים של חתן תימני בחינה. הכל בגלל התמונה, אומרת בלחש קרובת משפחה למי ששואל, גם כן בלחש, איך זה קרה. חייכתי, מזל שהשדרה היתה ריקה ואף אחד לא בא מולי. ליד העץ עם השורשים בחוץ עצרתי, כמו בכל פעם. לא רק הלל מתעניין בצומח. יש שם ספסל.
אני יושבת ומסתכלת על העץ. בעיקר איך השורשים שלו, ארוכים וצרים, מטפסים על הענפים. כל מה שצריך להיות בפנים, מוחבא בתוך האדמה, עומד גלוי לפני. כל הקישקע בחוץ. לגמרי ההפך ממני. בי יש חלקים שלא רואים אור יום. בפסיעות ספורות אני עוברת מהעיר שלי לעיר השכנה, רגל פה ורגל שם. לעמוד עם הגב לעיר שלי ולראות בתים גבוהים מגרדים את השמים. לעמוד עם הגב לעיר השכנה ולראות ילדים קטנים אחראים על אח קטן מהם. בדרך אדם מבוגר בודק בגדים ישנים שנזרקו לרחוב, מרים והופך מצד לצד, ממשש את הבד. בעגלת הסופר הוא מניח את מה שבחר. אני רואה איך גם בחיים כאלה לא הכל מוצא חן. בפארק עם המפל אני הולכת בשבילים. “אז אמרתי לו שאם עוד פעם אחת…” אומרת בחורה צעירה לחברה שלה. יש הרבה התחלות ואמצעים, המשכים וסיומים שאני יכולה לחשוב מהמילים שאני שומעת. עד שאני חוזרת הביתה יש לי כמה אפשרויות. למרפסת אני עולה עם בקבוק מים קרים. הלל שואל אותי איך היה. לא נראה לי שזה יכול לעניין מישהו, המחשבות שעוברות לי בראש.
אני עונה כמו חזאי בתחנה המטאורולוגית שהיתה רוח נעימה. גם הרבה אנשים היו בפארק. ראיתי את התינוק של הלברשטט. דברים כאלה שכל אחד אחר גם כן יכול לומר.
אני עונה כמו חזאי בתחנה המטאורולוגית שהיתה רוח נעימה. גם הרבה אנשים היו בפארק. ראיתי את התינוק של הלברשטט. דברים כאלה שכל אחד אחר גם כן יכול לומר.
*
למחרת עמדתי מצופפת בחנות הספרים עם אמהות מהסוג של ‘הרגע האחרון’. עד שהגיע תורי היה לי הרבה זמן להלקאה עצמית. איך למרות כל ההבטחות שאני מבטיחה לעצמי, כולל הסנקציות של מה יקרה אם לא אקיים, אני דוחה דברים. הייתי במצב רוח של הכללות, של חלוקת העולם הנשי לשניים: אלו שפקדו את החנות בתחילת החופש – אמא שלי שייכת לקבוצה הזו – ואלו שעמדו אתי. הראשונות, רק הילד מביא בסוף השנה את רשימת ספרי הלימוד וכבר הן נועצות בה שיניים. בו ביום הן בודקות מה מהרשימה חסר. בשבוע השני לחופש, הספרים עטופים עטיפה כפולה עם מדבקה תואמת. את האמהות מהסוג השני ראיתי לידי. חלק מהספרים היו חסרים, אבל לפחות מיכל העולה לכיתה א’ תתחיל את השנה עם כל החפצים. בלילה, לפני יום הלימודים הראשון, עברתי בין החדרים לראות אם כולם נושמים, בכל זאת דור שלישי לניצולי שואה. מצאתי אותה ישנה כשהילקוט על הכר לצדה.
את רחלי הייתי צריכה להרגיע. להזכיר לה שביום הראשון מסיימים מוקדם ובכל מקרה לא לומדים הרבה, כך שלא נורא אם לא כל הספרים עטופים. חנוך הכי פחות הטריד אותי. ממילא, שכנעתי את עצמי, אחרי שבוע הספרים שלו נראים כאילו היו מעורבים בתאונת דרכים. העטיפה קרועה ודפי הספר מוכתמים. לעטוף אני עוטפת לו רק לשם מראית עין. שלא יחשדו שיש לו אמא מזניחה.
*
לתוך התפאורה החצי אפויה של תחילת שנת הלימודים הגיע זמן המפגש החודשי שלנו. העוגה הקפואה שהכנתי הפשירה בשלווה על השיש. הפעם שטרודל תפוחים עם צימוקים וקינמון. אם צריך להמר איזו עוגה זקנים אוהבים נראה לי שזה הימור בטוח. קניתי גם גלידת וניל להגיש בצד העוגה והרגשתי שף קונדיטור מעוטר בשלושה כוכבי מישלן. בזמן שהייתי טרודה בהכנות אחרונות, רחלי בחדר פטפטה בטלפון עם חברה. ימים ראשונים ללימודים והמחנכת שוכבת על שולחן הניתוחים. כל מילה שלה גוררת שעות של דיונים ופרשנויות אצל התלמידות. הקטנים ירדו לשחק בחצר עם כלי החול שקניתי להם בחופש.
דפיקה על הדלת ופנינה בפתח. לבושה שמלת ג’לביה רחבה שיש בה רקמה צפופה בצוואר ולמטה במכפלת. אפשר לדמיין אותה ילדה קטנה במדבר רצה יחפה אחרי עז קטנה. ביד היא מחזיקה תיק קטן עם פייטים. לגמרי לא משתלב עם האוהל הבדואי שהיא לובשת. הלו, קבענו לצאת או משהו?
אנחנו נכנסות למטבח, לפינה הקבועה שלנו. בזמן שאני עומדת, מרתיחה מים ונזכרת מאוחר מדי בקנקן החלב החסר, אני שומעת רעש של רוכסן נפתח ונייר מרשרש. אני מסתובבת מופתעת ורואה חיוך גדול.
“הבאתי לך משהו. מתנה קטנה,” היא מצביעה על חבילה עטופה בנייר עיתון.
זה חזק ממני, טבוע עמוק בגנים החצי-פולניים שלי, אז דבר ראשון אני אומרת, “פנינה לא היית צריכה.”
“זה משהו קטן. לא עלה לי כסף.” היא אומרת ומורידה את נייר העיתון מהמתנה.
“זה שביר אז עטפתי בכמה ניירות.” היא ממשיכה לקלף.
כל נייר שהיא מורידה אני מקמטת וזורקת עמוק לפח. בכל זאת זה לא המודיע או יתד נאמן.
פתאום היא כנראה נזכרת בחלוקת העבודה המסורתית בין נותן המתנה למקבל המתנה. היא מושיטה לי ואומרת “תפתחי את”.
פתאום היא כנראה נזכרת בחלוקת העבודה המסורתית בין נותן המתנה למקבל המתנה. היא מושיטה לי ואומרת “תפתחי את”.
אני מורידה את הנייר האחרון שהיא השאירה לי, ומגלה מה שרציתי בעצמי לקנות.
קומקום קטן לחלב עשוי פורצלן. צבוע זהב. בלי הטבעה של ורד אנגלי שדמיינתי כשחשבתי על אחד כזה. קומקום בכלל לא מעודן. מתאים לשימוש באוהל בדואי. תה הם שותים שם, אבל עם חלב? הוא לא נראה חדש, יש גם שבר בולט בפיה. למזוג ממנו באלגנטיות בריטית יהיה קצת קשה. למרות שכל הסיפור יוצא דופן ומעורר שאלות, אני מנומסת. “פנינה, בדיוק מה שהייתי צריכה. אני מקווה שלא טרחת יותר מדי.”
“למה טרחתי? היה לי בבית. יש לי עוד אחד כזה. למה אני צריכה שניים? אחד מספיק. וזה גם קבלתי ממזמן מהכלה שאני לא אוהבת. אני לא רוצה אותו בבית.”
בקול שלה אני שומעת מנעד שלם של רגשות, ואף אחד מהם לא מחמם את הלב. כמעט אני רואה אותה לובשת כפפות סטריליות, מסכה רפואית, תופסת את הקומקום במלקחיים ארוכים, מניחה על דף עיתון ועוטפת, רק לא להידבק מהחיידקים של הכלה. ואת זה היא מגישה לי מתנה.
פנינה ממשיכה לתאר איך מהרגע הראשון היא הסתכלה עליה בעין עקומה. אשכנזיה הוא הביא לי. כמה שאני אמרתי לו אתה תסבול, זה לא המנטליות שלנו, זה מים ושמן, לא מתערבב, הוא לא שמע לי. זה לא שיש לי משהו נגד אשכנזים. אנשים טובים, אבל לא בשבילנו. גם אם היה מביא לי מרוקאית או פרסיה או לא חשוב מאיזה עדה, זה לא היה משנה. הכל אותו דבר גרוע. צריך משלנו. חוסך הרבה בעיות. הקטן כבר הקשיב לי. תמיד היה לו יותר שכל מהגדול.
פנינה פורסת לפני יריעה רחבה מההיסטוריה המשפחתית שלה.
אני פורסת בינתיים פס רחב מהעוגה, ובכף הגלידה אני מעצבת כדור וניל מושלם. הלוואי ככה בחיים הלא מושלמים שלה.
מתברר שהכלה אחות, ראשית אפילו, במחלקה פנימית בבית חולים. קבלה “כל מיני תעודות והרבה כבוד על כל מיני שעשתה”. אבל כל הפרטים החיוביים שפנינה מונה לי לגביה מתורגמים מעשה פלאים לחובתה.
“תגידי לי את, תגידי לי אם אני לא צודקת, מי צריך לדעת הכי טוב מה בריא לאכול?”
“למה את מתכוונת?” אני לא מבינה לאן היא גוררת אותי.
“נגיד את, מה את עובדת?”
“אני מנהלת חשבונות במשרד?” (זה לא שיש לי אלצהיימר ואני שואלת אותה מה אני עושה. אני רק לא מבינה את מהלך הדברים.)
“אני מנהלת חשבונות במשרד?” (זה לא שיש לי אלצהיימר ואני שואלת אותה מה אני עושה. אני רק לא מבינה את מהלך הדברים.)
“אז זהו, אחות ומנהלת חשבונות, מי את חושבת יודע יותר טוב מה טוב לגוף?”
פנינה לא מחכה לתשובה. כמו סיר מרק מלא עד הסוף רותח וגולש החוצה, המילים נשפכות ממנה.
“מזמן שהיא מכירה אותי, על ההתחלה כבר היה לה משהו נגדי. אני לא אומרת, גם אני לא אהבתי אותה. אבל מה כבר עשיתי בשביל זה? רק אמרתי לבן שלי שהיא לא עושה לי טוב. לא אוהבת אותה. אבל היא? שולחת לי אתו במיוחד בזמן האחרון כל פעם משהו אחר. רק אוכל לא בריא היא שולחת לי. ערוק שזה קציצות שלנו הרבה מטוגן בשמן. מה, אני לא יודעת ששמן לא בריא? ומרק זנב גם מלא שמן. יחזקאל היה משוגע על זה.
יחזקאל היה משוגע על זה. ולמה זנב, מה היא רוצה להגיד לי בזה? אולי לעשות לי סימן שאני לא חשובה.
אל תחשבי, לעצמה היא דואגת. אוכלת מרק ירקות. סלט. מה פתאום שמן. רק איך לזה קוראים? שמן קוקוס, שמן זית. בזה היא משתמשת בשבילה. מה אגיד לך, אני כל הזמן חושבת: מה יצא לה מזה שאני אמות? אי אפשר לחכות בסבלנות עד שאני אעצום את העיניים? צריך לעזור לזה שיקרה יותר מהר?
מה כבר יש לי? יש לי דירה, זה נכון. כמה כבר יקבלו עליה? כתבתי אצל חילוואי, בז’בוטינקי ברמת גן, ידעת שיש שמה הרבה עירקים? שאחרי שאני כבר לא אהיה למכור את הבית. לקטן לתת חצי ולגדול רבע. מה שנשאר לתת לדקלה. זאתי של הילד הקטן. אותה אני הכי אוהבת. רק היא מתקשרת אלי כל שבוע סבתא מה שלומך. לפעמים אפילו באה אלי, אפילו שיש לה הרבה לימודים. את יודעת מה לומדת? ראיית חשבון. יותר טוב מהנהלת חשבונות. זה מקצוע של עירקים. למה יש להם ראש לחשבון. יודעים לעשות כסף. השאר לא מסתכלים עלי, כאילו אני לא קיימת.”
הגבולות של כדור הגלידה מתחילים להטשטש. טיפות קטנות מזדחלות בצלחת.
אני כבר לא יודעת שום דבר. חסרת ביטחון בפעולות הכי פשוטות. לקרב לה את הצלחת?
אין במתכון שמן. אבל יש חמאה. עשרים גרם במלית התפוחים ומאה גרם בבצק. זה נחשב מזיק?
ומה לגבי סוכר? היא גם מקפידה? דווקא אין הרבה. רק חצי כוס. ובגלידה בכלל אני לא יודעת מה המרכיבים.
גם עם התה אני נתקעת. למזוג לה מהקנקן המקולל? אבל היא הביאה לי והיא יודעת שאף אחד פה לא שותה תה עם חלב. אולי היא מתכוונת שאשתמש בזה לנס קפה שלי? ובמה למזוג לה – בקנקן הפלסטיק?
שב ואל תעשה עדיף, אני מגיעה למסקנה, ושלא כהרגלי לא טורחת סביבה. כל האינסטרומנטים מונחים לפניה. אם תרצה – תיקח.
שב ואל תעשה עדיף, אני מגיעה למסקנה, ושלא כהרגלי לא טורחת סביבה. כל האינסטרומנטים מונחים לפניה. אם תרצה – תיקח.
לפתע היא מסתכלת על צלחת העוגה. אף פעם לא הבנתי את הביטוי ‘לבי החסיר פעימה’. עכשו בתוכי עדר סוסי בר דוהרים דהירה פראית. טטם טטם טטם. באופק הקרוב אני רואה תהום.
“איך, תגידי לי, איך ידעת ששטרודל תפוחים זה העוגה שאני הכי אוהבת? יחזקאל ידע שאם נגיד אני במצב רוח על הפנים, חבל על כל הדיבורים. ישר היה עולה על האופניים, הולך לכץ ומביא לי שטרודל.”
פנינה חותכת במזלג האלגנטי חתיכה מהעוגה. אני עוקבת אחריה כמו אמא מאכילה את הילד. לילד שבראשי שפתיים חתומות. כשהיא מקרבת את המזלג הרועד לפיה, הפה שלי נפתח בתנועת עידוד אוטומטית. סוג של רפלקס מותנה של אמא לילדים קטנים.
ביס ועוד ביס, בלי מילים מרירות.
“דווקא יצא לך טעים. לא האמנתי בביס הראשון שככה את יודעת. אז לקחתי עוד אחד. ממש קונקורנציה לכץ.”
אני רואה איך הסוסים מושכים ב-hand brakes. אי אפשר לעצור בבת אחת ויש מרחק שהם מחליקים עם הפרסות ומעלים אבק. בשניה האחרונה הם נעצרים על סף תהום. הלב שלי למרות קוד ההרגעה דופק בקצב. אני לא לוקחת סיכונים ולא מוזגת לה חלב. כוס התה מונחת לפניה, האדים עולים.
חנוך נכנס למטבח. כבר מזמן הוא עשה אחד ועוד אחד. יצא לו שכל פעם שהוא רואה את פנינה אצלנו במטבח, יש גם עוגה על השולחן.
חנוך נכנס למטבח. כבר מזמן הוא עשה אחד ועוד אחד. יצא לו שכל פעם שהוא רואה את פנינה אצלנו במטבח, יש גם עוגה על השולחן.
הוא רק לוטש עיניים בעוגה ואחר כך בי. עיניים תמימות, מאמינות. בטוח שלא אאכזב אותו.
חנוך אף פעם לא יחשוב שאני מתכוונת להזיק לו.
“אתה רוצה עוגה חנוכי?” הוא מהנהן ומושיט לי יד פתוחה בציפיה.
“צריך צלחת לעוגה הזו. זה ממולא בתפוחים. אתה בטוח?”
“כן, אני אוהב אמא.” הוא מסתכל על הצלחת לדוגמא של פנינה ומוסיף, “אפשר גם גלידה?”
אני מכינה לו וגם לי. שאף אחד לא יחשוד שיש אוכל לאורחים ואוכל בשבילי. גם גלידה אני מניחה בצד למרות שאני לא אוהבת וניל.
פנינה מקרבת את הכוס אליה. היד רועדת וטיפות ניתזות על השולחן. צריך למלא פחות מים.
“יש סוכר בתה? למה העוגה מתוקה לא צריך עוד סוכר.”
“לא. לא שמתי. יש סוכר רק בכלי.”
היא מצביעה על הכלי לחלב שהביאה. אני רוצה להיות בטוחה, אז אני נוגעת בו ושואלת:
“את זה?”
“בטח. את יודעת לא מהיום שאני שותה תה רק עם חלב.”
הייתי מצפה ממנה שתהיה עקבית יותר בגישתה לחפץ הקטן. שלא תרצה שום קשר אליו, בטח אחרי כל הרוע שהיא קושרת למי שנתנה לה אותו. אבל למה אני מתפלאת, בשביל מה הביאה את הקומקום, אם לא כדי להשתמש בו?
תגובה אחת
מזמן לא צחקתי ככה בקול.
הקטע עם התמונה גאוני.
באופן כתיבה מקסימה, ורגישה.