זריחתה של השקיעה – פרק ז’

אני לא צריכה לומר כלום. רק לשבת ולהסתכל, לעשות תנועות קטנות משתתפות בפנים וזה מספיק לה. כמה זמן היא אוגרת את כל זה? אני מרגישה כמו מי שפתחה דלת של ארון דחוס עד הקצה. מפולת של דברים שרק חכו ליפול על מישהו.

למפגש הבא שלנו פנינה מגיעה לאחר ביקור אצל הרופא. כשאני שואלת אותה מה קרה, היא שואלת אותי: “למה מה צריך לקרות?”. אני מחייכת, מסתבר שיש אמת בבדיחות על זקנים וקופת חולים. היא לא שמה לב ומספרת עליו.

זה רופא עירקי. קוראים לו פתואל. לא זוכרת את השם שלו. מה זה משנה, ככה וככה אני קוראת לו רק דוקטור.

היא מגיעה אליו באוטובוס קו 2. “פה ליד הבית. כלום ללכת לתחנה רק הבלטות ברצפה עקומות. אז אני צריכה ללכת לאט שלא ליפול. תגידי למה העיריה לא מתקנת?” היא לא ממתינה לתשובה. אצה לה הדרך להכיר לי אותו.

“אני יורדת בז’בוטינסקי. כמה דקות זה מנחם בגין איפה שהרופא. המקום שלו זה מהצד של הבניין. אני הולכת בשביל. גם שמה הבלטות שבורות. אז את מבינה למה אני צריכה ללכת כל הזמן עם הראש למטה? שלוש מדרגות ואני בפנים. בגילי זה גם חשוב הגובה, כי מעלית אני לא אוהבת, וקומה גבוהה זה קשה. גם עוד משהו טוב אצלו, לא צריך להתקשר אליו כמו לשאר הדוקטורים. לקבוע תור ועד שנותנים לך המחלה עוברת והפסדת ככה את הביקור. את מגיעה ככה ישר בלי לצלצל. זה המרפאה שלו בבית ישן, אבל יותר צעיר ממני. רק הוא שמה. אם תשאלי אותי בזבוז של כסף. יכלו לשבת שמה כמה רופאים. אבל לא שאלו אותי. 

תמיד אני נכנסת וכבר יש מוזיקה. לא סתם מוזיקה, קלאסית כמו שאני אוהבת. פעם שמעתי אצלו רקוויאם של מוצרט. יפה אין מה לגיד אבל לא מתאים לקליינטורה.

“תמיד אני נכנסת וכבר יש מוזיקה. לא סתם מוזיקה, קלאסית כמו שאני אוהבת. פעם שמעתי אצלו רקוויאם של מוצרט. יפה אין מה לגיד אבל לא מתאים לקליינטורה. אמרתי לדוקטור שעם כל הכבוד, הפציינטים שלו כבר לא ילדים ולא צריך להזכיר להם לאן הם הולכים. אני לא יודעת אם שמע לי, מה שבטוח בזמן שאני באה כבר אין את המוזיקה הזו. בטח את חושבת מאיפה לו לדעת מתי אני באה, אז זהו שיש לי זמן קבוע לבוא אצלו. כל ארבעה שבועות ביום ראשון בבוקר אני שמה. ואם יש משהו מיוחד אז אני עוד יותר באה. פעם אני אומרת לו שאני חלשה. פעם שלא ישנה טוב בלילה. פעם לבדוק סוכר. פעם לחץ דם. פעם כללי. מגוונת לו. תראי, בגילי אם כמה זמן את לא מסתכלת על עצמך פתאום את רואה מה זה הדבר הזה שגדל לי פה? מה זה פתאום לא יכולה להרים את היד? ככה כל מיני דברים. אז הרגלתי את עצמי להיות במעקב. היתה לי חברה משוררת, מסכנה, הלכה בגיל לא כל כך מבוגר, היתה אומרת לי על מה שאני אומרת לך שהיא לא רוצה להתעורר יום אחד להסתכל על עצמה ולהרגיש תיירת בארץ זרה. נו, משוררת אז ככה מדברת. אני לא מעלימה את עצמי מהעין. וגם הדוקטור, גם הוא צריך אותי בשביל להרגיש חשוב. כבר לא באים אצלו הרבה, למה בעיקר עירקים באים שמה. הוא כבר מבוגר ופציינטים עוד יותר ממנו, אז את יודעת, עם רקוויאם בלי רקוויאם זה כל הזמן פחות ופחות. 

“את יודעת להקשיב את”, היא לפתע יורדת מהמסלול הישר של הסיפור. “יש ימים שלמים בקושי יוצא לי חמש מילים מהפה. אם אני לא יוצאת מהבית, פוגשת אנשים, בחיי אני יכולה לשכוח איך הקול שלי. עם הילדים כמה אני כבר מדברת? במיוחד זה הגדול. רק אני מתחילה ואומר לי אני צריך להפסיק, נדבר מחר. אפשר לחשוב הוא ראש ממשלה שיש לו הרבה עניינים לסדר. מה, אני לא יודעת איך הוא מבזבז את הזמן? כל הזמן כדורגל. גם נוסע חוצה לארץ בשביל זה, רק בשבילי אין לו זמן”.

אני מקשיבה לה ושותקת. איך אפשר לדבר אחרי מה שהיא מספרת לי? חוץ מזה יש לי כל הכלים הפנימיים וגם קיבלתי הכשרה לא לדבר הרבה. כל מה שאני צריכה הוא רק לפנות מקום למונולוג שלה. בזמן שהיא מדברת אני חושבת איך קורה שביקור סתמי אצל רופא הופך לאירוע שמדברים עליו.

פנינה ממשיכה לשמוע את הקול שלה. “עכשו אני אספר לך איך נראה המקום שלו. יש לו כל מיני עציצים במקרמה תלויים מהתקרה. חלק על הרצפה. אחד אני הבאתי לו פעם כשיחזקאל היה עוד חי. בעיניים שלי אני רואה כמה אבק יש על העלים. לא התביישתי, ביקשתי ממנו צמר גפן, למה יש לו הרבה מזה, ושמתי בחלב מהמטבח שלו. ניגבתי אותם אחד אחד. יש אצלו גם שטיח עם פרנזים וכורסאות. ליחזקאל היתה הכורסא שהוא אהב אצלו לשבת, זכרו לברכה. גם אני רציתי לשבת שם אבל אצלנו יחזקאל היה קובע. עכשו שאני באה אני יושבת שם. יצא שאני אומרת את המילה האחרונה”.

ליחזקאל היתה הכורסא שהוא אהב אצלו לשבת, זכרו לברכה. גם אני רציתי לשבת שם אבל אצלנו יחזקאל היה קובע. עכשו שאני באה אני יושבת שם.

אחרי שהיא מסיימת לתאר לי את החדר היא נזכרת שדלגה על משהו שנמצא מחוץ לו. “יש שמה מין צפצפה כזו. כל מי נכנס בדלת הכניסה היא מצפצפת, כאילו יש מה לגנוב אצלו.” אני מבינה ממנה שגם אם אף פציינט לא נמצא בפנים, הרופא נותן למי שמגיע להתמקם בכורסא. אפילו לעיין באחד העיתונים הארכיאולוגיים הנמצאים במדף שמתחת לשולחן זכוכית. לפעמים היא מספיקה לקרוא כתבה כמעט עד הסוף ואז מכריז הרופא “יבוא”. הוא לא ממהר אז גם היא לא ממהרת. היא קוראת עוד כמה מילים, מתרוממת באטיות מהכורסא, ומסרקת את השיער מול המראה שבפרוזדור. “כשאני נכנסת אצלו, הדוקטור תמיד מתפלא שהוא רואה אותי. שואל אותי מה הביא אותך הפעם אלי גברת חבושה. פעם שאלתי אותו, מה אכפת לך שאני באה? אפשר לחשוב צריך שוטר תנועה יכוון את הפציינטים שיש לך כאן. יותר ממה אני צריכה אותו הוא צריך אותי. מה הוא עושה שם כל היום שאף אחד לא מבקש אותו? אולי פותר תשבצים. יש לו חולצה עם כיס למעלה, שם מסודרים יפה שני עטים. בטח אם אחד יפסיק לכתוב. אבל מה, הכל במחשב רק חתימה צריך בעט, אז מה הוא מפחד? רואים שאין אישה טובה בבית שלו. החולצה לא מגוהצת כמו שצריך. הוא גם עשה אותה טעות כמו הגדול שלי והתחתן עם רומניה. מה תגידי? פנינה שואלת אבל לא מחכה שאענה, בשביל הפרצוף היפה שלה מכר את כל הקובה בורגול, קובה במיה, פלאו בג’יג’י שאישה עירקית יכלה לבשל לו. לא יעזור לה כמה תנסה, מספר בישול אי אפשר ללמוד להכין ערוק, רק מלעמוד ליד האמא. משאת קטנה. בהתחלה את רק משחקת לידה, יותר מאוחר עושה שיעורים בשולחן במטבח. אחר כך האמא אומרת לך תביאי לי את העגבניה, תביאי לי את הקמח. אחר כך אולי נותנת לך לחתוך משהו. אני כלום לא עשיתי. ספרתי לך או אני חוזרת על עצמי? הייתי מפונקת. אבל בכל זאת, ככה לאט בלי ששמתי לב לזה אני רואה איך אמא שלי מבשלת. רואה איזה צבע צריך שיהיה לבצל על האש לפני שמוסיפה את הבשר. איך בדיוק מקפלים את העלי גפן שלא יתפרק, ככה וככה”.

אני מרגישה מוצפת מכל המילים שהיא אומרת. אני לא צריכה לומר כלום. רק לשבת ולהסתכל, לעשות תנועות קטנות משתתפות בפנים וזה מספיק לה. כמה זמן היא אוגרת את כל זה? אני מרגישה כמו מי שפתחה דלת של ארון דחוס עד הקצה. מפולת של דברים שרק חכו ליפול על מישהו, אפילו על אדם זר, שיתן להם פתח. אולי גם היא מרגישה שהגזימה כי היא מפסיקה, מרימה את כוס התה אליה, וכשהיא רואה שהיא ריקה היא שואלת אם אפשר לקבל עוד אחת.

בזמן שאני ממלאה מים בקומקום, הילדים נכנסים הביתה אחרי ששיחקו בחצר. הם באים ישר למטבח צמאים ומלוכלכים. דניאל מראה לה את הכלים ששיחק אתם בחול. מנסה ליצור איתה קשר ולעניין אותה בדברים שלו. היא פוטרת אותו במילים קצרות. כן, כן, יופי, מלוכלך הידיים, לך תשטוף מהחול. אפילו לא מסתכלת עליו. מי דבר פה בכאב לפני שתי דקות על קול שלא שומעים אותו?

היא פוטרת אותו במילים קצרות. כן, כן, יופי, מלוכלך הידיים, לך תשטוף מהחול. אפילו לא מסתכלת עליו. מי דבר פה בכאב לפני שתי דקות על קול שלא שומעים אותו?

מה היא מתלוננת, אני כועסת. צריך להריץ את הסרט שלה הרבה שנים אחורה. אני יודעת איך לספר אותו. הילד הבכור שלה חזר מהגן שמח. כל הדרך הביתה הוא רק חכה להגיע ולספר לאמא מה היה. הרבה דברים קרו היום. הוא השתתף יפה בריכוז. הגננת אפילו נתנה לו שתי מדבקות. רק את הציור שלו היא תלתה בפינת היצירה. אחר כך הוא יצא לחצר. ראה את דני משחק בתופסת ורצה להשתתף אבל התבייש. המשיך לחפור בחול ובזווית העין הסתכל על הילדים שמשחקים. דני עבר לידו ותוך כדי ריצה אמר עכשו אתה תופס אותי. הוא היה מוכן להיות זה שתופס כל היום. רק להיות חלק. בדרך, כדי שלא ישכח שום דבר ספר לעצמו את כל קורות היום. חלק מהדרך רץ כדי להגיע מהר. המילים שמלאו אותו עד הסוף של הגרון גלשו ממנו בחדר המדרגות וכשראה את אמא היה כבר במשפט השני. אבל היא לא חשבה נכון את הזמנים והחומוס לסמבוסק שתכננה לצהרים היה עוד קשה. עם הילד היא יכולה להסתדר. פרוסה עם גבינה תספיק לו, אבל יחזקאל זה סיפור אחר. הדבר האחרון שהיא צריכה עכשו זה לשמוע את כל הקשקושים שלו. אז כל מה שהיא אומרת זה כן כן יופי, מלוכלך הידיים, לך תשטוף, לא פה במטבח, באמבטיה. מרחיקה אותו ממנה.

דניאל מוציא את השרפרף הקטן מתחת לשולחן המטבח ומקרב לכיור. עומד עליו ושוטף את הידיים מהחול. אני שואלת אותו מה עשה בחצר. הוא מספר על הבית שהוא חפר לנמלים, הגשר שבנה להם מקרש שנמתח משני צדי הבור. המים בקומקום רתחו אבל לו יש סיפור אחרון מרגש במיוחד על נמלה שהוא העביר על עלה כדי שתוכל להיות עם כל המשפחה. יש לו ספר על ארנב שהלך לאיבוד ובכל הדפים עד לאיחוד המיוחל הוא במתח האם גם הפעם הארנב ימצא את אמו. זה כמו הארנב בוני, אני אומרת לו, והוא מרגיש גיבור מספר. פנינה יושבת בשקט כל הזמן הזה. אני מקרבת לה את התה והיא אומרת: “בזמני זה לא היה ככה. בקושי דברנו עם הילדים. רק ככה לפקח, להגיד להם מה לעשות. תעשה ככה, עשית ככה. לך לישון. הם גם חשבו אותנו זקנים, כאילו מה נבין מהדיבורים שלהם. הם עם עצמם, ביניהם. אנחנו עם עצמנו. מה את אומרת, אולי בגלל זה הילד לא רגיל לדבר אתי? וגם אני, מה אגיד לו? צחצחת שיניים? אם אני שואלת משהו על העבודה חושב שזה כמו שהיה קטן אני אומרת לו מה לעשות. מה אני אגיד לך? הוא לא יודע מה להגיד לי ואני לא יודעת מה לדבר אתו”.

ככל שהיא מדברת יותר בא לי לנשק אותה. פלא איך אפשר לנוע מקוטב רגשי אחד לקוטב אחר

ככל שהיא מדברת יותר בא לי לנשק אותה. פלא איך אפשר לנוע מקוטב רגשי אחד לקוטב אחר. אולי תשאלי אותו על מה שמעניין אותו? על כדורגל למשל, אני מציעה לה. היא עושה ביד תנועה של ביטול. “הוא לא יבין מה קרה לי. ממתי זה מעניין אותי. אף פעם לא אהבתי, עוד משהיה ילד והיה יושב עם יחזקאל. רואים משחקים ומלכלכים לי את כל הרצפה מהגרעינים שהם פצחו. אבל מה יש לי להפסיד? את יודעת, יש כמה זמן שהוא חושב אני לא בסדר בראש. עושה לי מבחנים, שואל אותי כל מיני שאלות לראות איך הראש שלי. נגיד איזה יום היום. מה התאריך. באיזה עיר הבית שלי. כל מיני שאלות בחשבון. הוא לא יודע אבל לפעמים אני עושה לו תרגיל. אומרת לו למשל שאני במעברה ואבא הלך לשתול עצים בדרך לירושלים.

“מה הייתי באמצע לומר?” פנינה פונה אלי. “איך הגעתי למעברה?”

חשבת אולי בכל זאת לדבר עם הבן על כדורגל.

“כן כן”, היא נזכרת. “נראה אם אזכור העצה שלך בפעם הבאה שאדבר אתו. יש לך אולי חתיכה דף שאני אכתוב את זה שלא אשכח?”

אני שומעת את הטלפון של הבית מצלצל. צלצול ועוד צלצול. מישהו מתעקש בצד השני, אבל גם בצד הזה יש עקשנים לא קטנים. אני מכירה את הנפשות הפועלות. רחלי בטח חושבת, הכל אני עושה בבית הזה, שהבנים יעשו גם כן משהו. יוסף שקוע בספר, לא שומע שום דבר. חנוך סתם רחפן. מיכל, נסנגר עליה, הלכה לעשות שיעורים עם ציפי. מי יהיה הצדיק שיזיז את עצמו? הישועה מגיעה מצד הקטנים. אני שומעת את נועה שואלת מי זה, כאילו לא אמרתי לה אלף פעם שאומרים שלום קודם, לפני שמתחילים לחקור. היא מעבירה לי את הטלפון, מיידעת שזה אבא. הלל שואל אם מישהו בבית יכול לרדת לעזור לו עם הקניות. יש הרבה, הוא מספר לי, שכולם ירדו ואף אחד לא יתחמק. פנינה, עדה לכל ההתרחשויות הביתיות, אומרת אני רק אגמור לשתות את הכוס תה. יש תנופה של חיים כשהילדים נכנסים ראשונים למטבח, הלל אחריהם, אוחזים כל אחד לפי כוחו שקיות מלאות. הלל, לא שם לב לאורחת, מתחיל לספר לי על המבצעים המטורפים שיש בסופר. בתחילת הנישואין עוד הייתי אומרת לו מה נעשה עם חמש קופסאות גפילטע פיש? אחר כך למדתי לשחרר. כל אחד והחולשות שלו. אפילו שהחולשה שלו היא כמו שמן שמוסיפים למדורת הבלגן שלי, ועד שאני מוצאת קופסא של רסק עגבניות אני צריכה לפנות את רוב המזווה.

“שלום”, הלל אומר כשהוא מבחין סוף סוף בפנינה, “לא שמתי לב שיש לנו אורחת חשובה”.

“אני כבר הולכת, לא רוצה להפריע”. היא מנסה להתרומם מהכיסא. “אבל קודם אני רוצה להגיד לך שאתה מזכיר לי את בעלי זכרו לברכה”.

פנינה נראית מבוישת. “אני כבר הולכת, לא רוצה להפריע”. היא מנסה להתרומם מהכיסא. “אבל קודם אני רוצה להגיד לך שאתה מזכיר לי את בעלי זכרו לברכה. גם הוא היה חוזר ככה מקניות. הכל הוא עשה בחוץ, היה כמו שאומרים שר החוץ. אני רק בבית. לא היה נותן לי לסחוב חציל אחד”.

“לא, אצלנו זה לא ככה”, הלל מחייך. “שנינו עובדים מחוץ לבית אז אנחנו מתחלקים בעבודות. מה שמכנים היום שוויון. עושים אותו דבר. אני סוחב והיא סוחבת. אני קונה והיא קונה. גם לחתל אני יודע. אם חני יוצאת להליכה שלה אני אסתדר להכין ארוחת ערב. תאמיני לי, הילדים לא יתלוננו. חני גם תבריג מנורה, תשמן ציר ולא תחכה עד שאני אבוא הביתה. יש דברים שאחד מאתנו יותר אוהב לעשות והשני לא כל כך, אז מתגמשים, הולכים אחד לקראת השני”.

נראה שפנינה לא מקשיבה לכל המשנה סדורה של הלל לשוויון בין המינים בביתנו. יש לי הרגשה שהיא הלכה לאיבוד עם כל הדיבורים שלו. היא רק מסתכלת איך הוא מפרק את השקיות ומניח כל דבר במקום. “כל הכבוד שאתה נותן לה גם לבחור ירקות”, היא אומרת כשהיא קמה מהכיסא. “אצלנו לא משנה מה, יחזקאל לא מסכים. שלמתי לך?”, היא פתאום נזכרת, “או רק ישבתי אצלך לפטפט?” היא בודקת בכיס של המכנסיים ומוציאה שקית עם הכסף. אני ארד אתך, אני מציעה לה, לגבות כסף מהשכנים. בזמן שאני יורדת אתה במדרגות היא אומרת לי, “באמת נחמד הבעל הזה שלך, גם אני אגיד לך מה, השתכנעתי ממנו שאצלכם אין ככה אישה ככה גבר כמו שאצלי, זה הוא מתאים לו לעשות וזה רק היא יכולה. אפילו לדבר שמתי לב שעל כל מילה שלך לו יש עשר”.

*

דפקתי אצל גודמן. הכנתי את עצמי מראש שהוא לא ישלם. עוד לא קרה הנס הזה שפעם ראשונה שאני אבוא לגבות את התשלום החודשי והוא יוציא את הארנק. אבל יש הפתעות בחיים. הוא פתח את הדלת ואמר רק רגע. הלך לסליק שלו היכן שהוא מחביא את הכסף לוועד.

לפני שהוא מסר לי את הכסף הוא אמר, “משלמים פה מספיק ובכל זאת הבניין מוזנח, למה זה?”

לפני שהוא מסר לי את הכסף הוא אמר, “משלמים פה מספיק ובכל זאת הבניין מוזנח, למה זה?”

דווקא היה לי הרבה מה לענות לו , לספר על הילדים שלו שאת שקית החטיפים הריקה זורקים בחצר, סוחבים קרשים וכל מיני גרוטאות ובונים מחנה בחצר האחורית. יכולתי אם הייתי לגמרי חוצפנית לשאול אותו על ערמת הסיגריות שיש בחצר היכן שהוא מעשן. מה הוא חושב, האם זה נראה לו ביטוי לשמירה על הסדר והניקיון או הזנחה. במקום זה שתקתי כי לא נראה לי לעניין לענות לו שום תשובה. גם לא כתבתי את הקבלה כי הכסף היה ביד שלו ולא הייתי מוכנה לעוד הפתעה. רק אחרי שהוא מסר לי כתבתי אותה והלכתי. עליתי בחדר המדרגות לכיוון הבית, הספיק לי לבינתיים לדפוק על דלתות שכנים ולהינזף. ראיתי את הדלת של פנינה וחשבתי, היא כבר היתה עונה לו. היא לא היתה נשארת חייבת. השתעשעתי, בפעם הבאה אקח אותה אתי כשאלך אליהם.

image_printלהדפסה

לקריאה נוספת

שתפו אם אהבתם

שיתוף ב linkedin
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

4 תגובות

  1. עוקבת וקוראת באדיקות.

    מסוג הסיפורים שצריך לקרוא לאט ולהנות מהדרך.
    כמו טיול שלא ממהרים ונהנים מהנוף והנפש מתרחבת.

    אגב,
    הדמות של העיראקית פשוט גאונית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’

תוכן מרתק ממיטב הכותבים החרדים –  אצלכם בתיבה מידי יום חמישי.
דילוג לתוכן