“יש לי חור של שבועיים לספר לך,” אני אפילו לא אומרת בוקר טוב לרונית. “אבל בעצם, כל הסיפורים כולם הם מהשבוע האחרון.”
“שנתחיל?” היא מאפשרת לי מעבר קל.
“כן,” אני משתהה לרגע, מסדרת לעצמי את המחשבות שלי. “אז קודם כל, וזה קרה ממש אחרי הפגישה האחרונה שלנו, החלטנו שניפרד לשבועיים. זו היתה הצעה של העובדת הסוציאלית שלנו,” אני מבהירה מיד.
“ואיך זה?” רונית שואלת אותי.
“מעורר המון מחשבות,” אני חושבת שזו ההגדרה הנכונה ביותר.
“אני שומעת.”
“אז ככה. הדבר הכי חשוב שהכי מציק לי כל הזמן, זה שנודע לי מה הטיפול שבעלי עובר.”
“אוקיי.”
“הוא עובר גמילה מהתמכרויות.”
“כן.”
“מה כן?” אני מתעצבנת. “מה יש לך לומר על זה?”
“מה יש לי לומר על זה?” היא חושבת לרגע, או עושה את עצמה חושבת. “שום דבר מיוחד. איך את עם זה?”
“כועסת.”
אני מופתעת מהתשובה של עצמי. לא חשבתי שאני כועסת עד לרגע זה. חשבתי שאני פגועה, מרגישה מצפון, נעלבת, מרחמת. באמת, מה הקשר כועסת?
“כועסת,” היא חוזרת אחרי.
“כן. אני כועסת על זה שהוא מכור. קשה לי לקבל את זה, בכלל. אני כועסת על מי שאמר לו את זה. על הטיפול שלו. זה טיפול קשה, הוא אומר, ומייסר. אני כועסת על עצמי שלא זיהיתי את זה.” לא מבינה מאיפה אני שולפת את התשובות האלה, אבל הן נכונות. אני מרגישה את הזעם בזרועות וברגליים שלי, מטפס לאט לאט עד המצח.
“כן. אני כועסת על זה שהוא מכור. קשה לי לקבל את זה, בכלל. אני כועסת על מי שאמר לו את זה. על הטיפול שלו. זה טיפול קשה, הוא אומר, ומייסר. אני כועסת על עצמי שלא זיהיתי את זה.” לא מבינה מאיפה אני שולפת את התשובות האלה, אבל הן נכונות. אני מרגישה את הזעם בזרועות וברגליים שלי, מטפס לאט לאט עד המצח.
“למה את כועסת על כולכם?” היא שואלת אותי.
“למה לא זיהיתי את זה בעצמי?” אני שואלת אותה. “מישהי שמכורים אליה לא אמורה להרגיש את זה? זה לא צריך להיות לי קשה מאוד? אני מרגישה כאילו אומרים לי שאני קורבן של מישהו, אבל לא ידעתי את זה קודם. ונתי מתייחס אלי יפה, באמת.”
אני לא רוצה לבכות, ובאמת אין קשר לבכי עכשיו. אני הרי כועסת. וכבר בכיתי מספיק בכל מהלך הטיפול הזה. לכן אני נעצרת ונושמת כמה נשימות עמוקות.
“אני לא חושבת שהוא מכור, או שלא יודעת מה. ואני לא באמת יודעת איך להתנהג איתו. הוא אומר שזה יותר קל לו כשאני לא בסביבה, בגלל כל התהליך של הגמילה. והוא מתגעגע, אני יודעת את זה.”
“ואיך לך היה הזמן הזה בלעדיו?” היא שואלת. מדגישה את ה”לך.”
אני לא יודעת אם היא מנסה לעבור לנושא קרוב בגלל פחד שלה לגעת בנושא, או שנכון יותר לעזור לי לא להסתבך בעניינים של נתי. בכל מקרה אני זורמת איתה, זה טוב לעיניים שלי. “לי היה בסדר. היה לי זמן לחשוב,” אני עונה.
“רוצה לשתף קצת מחשבות?”
“כן,” אני נשמעת קלילה, “קצת מכל דבר. בסדר?”
“מצוין.”
“אז קודם כל, נראה לי שאני כבר הרבה פחות תלותית בנתי. וחוץ מזה, אני חושבת שאני חזקה מספיק, ויש לי יצירתיות גבוהה. טוב לי החופש הזה, נעים לי להשקיע בעצמי. ואני באמת,” פתאום אני נזכרת בפיטורין שלי. “אני באמת צריכה להתייעץ איתך על בחירת מקצוע. הודיעו לי בעבודה,” לא נעים לי לומר שפטרו אותי, “שאני מסיימת את התפקיד שם בעוד כמעט חודשיים. אז אני צריכה לחשוב כבר מה אני רוצה לשלב הבא של החיים.”
“יפה, את עם הפנים קדימה,” ההערכה במילים של רונית נשמעת אותנטית לגמרי.
“בוודאי,” אני מצטנעת. “אין סיבה לשכנע אותם להשאיר אותי שם. זו משרה במשכורת רעב בלי אופק להתקדם. זה מתאים לזוג צעיר, לא לשלב שאני בו היום.”
“אני כל כך שמחה לשמוע אותך כך,” רונית מניחה יד על הלב. “באמת, ליבי. נראה שההפסקה הזו עשתה לך טוב. התקדמת כל כך יפה.”
“אז מה את אומרת?” אני לא נותנת לה לחגוג את הצלחתי, הצלחתה. “במה כדאי לי לעבוד?”
“במה חשבת?” היא זורקת אלי את הכדור בחזרה.
אני חושבת. “בפעם הקודמת שדמיינתי משהו, זה היה בהייטק, אבל לא. אני רוצה משהו אחר.”
*
המשרד של אמא היה גדול ורחב. היו בו המון מחשבים וכיסאות מסתובבים על רגל אחת עם המון אצבעות-גלגלים. לא היה מקום בשבילי.
“לכי לרננה,” אמא הצביעה לכיוון הכניסה. “תגידי לה שאת רוצה פוף. היא תביא לך אחד.”
רננה לא נראתה שמחה במיוחד למטלה שאמא הפילה עליה, אבל אחרי כמה שניות היא שבה עם פוף מפוספס בצבעי פסטל נקיים.
“תנוחי,” אמא דברה אלי עם העיניים במסך. “אני מקווה שתרגישי טוב יותר אחר כך.”
בהתחלה שמעתי רק קולות הקלדה רמים. היו שם אינספור מקלדות שדפקו לי במוח. כל תקתוק כזה השאיר כאב קטן, פועם. אחר כך הפריעו לי הדיבורים. היו מדי הרבה אנשים שדברו, והבליל של המילים היה חסר היגיון או קשר. לא הצלחתי לשמוע כלום. אחר כך, כנראה, נרדמתי.
“היית בעבודה של אמא?” היה נראה בערב שחגי מקנא בי.
“כן, וזה לא היה כיף,” ניסיתי להרגיע אותו. “לא הצלחתי לנוח כמעט.”
“דווקא ישנת כמעט כל הזמן,” אמא לא הסכימה איתי. “לא היה לך נוח?”
“לא. היה לי קר.” באמת, כשניסיתי להיזכר במשרד של אמא הצטמררתי.
“אויש,” אמא הצטערה. “למה לא אמרת לי? הייתי מכסה אותך עם המעיל שלי. בכל אופן, למחר לקחתי חופש בשבילך.”
“אני רוצה לעבוד במקום חמים כזה,” אמרתי לה, “לא במשרד ענק עם אנשים שכל הזמן מדברים ועובדים עם מחשבים.”
*
“מה חשוב לך במקום העבודה?” רונית שואלת אותי. “ולמה באמת לא הייטק?”
“זה לא מתאים לאימהות,” אני אומרת, ונושכת את הלשון. “כלומר, גם אם הילדים יהיו אצל בעלי,” ניסיתי לדמיין תסריט כזה, “אני לא רוצה להיות שקועה מדי בעבודה. חשוב לי שיהיה לי זמן לעצמי מעבר לקריירה. את מבינה? לעצמי, לילדים. אני לא רוצה להיות תלותית גם לא בעבודה. לא רק בבעלי. בקיצור,” אני מרגישה שאני מסתבכת קצת, “אני רוצה משהו רגוע. משהו עם קצב איטי, שאפשר לעצור.”
“זה לגיטימי לגמרי,” רונית מאשרת לי. “ומה תרצי לעשות בשעות הפנאי שלך?”
“אני מוכנה אפילו להתנדב בכל מיני מקומות. או שלא, לא יודעת.” הכל מתערבל לי. גל של בחילה עולה לי פתאום. “אני לא מרגישה טוב,” אני מצליחה לומר לה, ואז נמלטת אל השירותים.
“את בסדר?” הפנים של המאמנת שלי דואגות.
“אני כן,” אחרי שאני יוצאת מהשירותים, הפנים שלי שטופות ואני לוגמת כוס מים, התחושה שלי הרבה יותר טובה. “לא יודעת מה קרה לי פתאום. נראה לי שפתאום קלטתי שהכל אמיתי, שאני עומדת להתגרש, וזה, זה, זה הלם בי.”
“את מעכלת, וזה טוב,” היא שולחת מבט לא מרוצה כל כך. “בכל אופן, הזמן שלנו תם להיום. וזה חבל לי, כי אנחנו ממש באמצע השיחה. קצת חבל לסיים בנקודה הזו.”
אני מאמינה לה שלא נעים לה להיפרד ממני רגע אחרי שהודיתי בפניה שהקאתי רק כי התחלתי לעכל את הגירושין המתקרבים. היא מן הסתם רוצה לעזור לי בשלב הזה ולא להשאיר אותי לבד, אבל יש לה לקוחה נוספת אחרי.
“יהיה בסדר, אל תדאגי. אני חזקה,” אני מבטיחה לה ויוצאת אל הרחוב.
לא רוצה לחשוב על הגירושין, למרות שנראה לי שזה מעשה חכם לגמרי. לכן אני מוציאה את הטלפון ומחייגת שוב לארגון החסד הזה, כדי לדעת היכן אעבור את הלילה הקרוב. אולי אחר כך אני אחשוב על העתיד שלי.
“יש אישה מבוגרת, נחמדה מאוד, בפנימית,” מעדכנת אותי המזכירה. “היא צריכה עזרה פה ושם, כוס שתיה, תמיכה עד השירותים, את יודעת. בקטנה ממש. נשמע לך?”
אני חושבת. דמיינתי שוב מחלקת ילדים. ילד קטן וחמוד שצריך שמירה. אישה מבוגרת זה קצת מרתיע, לא? אולי באמת לא. מה אני כבר צריכה לעשות איתה. ואם תהיה בעיה אז תמיד אפשר לבקש עזרה מהאחיות.
“אני אבוא, כן.”
לגברת נרקיס יש עיניים קטנות וסקרניות, ואני מבטיחה לעצמי מיד לא להתפתות ולא לספר לה שום דבר על החיים שלי. זה די מאתגר.
“יפה שבאת מוקדם,” היא שולחת אלי מבט חקרני. “המתנדבת של אתמול הגיעה מאוחר ממש. אז את די צעירה, לא?”
אני מאשרת את דבריה בהנהון זעיר.
“יפה, תספרי לי על עצמך. איך קוראים לך?”
“ליבי,” אני עונה לה.
“שם יפה,” היא מחמיאה לי, ואני נהנית למרות שהמחמאה מגיעה להורים שלי בכלל. “ומה את עושה?”
“אני בין עבודות עכשיו,” השיחה מתחילה להישמע כמו ראיון, וזה לא נעים לי. אבל מה אני יכולה לעשות. “אני צעירה, כמו שאמרת. הקטנה שלי רק עכשיו נהייתה בת שנתיים, ועדיין לא החלטתי מה אני רוצה לעשות בהמשך.”
“ובינתיים?”
“אני מתרגמת מעברית לאנגלית כל מיני מסמכים, מכתבים, מאמרים וכל מיני דברים כאלה.”
“ואת לא רוצה להמשיך בזה?”
“אני רוצה להתקדם בחיים,” הכתפיים שלי זזות מעצמן. “גם מבחינת המשכורת, גם מבחינת הסיפוק. אולי תספרי לי גם קצת על עצמך?” אני מחליטה פתאום להיות אסרטיבית.
“אני וטרינרית,” היא משתפת פעולה מיד. “זו עבודה מלאת סיפוק ואני אוהבת אותה מאוד. אבל כל דבר כנראה נמאס אם ממשיכים אותו לנצח. התחלתי את הלימודים שלי כשהייתי בערך בגילך,” היא מסתכלת לאיזו נקודה מרוחקת. “ועדיין לא יצאתי ממש לפנסיה. את יודעת, יש לי עסק עצמאי, וכל עוד שיש לקוחות אין סיבה להפסיק. אבל נראה לי שדי מיציתי.”
אני שותקת.
“כן,” היא מיטיבה את הישיבה שלה על המיטה. “בן אדם צריך להתקדם כל הזמן. לא לנוח על זרי הדפנה,” היא מעווה את פניה.
“מה קרה?” אני חוששת שהיא לא מרגישה טוב.
“אני שונאת ריח של דפנה,” היא אומרת לי ומתחילה לצחוק. אני צוחקת גם. “בכל אופן, אם הייתי תופסת בזמן הייתי מנסה לפרסם כמה מחקרים. היו אצלי מאות מקרים ששווים מאמר. אבל הייתי עסוקה בעבודה במקום לחשוב על הקריירה, זה לא טוב. למרות שנראה לי,” היא עוצרת כדי להשתעל, “שהדור של היום כבר מודע יותר. נכון?”
“יש לך ילדים?” אני שואלת כדי לא להצטרך לענות על השאלה שלה.
“יש לי בן ובת. הבן גר באירופה. יש לו קריירה מטורפת,” היא מדגישה את המילה, “מטורפת ממש, בבישול. הוא פתח כמה מסעדות והולך לו נפלא. הבת אמנית בנשמה. פחות הולך לה, כי אמנות זה לא עסק אלא צורך נפשי. את מכירה?” היא שואלת ולמזלי לא מחכה לתשובה. “בקיצור, היא משתתפת בתערוכות פה ושם, אבל אין לה ממש כסף. כן סיפוק, וזה מספיק לה. ויש לי נכדים, שגם כבר עושים חיל.”
“באמת?” אני מתרשמת.
“הנכד הגדול, מהבן, מרצה באוניברסיטה. הוא התחתן מוקדם, בגיל עשרים. עשרה חודשים אחר כך אשתו ילדה תאומים בן ובת. בגיל עשרים ושלוש הוא חזר ללמוד וסיים את הדוקטורט שלו עד גיל עשרים ושבע. אבל הוא באמת מקרה יוצא דופן, תמיד היה ממהר.”
“והתאומים?”
“חמודים. אני לא כל כך רואה אותם. את יודעת איך זה, הקשרים די מידלדלים ברגע שמתחיל מירוץ החיים. את הנין מהנכדה שלי אני רואה יותר. היא עדיין נשואה, יש להם חיי משפחה חמימים כאלה, והיא עוד זוכרת אותי. אבל אם היא תלד בת עוד שנתיים גם היא תשכח אותי..”
אני שותקת.
“לא תשכח,” הגברת מתקנת את עצמה. “אף אחד לא שוכח. אבל יש להם מספיק על הראש, איך אפשר לשלוח כל הזמן תמונות לסבתא זקנה.”
“הם באים לבקר אותך?” אני קולטת שהשאלה הזו היא טעות, כמעט מיד.
“נראה לך שסיפרתי להם שאני כאן?” היא שואלת אותי בתרעומת. “בשביל מה, שהם יצטרכו לעצור את החיים שלהם? אני עדיין עצמאית ויכולה להסתדר לא רע לבד. ואם אני צריכה אז אפשר לבקש מארגונים של צדיקים שישלחו לי מתנדבת. נכון?”
“נראה לך שסיפרתי להם שאני כאן?” היא שואלת אותי בתרעומת. “בשביל מה, שהם יצטרכו לעצור את החיים שלהם? אני עדיין עצמאית ויכולה להסתדר לא רע לבד. ואם אני צריכה אז אפשר לבקש מארגונים של צדיקים שישלחו לי מתנדבת. נכון?”
“אני שמחה להיות פה,” אני עונה לה.
שמחה? אני לא יודעת איך קוראים למה שאני מרגישה, אבל שמחה זה לא. אולי מועקה. אני שותקת, והגברת שלידי מתנמנמת. רק לכן אני מרשה לעצמי להישען על הכורסה ולעצום את העיניים. המחשבות שלי טסות כמו רכבת טרנס אטלנטית. משום מה אני חושבת על אמא של אילה, התינוקת המתוקה ששמרתי עליה אתמול. כמה רוך היה בעיניים האלה, שלה. כמה הכרת טובה. והשיחות החטופות שלה עם בעלה. היה לה משהו שנגע לי בלב, ואני לא יודעת להגדיר אותו. זו לא חמלה, מה פתאום. בטח שלא רחמים. אני לא יכולה לרחם על אישה חד משפחתית למרות שאני ככל הנראה כבר לא אהיה כזו. הטיפול שלי מצליח לא רע, וכנראה שגם הטיפול של נתי. אבל אני כן מרגישה הזדהות איתה. היא דומה לי הרבה יותר מהגברת הזו, מה שמה בכלל? אולי כשהיא תירדם אני אציץ על השם שלה בגיליון הרפואי. לא צריך לעבור על חיסיון רפואי בשביל זה. או שזה לא יפה, אני אשאל אותה לשמה והיא תדע שאני יודעת, למה לגלות אותו מאחורי הגב שלה. בכל אופן, זה די הגיוני להרגיש כך, כי כרגע אני במצב דומה יותר לאמא של אילה, גם אם בעתיד אני אהיה כמו גברת וטרינרית.
המחשבות שלי נעצרות כמו רכבת שגילתה איזה חפץ מסוכן על הפסים.
אני קרובה יותר לגיל של אמא של אילה. ויש לי ילדים קטנים ואני נהנית להיות איתם. אני מפחדת שהם יגדלו, לא רוצה להיות לבד. לא רוצה את זה בכלל. אבל אני אתגבר על זה, נכון? כמו שהתגברתי, שאני מתגברת עכשיו, ונפרדת מנתי. ואני אהיה לבד.
אבל אני לא רוצה להיות כמו האישה הזו. אני רוצה להיות כמו אמא של אילה.
כנראה שאני עייפה מאוד.
“את יכולה לעזור לי לרדת מהמיטה, ליבי?” אני שומעת את קולה של האישה.
“בוודאי,” אני נעמדת ומושיטה לה יד.
היא תופסת את כף היד שלי ומשעינה את הזרוע שלה על שלי. אני מציעה גם כתף, והיא נשענת עלי. אחר כך היא מנסה להתייצב.
“אני אלווה אותך, לאן את רוצה להגיע?” אני שואלת.
“לשם,” היא מצביעה לכיוון השירותים.
אני פוסעת איתה, בקצב שלה, לאט לאט. המועקה מתפוגגת מהלב שלי, ותחושה עילאית ממלאת אותו במקום זאת. הגברת נכנסת ואני סוגרת את הדלת אחריה, מחכה לה קרוב קרוב כדי לעזור לה לחזור למיטה.
אין לי מושג למה דווקא זה מאושש אותי, אבל זה מה שקורה.
אחר כך אנחנו הולכות לישון.
