היא רצתה לצעוק שלא מתאים לה, ששום דבר לא מוכן עכשיו לחתונה, שגם היא לא מוכנה, אבל לא הצליחה למצוא את המילים. לכולם היה כל כך ברור שזה מה שצריך לעשות. זה מה שעושים כולם. לא דוחים חתונה, אז אין ברירה אלא להקדים.
השאלה מהדהדת במוחה, והיא מרגישה שהיא נהיית אדומה כמו הרימון. יש מצב שהיא מתפוצצת, ואלפי זכויות יתפזרו לכל עבר. אז זה מה שהוא רוצה? אשה מלאת זכויות אבל מנותצת לרסיסים?
כל זה השתנה כשהרקמה המשפחתית נפרמה סופית, באופן בלתי הפיך, לשני חלקים. יחד איתה, נקרע גם הפתיל שחיבר בין שירה לבין אלוקיה. לא היתה לה דמעה, לא היתה לה תפילה, לא היתה לה מילה. רק סידור פתוח ושפתיים ממלמלות שברי הברות יבשות
מבולבלת הייתה שלא כהרגלה. אולי, למרות גילה המבוגר, עוד תהיה שוב בהריון? תשעה חודשים תישא אותו בגבורה, ואז, תגדיל לעשות ותיתן אותו לחנה. אולם הרהורי שווא ידברו, זו הצעירה, כבר תלד לבד.
מאז הערב ההוא, כששבה עם העגיל, היא לא הפסיקה למלמל את זה לעצמה בלופים, כמו מנטרה. אני טובי. אחראית למעשי. לא עשיתי שום דבר רע. הסימנים הבאים הגיעו בשטף, ברורים יותר, זועקים לכל מי שרק היטה אזנו. אני טובי! ככה טוב לי!
רגע אני יושבת בהלם קפוא והעולם עוצר, ואז אני פשוט מוכרחה לראות מי הדוברת. אני קמה מכיסאי, מעיפה מבט חטוף לאחור. יעלי עומדת שם, הדורה כתמיד, מדברת עם נועה. ככה גיסתי מרכלת עלי עם בת הדודה שלה.
אני גולדברג – הר זהב, חה-חה-חה. הכול בחדר הזה, גם הבן שלי עם אשתו… שיקצע, ברור; וגם השייגעץ – זה הוא לומד על הפסנתר. הוא יתאכזב שלא כיוונת. אסביר לו שאני אשם… אבל תבוא לסעודה בשבת.
“הנפש שלך רעבה לגבהות, לגחלת אלוקית. מה אתה עושה כדי שהיא תקבל את זה? מתי תתחיל להבין שבדרך שלך תצא בסוף מוכר בחנות ירקות? אחד שקם בבוקר והולך לישון בערב וחוץ מלאכול ולישון ולהרוויח כסף לא עושה כלום? זה מה שאתה רוצה שיצא ממך?”
הפעם, לא האמנתי למזלי הטוב כשהגעתי מחדר הלידה לחדר ריק. כשהלכתי לישון בלילה הוא עדיין היה ריק. אבל זהו. עכשיו זה מתנקם בי בענק. ערביה. אפילו לא דמיינתי דבר הזוי כזה. בקצב הזה, בפעם הבאה אני יולדת בבית.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’