בין הזמנים

“בוא נעשה סימולציה של פגישה,” הוא הופיע ערב אחד בחדר שלי. העפתי מבט מודאג בחבר החדר הצעיר ממני שישן עמוקות עם הכרית על ראשו.

מָה שֶׁחִכִּיתִי יָמִים רַבִּים


בְּפֶתַע הִתְקַיֵּם


וְלֹא הָיָה לוֹ שֵׁם וְלֹא הָיְתָה בּוֹ שִׂמְחָה

אחר כך האנשים סביבה הלכו הביתה, עוד לילה ועוד יום. האנשים סביבה יצאו לעבודה, אפורי שיער, אוחזים בכלבים. חזרו הביתה. מלווים בנכדים. והיא היתה עוד יום בחדר שבמלון, מודדת מטפחות. עם לבבות שאף אחד לא רואה. לבבות שלא נתנה מעולם.

הַבֹּקֶר הַזֶּה נֶחְרְצוּ הַשָּׁמַיִם


קַרְקַע חִוֶּרֶת נֶחְשְׂפָה תַּחְתָּם


תְּלוּיָה מֵעֵבֶר לָאֹפֶק


צוּקֵי עֲנָנִים נִשָּׂאִים בָּאֲוִיר

היא מנסה להתעלם, לעצום עיניים חזק יותר ולנסות להרדם, אבל הוא עומד שם, מול עיניה הסגורות, והיא מבינה שסיכוי להרדם אין לה. ונכנעת, פותחת עיניים ושואלת אותו בקול עייף, תגיד לי מה אתה רוצה.

וגם שם היא חשבה שיפה להם. מאוד יפה להם. הוא פחות; אחר כך למדה לא לומר לאמא אף פעם שזה מה שהיא חושבת, כדי שלא תצטרך להבטיח אחרי כן שהיא בסדר ולחייך כל הדרך אל הלילה.

“בכל מקרה,” המשכתי בחיקוי של קלילות, “השנה הוא לא משתכר, את יודעת.”

הָרֶכֶב נָע כְּמוֹ מְטֻטֶּלֶת


עַל מַצַּע אַסְפַלְט מָתוּחַ מִגּוּשׁ דָּן עַד אֵלַיִךְ


אֲנִי חוֹלֶפֶת אֲנִי רוּחַ צַד


עַל קִמּוּרֵי הַכְּבִישׁ

יש שלב בחיים שאתה מרים ידיים. זה כמו שלבי האבל. בהתחלה זה הכחשה. כי לא יכול להיות שזה המצב שלי, ולא יכול להיות שהאשה בסיפור היא אני. זה פשוט לא הגיוני. ואם נמשיך בחיים ונתעלם ממה שקורה הכל פשוט יהיה רגיל ונורמלי.