בין הזמנים

כמה היא מתגעגעת לים. ולריח האקליפטוסים המסתבך בעלווה הרוחשת. ולחברות פשוטה שמוליכה אותן ביחד לאורך המדרכה, ועלים צהובים יבשים חורקים מתחת לסוליות. וריח של ים. ואור. פעם היה בחיים שלה אור.

לא רציתי לראות את האנדרטה החדשה ליד הקופות. היא הזכירה לי כמה לא טבעי המצב שלנו, כמה חיינו לא תקינים. רציתי לשכוח. לזכור שהמציאות שלנו לא נורמלית זה להסכים עם כל מי שאמר ש’שייקינג כראמבס’ היא חיה רעה שלא מפסיקה לטרוף.

אני שונאת להשאיר ילדים לחסדי שכנות שנכנסות להציץ. זה מלחיץ אותי ומאוד לא אחראי לדעתי. אבל אני לא רוצה להתווכח היום עם נתי. הוא צודק, לא נשאר לנו הרבה זמן להישאר ביחד, לפחות שהזיכרונות שלנו יהיו טובים.

למה לא שמרה על הפה שלה. למה היתה צריכה להראות את החכמה הגדולה שלה. ומה היא עושה פה בכלל. הידיים שלה פתאום היו לה מיותרות ולא ידעה מה תעשה בהן. הרגליים שלה הסתבכו. בשביל מה בכלל באה? ללמוד היא יכולה לבד. כמעט מעדה כשהרמזור התחלף.

בטח מחר יתנפלו עלי כולן, וואו, אתי, איפה מצאת את הצבע הזה? האמת היא, מתי התנפלו עלי פעם אחרונה? אני צריכה ליזום התקף אפנדיציט כדי שזה יקרה. אז יותר סביר שהמופע יעבור בשקט.

אולי, כך הסקתי לעצמי בזמן שעליתי את המדרגות לכיתה שלנו, אולי יש לאבא של נחמה בעיה, ואמא של נחמה צריכה לעזור לו. מסכנה, היא לא יכולה ללמוד שום דבר, או לעבוד ימים ארוכים. והיא צריכה לטפל כל הזמן בילדים ובאבא, במקום להיות עם הילדים רק חצי שבוע.

בערב כשביקשה מאבא שלה כסף לפס נחושת, הוא התפוצץ. הוא אף פעם לא נהנה שהיא מבקשת כסף. תמיד נזהרה לבקש רק מה שהיא חייבת. אבל הפעם זו היתה תאונה חזיתית.

הדבר היחיד שהשתנה, זו התחושה הפנימית שלי. אבא הולך ללמוד משפטים, לא תורה, וזה מה שעושה את ההבדל.

“אני מפחדת שיש לנו בת,” בלעתי קצת רוק. לא יודעת מה התערבב בו שהוא היה מלוח קצת. “ושיגלו לי את זה, ואני לא אדע איך לומר לך.”