היא שוקעת עוד יותר אל תוך הספה, אולי פשוט תיבלע כאן וזהו, ואיש לא ידע שהיתה ואיננה. יבואו וישבו כאן על הספה הזו אנשים, ונשים, וילדים וזוגות. תינוקות יורדמו כאן, על הספה שתכיל את נציב המלח שלה עד עולם.
עַד אֶתְמוֹל
עוֹד שָׁמַרְנוּ
עַל פַּךְ הַשֶּׁמֶן הַטָּהוֹר
בְּחֶרְדַּת אֱלֹקִים.
תבואי אתי, יש אחת, בעלת מסעדה בדרום שמכינה לי כל פעם שאני נמצאת שם מאכלים בצבע אדום, אפילו פסטה אדומה הם מכינים לכבודי, היא מצחקקת. נמצא מה הצבע שלך ותתחילי לחיות אותו גם כן.
“זה סתם עושה לך מתח. תצאי מהקבוצה וזהו”, אריה חוזר, מוצא אותי נרגנת. הוא לא מבין מה קרה לאשתו הנורמלית בדרך כלל. פתאום היא יושבת מול מחשב, מציגה למסך שאלות של ערך עצמי, סופרת לייקים.
חשבה לחזור כדי שתהיה לה לוויה נורמלית, בסוף חשבה שאולי זה מטופש להתחתן כדי שיהיו אנשים בלוויה שלך. מילא להתחתן בשביל שמלת כלה או חתונה. בשביל ילדים או עצמאות. אבל בשביל לוויה?
ימימה, לעומת זאת, הורידה כמעט כל שידוך מהפרק בסופו של דבר. היו מי שקיבלו צ’אנס של פגישה בודדת, עם אחרים התמידה גם לפגישה שניה ושלישית. קומץ שידוכים התפרשו גם על פני חודשיים ושלושה של פגישות, אבל התוצאה תמיד הייתה זהה: ימימה לא התארסה.
ואז ליבי קמה ושואלת אותה למה היא ערה, והיא אומרת שבגלל שהיא חולמת חלומות בהקיץ, וליבי שואלת מה זה בהקיץ ואם זה כיף, ואז יוצאת מהשק שלה ומתיישבת קרוב קרוב מחבקת רגליים. והיא אומרת לליבי שלחלום זה כיף כי אז יש שם מה שרק רוצים. ואז ליבי מתקרבת עוד קצת, והיא אומרת לליבי: אבל לקום זה לא כיף, בכלל בכלל לא.
משרבו הימים, גדלה והתעצמה משפחתו של יעקב, וילדיו היו רואים כיצד בני דודיהם מביאים את חבריהם אל מרכז האחוזה כדבר שבשגרה בעוד הם סגורים בחדריהם. החלו אומרים לעצמם, הלא אחוזה זו היא ירושה מאבותינו ואנו היחידים שעושים באמת נחת רוח לזקנינו. מדוע אפוא ניתן לאחים הסוררים להביא את החברה הרעה שלהם אל הבית שלנו בעוד אנו מסתגרים בחדרנו?
ושי מתעצבן ואומר שכן, היא יכולה ללכת, אבל שלא תחזור. והיא אומרת שבסדר. ופונה להתארגן לצאת תוך כדי הצעקות, היא צריכה להיות עוד חצי שעה בחממה יהודית כי הבטיחה לקרויזר שתצטרף לטיול והיא לא יכולה לחזור בה.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’