בין הזמנים

היא תחכה עד שהיא תתרחק מהבניין ואחר כך תצא. רואה אותה מהחלון. לבושה יפה. מגפיים שהיתה קונה. יש לה מספיק מגפיים. אבל מגפיים לא קונים רק כשצריך. היא שמחה שהחורף מגיע. שלמה לא מבין למה היא צריכה כל כך הרבה נעליים. מה את, מרבה רגליים? יש לך רק זוג רגליים אחד. לכי תסבירי את העניין למישהו שאומר משפט כזה.

כשאנחנו במרחק של כחמישה קילומטרים מהכפר המדובר נותנים לנו מצנח ודורשים מאתנו לקפוץ. הבעת ההפתעה של כל החבר’ה מוכיחה שאף אחד מאתנו לא ידע על הפרט הקטן הזה. גם אני ואשתי קצת מבועתים אבל אנחנו מתגברים על התדהמה, נושמים עמוק, מתחברים למצנח וקופצים. זו היתה חווית הפרידה שלי מהאנושות לשנה הקרובה.

עוֹד לֹא הֵכַנְתִּי לִי כֵּלִים


וְהַשָּׁמַיִם נִשְׁפָּכִים עָלַי


שׁוּלַי נוֹתְרוּ מְקֻפָּלִים


וְהַשָּׁמַיִם מִתְהַפְּכִים עָלַי

שִׁיר לַשִּׁירִים


לַשִּׁירִים הַנּוּגִים


שֶׁנִּכְתְּבוּ עָלַיִךְ, פְּרֵדָה

כדור שלם. שבעה וחצי מיליגרם. מר לה בפה. כואב לה נורא. הכאב הישן מתארח בה כמו בן משפחה ותיק. מתמקם בין הלב לסרעפת וחונק אותה. שתבוא כבר השינה ותגאל אותי. היא מדמיינת את עצמה עולה ויורדת. מהרחוב אל הבית. סופרת מדרגות. החלופה הפרטית שלה לכבשים. עולה ויורדת. עולה ויורדת.

פעם היא נפגשה עם בחור כזה, אחד שלא מראה נכונות ליותר משלוש מילים ברצף. מין פגישה ששותים בה הרבה ומהנהנים עד שחוזרים הביתה עם צוואר נקוע, והיא מדברת ומדברת רק כדי למלא את השקט. וכל פעם מחדש מבטיחה לעצמה שעכשו היא תשתוק עד שהוא ידבר, גם אם ייקח שלוש דקות, ובסוף נשברת, כי תמיד היא נשברת מרגעי שקט מביכים.

עַל אֵם הַדֶּרֶךְ נִצָּבָה בְּלִי לֶכֶת


מַשְׁקִיפָה לְאָן תֵּלֵךְ, מֵאָן תָּבוֹא


עַל עָמְדָהּ הִיא נִצָּבָה עִם פַּת הַלֶּחֶם


לְצָמְתֵי חַיֶּיךָ לַחֲב‍ֹר

וַתִּשְׁאַל אֶת נַפְשָׁהּ לָמוּת


לִבְרֹחַ לְקָצֵהוּ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַיְּקוּם


תַּחַת זֹאת חָלְצָה נַעֲלֶיהָ


וַתָּגֶל אֶת הָאֲבָנִים מֵעַל לִבָּהּ

השם למה. למה הבאת אותו לפה. מכל העולם דווקא לקומה מעלינו? מה אתה רוצה ממני. תגיד לי מה. למה לשים לי אותו מול העיניים. ואותה. למה? ולמה אתה לא נותן לי לישון? היא מאבדת את קו המחשבה וממלמלת לתוך הסידור: למה. למה. למה. וקולה של גברת רוזנבלום, המחנכת מי”ב פולש לה למוח ומכריז ‘למה יאמרו הגויים. יהודי לא שואל למה’.