מינה חזרה לדקלם ביקורות ספרים ולמנות כוכבים בסולמות מבקרים עד שהגיע זוג אחד וחיפש את הספר הכי איני שיש. מינה שלחה אותם אל שולחן החדשים אבל הם נתלו בה כמו אורנגאוטן ודרשו את דעותיה והיא דקלמה המלצות בשם אומרם אבל הם, עיקשים שכמותם, לא הסתפקו בכך ושאלו שוב ושוב: אבל מה את חושבת.
ומה אם התפקיד ידרוש מעבר ליכולותיה? ומה אם יאתגר את גבולותיה? ומה אם יזמן לה אינטראקציות בעייתיות? היא ביקשה מבעלה שיחליט. ממש התחננה. בבקשה, תגיד לי מה לעשות. הוא סירב ואמר, מצטער מינה. אני לא יכול להכריע בדברים שאני לא מבין בהם.
מינה לא הבינה למה צריך לסייג חכמה. כלומר, אם סייג פירושו מגבלה, למה להגביל דבר חיובי כמו חכמה. למה לאמא שלה מותר לאהוב תלמידות ללא סייג, ולה אסור להחכים ללא סייג. אבל מינה לא שאלה, כי לימדו אותה לא לשאול.
אחר כך נכנסה המרצה הראשונה ונהיה שקט מוחלט. ומינה השפילה מבט אל הלו”ז וראתה שכתוב ד”ר עמית שפיר, מומחית בינלאומית לשיווק ומכירות. וחרדה מאד וכעסה על עצמה: מה בדיוק חשבת לעצמך, שיביאו רבנית?
היא טרקה ספר אחר ספר אחר ספר, נשארת בלי כלום, ולאיריס (שדרשה הסברים) אמרה, אני רוצה להמליץ על ספרים שאני שלמה אתם. ואיריס חייכה את החיוך המכיל וקצת חשבה וקצת המהמה ואז אמרה, תראי, זה לא כל כך פשוט. אבל לא המשיכה את המשפט ופתחה את הנייד שלה, ודניאל גיחכה למינה באוזן ואמרה, בדוק שהיא מסמסת עכשו הצילו למנחה שלה בקורס הזה של ה, נו, של הזה, המוחלשים.
מינה לא יכלה לשאת את חוסר הידיעה. בשביל מה היא התחתנה? היא רוצה רב. כל האחיות שלה תמיד אומרות, בעלי הוא הרב שלי. גם היא רצתה לומר את זה אבל לפעמים זה היה קצת קשה. במיוחד בימים שהוא תיקן אגזוזים בחצר הבניין. לצערה של מינה, בעלה לא התיימר.
זו היתה אחת מהנקודות עליהן לא הסכמנו. ועל אף הדרך שעשינו, אנחנו עדין לא מסכימות. מינה אומרת, אלו דברים שהשתיקה יפה להם ואני אומרת, אלו דברים שהשתיקה כעורה להם. אם את מזהה מישהו במצוקה, מישהי שאולי זקוקה לעזרה או ליחס, לא תשאלי? לא תתענייני?
בהמשך מינה כבר הבינה. היא זיהתה את הפשרנות וראתה את ההבדלים ולא היה צריך להזהיר אותה, היא כבר הבינה בעצמה את הפער בינה לבין בנות הדודות מהגוש. בינה לבין החברות שהלכו לסמינר של בתאל. בינה לבין המשפחות שנסעו למלונות והחזיקו אינטרנט. בינה לבין כל מה שהוא לא גלאט למהדרין.
כשמינה סיפרה לי על נאום החדר האטום, חשבתי לעצמי שלא רק החדר היה שם אטום. מינה חיה בבית אטום. חיה חיים אטומים. חיים שיש בהם רק מה שיש בהם בלי שום השפעות ועם אפס הפרעות. אין יוצא ואין בא. הצטערתי בשבילה וקינאתי בה בו זמנית.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’