מינה ברגר לא התכוונה – פרק ז’

בנערותה היתה מינה אחראית על הגיהוץ בבית. היא אהבה את הפעילות חסרת המוח הזו. היתה גוררת את הר החולצות של הבנים, פותחת את הקרש מול החלון, יושבת על השרפרף הגבוה בגבה אל הבית ומאזינה להרצאות על חינוך ילדים. אמא שלה היתה אומרת, מינוש, מה לילדה בת שלוש עשרה ולחינוך ילדים? ומינה היתה אומרת, אני רוצה לדעת את כל הפטנטים שאת משתמשת עלינו. ובהמשך אמרה, בשביל להתכונן אמא. 

אבל אז יום אחד היא שברה את היד (החליקה במדרגות בצורה טפשית) וטובי אחותה השתלטה חיש על המשימה ועל החלון, השעינה עליו ספר וקראה תוך כדי גיהוץ. ומשחלפו ששת השבועות חזרה היד לעצמה ולא חזר התפקיד. טובי נאחזה בו ובספרים שעל העדן ומינה נושלה. טובי, שהיתה תולעת שנשנשה ספרים לתיאבון וכשלא היו בנמצא כרסמה תוויות אוכל ועלוני תרופות, אמרה למינה, אין וואקום.

ומינה אמרה, אין מה?

וטובי הסבירה ומינה רשמה לעצמה בפנקס המילים הקטן והבינה שזה מה יש. כלומר, אין.

זה מה שקרה עם ויקי ודניאל. 

ויקי הלכה ודניאל נכנסה לנעליה והתחילה להתעניין קצת יותר ולהתנתק קצת פחות ואיריס הציעה לה להקדים ולהגיע בתשע לקפה ומעשה ודניאל קבלה את ההצעה ושעת השקט והתפילה הפכה לשעת סיפור מאומלק ולמינה לא היה נעים לא להצטרף וגם לא היה לה נעים כן להצטרף כי התוכן לא תמיד עבר לה את האוזן. אף שאיריס היתה עדינה ולא נכנסה לפרטים מיותרים.

פרטים מיותרים.

מינה השאילה את הביטוי הזה מאיזו דתיה אחת שנכנסה פעם ובקשה מויקי המלצה על ספר שאין בו פרטים מיותרים. ממקומה שעל התשבצים תהתה מינה למה מתכוונת המשוררת. אבל ויקי לא שאלה שאלות. היא הצביעה על אחד הספרים ואמרה, הנה זה יהיה לך טוב. ספר טוב עם שום פרטים מיותרים.

הבקרים הפכו לבעיה כי לפעמים כל הסיפור כולו היה פרטים מיותרים ולפעמים לקח קצת זמן עד שאיריס הבינה ואמרה, אה אופס, מינה פה, סליחה מינה, זה לא מתאים. בואי ניקח עכשיו סיפור אחר. משהו קצת פחות הרד קור.

בכל מקרה, הבקרים הפכו לבעיה כי לפעמים כל הסיפור כולו היה פרטים מיותרים ולפעמים לקח קצת זמן עד שאיריס הבינה ואמרה, אה אופס, מינה פה, סליחה מינה, זה לא מתאים. בואי ניקח עכשיו סיפור אחר. משהו קצת פחות הרד קור.

*

מינה התחילה לאחר לעבודה. כלומר, הפסיקה להקדים. היא המשיכה לצאת מוקדם כדי להימנע ממפגשים משפחתיים אבל לקחה את האוטובוס המאסף והסתובבה איתו בכל העיר לפני שירדה ליד הרשת. נחתה בעשר בדיוק, אחרי שחרית ושלושה תשבצים (אין לי מושג איך היא עושה את זה. אצלי שורה אחת ואני עם בחילה לשעתיים).

מינה הבינה שזמנה קצוב. זרם הנכנסים אל החנות הלך וגבר ואיריס אמרה לה, קדימה ילדונת. טיים טו מוב יורסלפ. והפעם ההיא שסימנה לה בראשה לגשת ללקוחה היתה טבילת האש שלה.

כשהיא סיפרה לי את זה אמרתי לה, מינה, את יודעת שזה ביטוי נוצרי, טבילת אש. והיא אמרה לי, איזה שטויות את מדברת. ואני אמרתי לה, מינה את שמה לב שמה שאת לא יודעת פשוט לא קיים מבחינתך? וגם על זה היא אמרה, איזה שטויות את מדברת. ואז אמרתי לה, תגגלי מינה. ומינה אמרה לי, מעולם לא גיגלתי. וגילגלה את המילה כמו ילד שטועם לראשונה מלפפון חמוץ.

זה הדהים אותי. איזה אדם במאה העשרים ואחת לא מגגל?

וזה היה כל כך מוזר וכל כך קסום. כי היא היתה סופר דופר חכמה. או כמו שאיריס אמרה העיפרון הכי מחודד בחנות (ודניאל גיחכה, תתקדמי איריס. את כל כך אלפיים ועשר). ידע עולם אולי לא היה למינה אבל שפה עשירה כמו שאיריס אוהבת ותפיסה מהירה כמו ברק ויכולת פנומנלית לנחש סופים של סיפורים היו גם היו. אמרתי לה פעם, זו הסיבה שאת לא אוהבת לקרוא. כל הסופים פרוסים לפניך. והיא אמרה, גם לפניך. סוף דבר הכול נשמע. ואני אמרתי, מינה, אפשר רגע בלי ציטוטים? והיא אמרה, אדם בלי מקורות כגוף בלי נשמה. 

דניאל טענה שספר הציטוטים הגדול קטן ליד מינה ואיריס תקנה, ציטטות. ומינה שאלה מה זה הספר הזה ודניאל אמרה, את לא רצינית אחותי. גברת ציטוט לכל שטות לא מכירה? והביאה לה עותק. ואיריס אמרה, רק בזהירות שלא יתפגם (שזה קיצור של איריס ליתקלקל ויפגם) ומינה התמכרה לספר ואמרה, הו. תנו לי ספרים של מילים ואני תולעת. 

*

הלקוחה היתה גברת נחמדה בשנות השלושים. אולי ארבעים. אולי בעצם חמישים. מינה ניסתה לאמוד וכשלה. דניאל אמרה, היום עם כל ההתערבויות אין גיל. כולן צעירות. צעירות. צעירות. ואז בום, זקנות. ואיריס אמרה, מבוגרות. ודניאל אמרה, נו איריס, באמא שלך. ואיריס אמרה, אמא שלי זיכרונה לברכה.  ומינה האזינה להתנצחות ביניהן ולא הבינה על אלו התערבויות דניאל מדברת אבל לא שאלה. בשלב ההוא רק ניסתה לסייע ללקוחה שבקשה המלצה לספר על קריירה ולעצמה שבקשה לחזור לחיק התשבצים. 

מינה אמרה, קריירה? והפנתה אותה לעמודת הספרים המקצועיים והלקוחה שאלה, את יכולה להמליץ לי על משהו שיתאים למישהי כמוני?  ומינה חשבה, ממני את מבקשת המלצה לספר על קריירה? אני עובדת בחנות ספרים אם לא שמת לב. ורק כשדניאל נגחה בה ולקחה חסות על הלקוחה כפופת המבט, הבינה מינה שהמחשבה שלה נאמרה בקול.

*

מינה שאלה את בעלה אם מותר לה לקרוא את הספרים כדי שתוכל להמליץ. כלומר, כדי שלא תמליץ חלילה על ספרים קלוקלים. ובעלה אמר, נו מינה, ספרי עגבים. הכול קלוקל. ומינה אמרה, אז מה אני עושה. ובעלה לא ידע מה לומר. 

מינה לא יכלה לשאת את חוסר הידיעה. בשביל מה היא התחתנה? היא רוצה רב. כל האחיות שלה תמיד אומרות, בעלי הוא הרב שלי. גם היא רצתה לומר את זה אבל לפעמים זה היה קצת קשה. במיוחד בימים שהוא תיקן אגזוזים בחצר הבניין. לצערה של מינה, בעלה לא התיימר. 

זו מילה שלו. בזה הם דומים. שניהם מילוליים ואוהבי שפה. הוא קורא לזה שפפניקים. כבר בפגישות כשבקשה ממנו ללמד אותה קצת מהז’רגון הישיבתי. הוא אמר, ז’רגון, אה? והיא אמרה, לקסיקון נו. והוא אמר, אז גם את שפפניקית. נראה לה שאז הם ידעו שהם יתחתנו.

בכל מקרה, לבעלה של מינה לא היתה תשובה והיא נזקקה לה והוא הציע שילך לשאול והיא אמרה, את מי תשאל והוא אמר, מה זה את מי. את הרב. והיא אמרה, אין סיכוי. והוא שאל, למה? והיא אמרה, ככה. כי אין. והוא הבין ואמר, הרב שומר על חיסיון. אף אחד לא ידע. והיא אמרה, הרב שומר, אבל מסביבו? אוזניים לכותל. עזוב. אל תשאל.

ואז, בתרגולת הקבועה שלהם, היא הסתכלה עליו וחיכתה והוא אמר, אה כן. נכון. ואמר, תשאלי את אבא שלך. והיא חייכה ואמרה, בשביל חברה שלי? והוא צחקק ואמר, כן. הבעלת תשובה. והיא אמרה, זה לא בסדר. והוא אמר, אני לא מבין, את לא חברה שלך? והיא אמרה, בסדר, אני חברה שלי, אבל זה עדין שקר. אני לא בעלת תשובה. והוא אמר, אז אולי תחזרי קצת בתשובה? והיא שאלה, על מה? והוא אמר, נו על מה? והיא אמרה, אתמול לא התכוונתי בברכות השחר. והוא אמר לה, יופי. אז תקבלי על עצמך לכוון היום. והיא אמרה, הריני מקבלת על עצמי. והוא אמר, הרי את בעלת תשובה. יאללה תתקשרי.

מינה התקשרה לאבא שלה. הוא צהל לקראתה כמו שתמיד צהל לקראת בנותיו. מה נשמע צדיקה שלי. מה שלום התלמיד חוכֶם שלך. איך מרגישים הנכדים שלי.  ומינה ענתה כהרגלה שהכול ברוך השם פיקס ושאלה איפה אמא והוא אמר, את רוצה את אמא? והיא אמרה, לא. רק רציתי לדעת איפה היא. והוא אמר, בטלפון השני. והיא אמרה, יופי. כלומר, אה. ואז אמרה, יש לי שאלה. זה בשביל חברה שלי שרוצה להתחזק (זה היה נשמע למינה פחות שקר), היא עובדת בחנות ספרים וצריכה להמליץ על ספרים ולא כולם, אה, כל כך טובים. מה היא צריכה לעשות?

ואבא שלה אמר, אולי תעזרי לה למצוא עבודה אחרת? לחברה שלך? והיא אמרה, זה בתכנית, אבל מה בינתיים? ואבא שלה אמר, בינתיים שתמליץ רק על מה שהיא יכולה לעמוד מאחוריו. ומינה אמרה, זה יחייב אותה לקרוא. ואבא שלה חשב רגע ואמר, אז שתקרא וברגע שהיא נתקלת במילה לא מתאימה שתסגור מיד. ומינה רצתה לשאול מה עם דברים שהם לא במילים. אבל לא שאלה כדי לא לקבל תשובה. 

*

לקח לי זמן להבין איך זה עובד העניין הזה עם השאלות. מצד אחד זה קסם לי כל כך. עשה לך רב. עשה לך שקט. רק בהמשך הבנתי שזה לא בדיוק ככה. שרב הוא לא כספומט של החלטות. שהאחריות עדין יושבת עלי. אופן השאלה. בחירת המילים. האינפורמציה שאני נותנת או לא נותנת מעבר לשאלה. בעלה של מינה אמר לי פעם, רב הוא לא נביא ולא גאון. הוא משקלל את כל מה שאת אומרת ואומר לך את דעתו. 

ואני אמרתי, אבל אני לא רוצה את דעתו. אני רוצה דעת תורה. והוא ומינה צחקו ביחד והוא אמר, ומה היא דעת תורה? דעה של אדם שראשו ורובו בתורה, שחי בדלת אמותיה, שלימודה עובר לעשייתה ולא קרדום לחפור בו. אדם כזה דעתו מזדככת ומבטו מצטלל.

*

מינה לא שאלה ונאחזה בהיתר העקיף שקבלה מאביה והתפללה שלא תצא תקלה תחת ידה וליד הקופה נערמו עכשיו ספרים. לא רבים הגיעו לשם. חלק נפסלו על סעיף כריכה ואיור. רבים אחרים נפלו בשלב גב הספר. 

רק אלו ששרדו היו לעיניה הבולשות, הטובים הם אם רעים. 

*

למחרת השיחה עם אבא שלה התקשרה אמא שלה ואמרה, מינה, אבא אמר לי שאת עובדת בחנות של ספרים חילונים. זה נכון?

להדפסה