החתונה של אבא

הסלט מלוח וקצת חמוץ. והחביתה שרופה, ובשוקו צפים גרגרים חומים ומכוערים. ציפי בת הארבע וחצי שואלת אותי בתמימות, “זה בגלל שאת מתרגשת היום, אמא, נכון? כי סבא מתחתן?”

“כן, חמודה, מתרגשת קצת”, או איך שלא נקרא לרגש הזה שהוא חמוץ, מלוח, שרוף, עם הרבה גושים באמצע. 

“אבל, אמא, זה לא יכול להיות שסבאים מתחתנים, ככה הילדים בחיידר אמרו”, נחומי בן השש מתערב. 

“אבל סבא שלנו כן חתן”, מבלי משים אני נאנחת.

“אבל סבתאות וסבאים כבר לא מתחתנים, זה ממש מצחיק. זה לא יכול להיות. הם כבר היו חתן וכלה קודם. לפני המון שנים”. 

מה אני אומר לו? שזה באמת מצחיק שסבא חתן, ושברגעים אלו הוא פוסע עם החליפה היפה לעבר החופה, כשסבא רבא מלווה אותו? זו אכן חתונה מוזרה, וגם אני אמורה עוד מעט ללכת אליה, כי החתן הזה הוא אבא שלי.

“סבא הוא כן חתן”, ציפי מערבבת חזק עם הכפית את השוקו, “ואמא, למה אנחנו לא הולכים גם לחתונה? אני רוצה ללכת. ושתהיה לי שמלה נפוחה ותסרוקת. כמו שהיה לי בחתונה של צביה. ושנעשה ריקוד ביחד, כל הבנות דודות”.

“סבא הוא כן חתן”, ציפי מערבבת חזק עם הכפית את השוקו, “ואמא, למה אנחנו לא הולכים גם לחתונה? אני רוצה ללכת. ושתהיה לי שמלה נפוחה ותסרוקת. כמו שהיה לי בחתונה של צביה. ושנעשה ריקוד ביחד, כל הבנות דודות”.

אני מלטפת לה את הפוני, “חמודה, החתונה היום היא קצת אחרת. זה לא כל כך מתאים ריקוד ותסרוקת ושמלות נפוחות. והנכדים נשארים בבית”.

ציפי מוחה ביללות, נחומי רוקע על הרצפה שבכלל לא יכולה להיות חתונה כזו, ושאול נכנס למטבח, לבוש בחליפת השבת שלו, קושר את העניבה. “מה קורה, מתי החופה אמורה להיות?” הוא מציץ בשעון.

“בשבע”, אני עונה, “ולא דקה אחרי”. אבא הוא יקה. לא אוהב איחורים ועיכובים ולחכות לאחרים. גם בחתונה שלו הוא לא ייתן לאף אחד לחכות לחופה. אני יודעת.

“אז נצא ממש עוד מעט, נגיע כבר אחרי שהיא תסתיים. ולכי כבר להתארגן, את לא יכולה ללכת עם חלוק עם כתמים של עגבנייה ושוקו, נכון?”

באי-חשק אני הולכת לחדר שינה, בוחרת לי שמלה הדורה, נעלי סירה תואמות, מתאפרת קלות, מניחה את הפאה של שבת, וחוזרת לסלון. בינתיים מירי הבייביסיטר כבר הגיעה ויושבת על הספה עם הילדים, מספרת להם סיפור.

“בואי, נצא”, שאול מסמן לי. נשיקות לילדים רגע לפני שיוצאים, ציפי עוד קצת מייללת, ונחומי לוחש לי שוב באוזן אם אני באמת בטוחה שסבאים מתחתנים.

“לא נתעכב הרבה זמן”, משום מה חשוב לי לומר לשאול כשאנחנו יורדים במדרגות. הבטחתי לבוא. לא הבטחתי להישאר עם החוגגים האחרונים עד חצות.

“העיקר שאבא שלך יראה שהגעת”, בחושך קשה לראות את פניו של שאול אבל הקול שלו ברור וחודר.

“נכון, זה הכי חשוב”, עוד אנחה. הכל כבד לי כל כך. שנת האבל הסתיימה רק לפני חודשיים ואבא כבר החליט לעבור לפרק הבא. קשה לו, אני יודעת. הבדידות מכאיבה. אבל אצלי הכאב טרי. אני עדייןלא מוכנה.

במכונית שאול מפטפט ומלהג, ממלא את האוויר הדחוס בדיבורים, אני עונה רק ב’כן, ‘לא’, ‘באמת?’ ולא הרבה מעבר. אנחנו נעצרים ליד האולם. שאול פותח לי את הדלת כמו ג’נטלמן ושנינו פוסעים מהרכב. האוויר קר, הידיים שלי עמוק בתוך כיסי המעיל, אני רוצה לחזור הביתה ובמקום זאת עולה במדרגות שמובילות לאולם.

“אני נכנס”, שאול נפרד ממני, “תהיי חזקה”.

אבל אני מרגישה חלשה כל כך. התזמורת מנגנת בעוז, ואני מוצאת את עצמי נטועה במקום ומתקשה להיכנס לתוך האולם ההומה. אני לא יכולה. פשוט לא. מבלי שאף אחד יבחין אני יורדת למטה, בחזרה אל החניה. עומדת שם, מתוחה ומבולבלת. אבל במקום לנשום כמה נשימות עמוקות ולחזור לאולם הרגליים שלי מתחילות לפסוע ליעד לא ברור. אני מסתובבת ברחובות. הרוח על פניי, מעיפה את שולי המעיל, ורק כשאני מרימה את עיני אני מגלה שאני עומדת מול הבניין של הבית של אבא. הבית שהיה פעם גם של אמא. אולם החתונות קרוב לבית הזה,  אבל לפחות הדי התזמורת לא נשמעים עד לכאן. אני לא רוצה להפר את השקט עם שירי חתונה. אני רוצה לעלות ולהיכנס. כי אם אני עדיין מתאבלת, למה שאלך לי לבית המשתה? 

אני עולה במדרגות חרישית. 

כבר מזמן אבא נתן לי מפתח ואמר לי שהבית שלו הוא גם הבית שלי. המפתח בצרור הקבוע שלי, זה שהולך לי איתי בתיק לכל מקום. אני נכנסת לבניין ועולה לקומה שלוש. הדלת מולי.

אני מסובבת את המפתח בחור המנעול. חריקה אהובה, מוכרת. נכנסת לבית החשוך. מדליקה את האור. ניגשת אוטומטית למטבח. כך התרגלתי מאז שאמא נפטרה. להכין לאבא משהו לאכול ולגעור בו שהוא צריך יותר לדאוג לעצמו ולא לחיות רק על לחם שחור וסלט.

אז הנה, תהיה מי שתדאג לו עכשיו במקומי.

מי ידאג לאמא, שכמו נותרת לה כאן בבית? אבא לא יחזור לכאן עם חיה אשתו החדשה. הם כבר החליטו ביחד שמוטב ששניהם יעברו לבית חדש, רחוק מהזיכרונות של כל אחד מהם. 

הזיכרונות האלו כל כך קרובים כאן. אני יושבת על הספה ומביטה בארון ספרים. את ספרי הקודש אבא כבר לקח לבית החדש שמצפה לו. נשארו רק הספרים של אמא. כל חג אמא הייתה מקבלת מאבא שני ספרים. כולנו צחקנו עליה, שתפרגן לעצמה תכשיט או שמלה יפה, הרי אבא יקנה לה כל מה שתבקש. אבל אמא בשלה. תכשיטים ושמלות לא חסר לה, אבל ספרי קריאה היא צריכה כמה שיותר. כשהייתי ילדה אהבתי להביט בה קוראת. אמא לא אהבה שאני יושבת ומסתכלת עליה בלי לעשות כלום. היא לא הבינה שלהביט בה קוראת זו חוויה בפני עצמה. אני לא אהבתי לקרוא, ושאול קנה לי תמיד רק תכשיטים ובגדים לחגים. אבל להסתכל שוב על אמא קוראת זו המתנה הכי גדולה שהייתי רוצה לקבל עכשיו.

אבל אמא כבר לא תקרא, ונותרו כאן מדפים עמוסים בספרים שאין מי שיקרא בהם מלבדה. 

אני נכנסת למרפסת. ריח טוב של עציצים, של פרחים. כמה אמא אהבה טבע. לשבת בכיסא הנדנדה, לקרוא, בתוך פינת הטבע הקסומה שהיא יצרה לעצמה. גם כאשר לא היה לה כמעט כוח לקום ממיטת חולייה וכולנו הרגשנו שהמוות מתקרב, היא לא שכחה את העציצים. ‘תשקו אותם’, הזכירה לנו, ‘הם עדיין רעננים, מגיע להם לחיות’.

ולך אמא, לא מגיע? רצינו לשאול ושתקנו

כשהיא כבר לא הייתה כאן בשביל להזכיר, ואבא את עצמו בקושי זכר, לפרחים הוא דווקא דאג היטב. אני מתכופפת, מרגישה את האדמה הלחה. את עלי הכותרת הרטובים. אולי אפילו היום הוא השקה אותם. רגע לפני שיצא לחתונה. 

מי ישקה אותם כשהוא כבר לא יהיה כאן להשקות? אשתו החדשה תיתן לו ללכת לדאוג להם? 

אני יוצאת מהמרפסת. ממשיכה להסתובב. פותחת ארונות. בארונית קטנה מוצאת אלבומים ישנים, ביניהם אלבום החתונה של אבא ואמא. גם הוא יישאר כאן. הרי לא באמת ציפיתי שאבא ייקח אותו לבית החדש שלו ושל אשתו. ועדיין, עצוב לי לראות אותו פה. 

אני מדפדפת בתמונות. אמא ואבא צעירים כל כך. מחייכים אלי. אם נחומי היה כאן הוא בוודאי היה מכריז ש’זה באמת חתן וכלה’. אמא בשמלה לבנה וצחורה, עומדת זקופה ומחייכת חיוך של כלה שכל החיים לפניה. אבא חתן צעיר ושמח ביום חופתו. אף אחד מהם לא תיאר לעצמו חופה נוספת. עם אותו חתן, אבל כלה אחרת.

אני מסיטה הצדה את אלבום החתונה. הוא מכאיב מדי. עוברת לאלבומים אחרים. אמא הייתה אישה יפה. חייכנית. מלאת מרץ וחיות. כך כולם אמרו בהספדים העצובים והמתים כל כך.

גם בתמונות היא קורנת. אני מתגעגעת אליה כל כך. עוברת תמונה אחר תמונה, מביטה ונזכרת ברגעים יפים שכבר לא יחזרו. אמא, אמא שלי. אני מתגעגעת אליה כל כך.

אני לא יכולה להשאיר אותה כאן לבדה. שם באולם יחגגו והיא תישאר בין האלבומים, מחייכת בתמונות שהעדיפו להשאיר כאן בדירה חשוכה?

אני מביטה בשעון ומגלה שחלפה כמעט שעה מאז שעזבתי את החתונה וברחתי לכאן. אסור לי להתעכב עוד. אני חייבת לחזור לאולם.  אבל רגע לפני שאני מכבה את האור ויוצאת אני מעלעלת באלבומים, בוחרת כמה תמונות אהובות במיוחד,  ומניחה אותן בתיק. הרוכסן העקום לא נסגר. כבר מזמן הייתי צריכה לקנות תיק חדש. אבל דווקא הפעם אני מעדיפה שהוא יהיה קצת פתוח. להרגיש עוד יותר שאמא ביחד איתי. משהו בתוכי נרגע. אמא כבר לא לבד וגם אני לא. נלך שתינו ביחד לחתונה. נאמר לאבא מזל טוב ונשתדל לתת לו הרגשה טובה. 

הדרך חזרה לאולם כבר קלה יותר עבורי. אני נכנסת ומגלה שהקהל כבר ישוב וטרוד באכילת סלסלות בצק ממולאות. אני מתקרבת לחיה. אישה חביבה בחר אבא, כמעט בת גילו. היא לבושה בשמלת אוף-וויט סולידית. “מזל טוב”, אני מנסה להיות כמה שיותר לבבית. ידי לוחצת את ידה ושפתיי מרפרפות על לחייה.

אני יודעת שהנשים מביטות בי. זו הצגה מעניינת, בסך הכל, לראות את הרגע שבו הבת מברכת את האישה החדשה. אף אחת לא יודעת שהתמונות שיש לי בתיק נותנות לי את הכוח להיות כזו נחמדה.

“תשבי, תאכלי”, אומרת לי חיה ומסמנת שאשב לצדה. אני לא מסוגלת לאכול בכלל. סלסלת הבצק החגיגית שלי תישאר על הצלחת. 

אני רואה שחיה דואגת לא רק לי אלא לכולן. יש אוכל טוב. היא אומרת. חבל שיישאר על השולחן. זו האישה שאבא בחר. אצל אמא אוכל לא היה נושא לשיחה. אבל אולי אבא רצה אישה שתדאג לו לארוחות ותהיה פחות עסוקה בספרים ועציצים?

אני מהדקת את התיק לצדי המעיל, והולכת לשבת ליד אחיותיי. כולן התייצבו לחתונה, דואגות לשמור על חיוכים רחבים למען הסביבה שבוחנת כל שריר ושריר בפניהן.

סלסלות הבצק מתרוקנות ונאכלות, מלצרים זריזים עוברים בין השולחנות, ומנגינה עליזה מזמינה את האורחים לקום מן הכיסאות ולשמח שוב את החתן והכלה. 

ריקוד אחד עם חיה אני יודעת שאני חייבת. לא לה, לא לכל מי שמסתכלת ובוחנת אותי, אלא לאבא.  

אני משתלבת במעגל הריקודים, התיק על כתפיי. אני לא עוזבת אותו על הכיסא. חיה שרוקדת במרכז המעגל מזהה אותי, מזמינה אותי בידה לריקוד משותף.

“תגידי, מה יש לך עם התיק?” קרובת משפחה חטטנית מנסה לברר, “זה בטח לא נוח לך לרקוד איתו, תביאי לי, אני אשים לך אותו על הכיסא”.

“אני צריכה אותו”, אני מהדקת את התיק עוד יותר לכתפיי. כאילו אני המחותנת שבתיק שלה נחים כל הצ’קים. בתיק שלי יש משהו חשוב הרבה יותר. 

חיה ואני משלבות ידיים, רוקדות יחד, קצת לא נוח עם התיק שעוד רגע מתגלש לי מהכתף, אבל את הריקוד המשותף הזה אני לא מתכוונת לרקוד בלי אמא. כולן מסביבנו מוחאות כפיים. כמה נשים מוחות דמעה נוצצת. 

הריקוד נמשך עוד כדקה, אני מנסה לחייך, להראות שמחה בשמחתם של אבא ושל חיה. אני באמת מתאמצת, אבל כבר רוצה להעלם למעגל מרוחק שבו אין נשים שצופות בי ודומעות.

התזמורת מתחילה לנגן שיר חדש. אני לוחשת שוב מזל טוב, אבל מבלי משים כשאני מסתובבת אני נתקלת בכתף של חיה, והתיק על תכולתו מתעופף לרצפה.

התיק נחבט על הריצוף החגיגי, והתמונות נשפכות ממנו החוצה. אני רוכנת בבהלה ומגלה עוד מישהי לצדי. חיה. היא לא חסה על חליפתה החדשה שידבק בה אבק, או על הלק העדין שבציפורניה. אוספת ביחד איתי את התמונות אחת לאחת. בזהירות ואכפתיות. ואני יודעת שהיא מזהה היטב במי מדובר. תמיד אמרו שאני ואמא שלי דומות מאוד.

התיק נחבט על הריצוף החגיגי, והתמונות נשפכות ממנו החוצה. אני רוכנת בבהלה ומגלה עוד מישהי לצדי. חיה. היא לא חסה על חליפתה החדשה שידבק בה אבק, או על הלק העדין שבציפורניה. אוספת ביחד איתי את התמונות אחת לאחת. בזהירות ואכפתיות. ואני יודעת שהיא מזהה היטב במי מדובר. תמיד אמרו שאני ואמא שלי דומות מאוד.

העיניים שלנו נפגשות.

כל כך לא נעים לי. עכשיו היא מבינה למה נצמדתי לתיק והתעקשתי לרקוד ביחד איתו. אבל בקצוות העיניים שלה יש קמטים דקיקים של כלה לא צעירה, שכבר ראתה כמה דברים בחייה. היא לא נראית מופתעת. 

“תודה”, אני לוחשת, רוצה לבקש סליחה אבל לא מסוגלת לומר כלום.

חיה מחייכת אלי, והקמטים שלה מחייכים ביחד איתה. “תשמרי עליהן טוב”, היא מחזיקה את צרור התמונות ומושיטה לי. מבטה רך. 

אני לוקחת ממנה את התמונות ומתרוממת, מצטרפת לרוקדות שמקיפות את חיה. מבטה שוב פוגש את מבטי, ושתינו מגניבות חיוך. גם לאמא יש מקום במעגל.