“יש לי היום פגישה אצל העורכת-דין,” נתי מודיע לי בבוקר, לפני שהוא יוצא, “אז אני אאחר קצת, אל תדאגי.”
“בהצלחה, נתי,” אני מאחלת לו.
זה אומר שבעוד יומיים תהיה הפגישה שלי עם עורך הדין שלי. למה אני מתוחה? כנראה בלי סיבה. הלוואי שיכולתי לקחת איתי את נתי, שילווה אותי. אולי טוב שהוא התחיל לפני, כך הוא יוכל להסביר לי למה לצפות בפגישה.
שעות הצהריים מגיעות אחרי די הרבה זמן.
“איפה אבא?” זהבי שואלת אותי כשאנחנו נכנסות בחזרה מהגן.
“אבא הלך לסדר משהו,” אני עונה לה תשובה מעומעמת, ומושיבה אותה לאכול קצת.
אחר כך, היא ואבי עסוקים במשחקיהם ואני פנויה לעבודות הבית. אבל במקום לעשות אותם אני עומדת ומשקיפה דרך החלון על הרחוב. מתי נתי יבוא? מה קורה שם בפגישה? ומתי ההסכם החדש יהיה כבר מוכן?
הטלפון שלי מצלצל.
“שלום,” אני מתנשפת קצת.
“שלום וברכה, אני מדברת ממזכירות בית הדין. בקשתם לקבוע מועד לדיון על הארכת נישואין. יום שלישי, כ”ב לחודש הבא, זה בסדר?”
“אני מקווה שכן,” אני מנסה להעביר במהירות את כל הדברים שיש לי ביום הזה. “באיזו שעה?”
“שש וחצי בבוקר,” היא אומרת.
“שש וחצי?” אני תוהה, “בבוקר?” מי בכלל ער בשעה הזו.
“כן. אז אני רושמת. משפחת סלע, כן? נתן וליבא?”
“כן.” הלב שלי מפרפר. זו התרגשות אבל היא מעורבת גם בהרבה מתח. איך נגיע לשם בשעה כזו מוקדמת? ולמה עוד יותר מחודש? וגם, האם הסכם הממון שלנו יהיה כבר מוכן עד אז?
“כן.” הלב שלי מפרפר. זו התרגשות אבל היא מעורבת גם בהרבה מתח. איך נגיע לשם בשעה כזו מוקדמת? ולמה עוד יותר מחודש? וגם, האם הסכם הממון שלנו יהיה כבר מוכן עד אז?
“איך היה?” אני שואלת את נתי מיד כשהוא נכנס הביתה. “התקשרו אלי מבית הדין, קבעו לנו תור לדיון בשש וחצי בבוקר, בעוד חודש וקצת.”
“אה, אז זה המספר שהתקשר אלי כשהייתי בפגישה,” נתי מבין מיד. “היה בסדר. היא הסבירה לי את כל הסיכונים של הסכם ממון לא מאוזן. חצי מזה בטח לא קשור אלינו, אבל היא בהחלט הוכיחה מקצועיות.”
“איזה סיכונים?” אני מסתקרנת.
“עזבי, לא נוגע אלינו,” הוא מכניס את החליפה שלו לארון. “היא אומרת שיש הרבה נשים שמבקשות להאריך נישואין ולעדכן את הסכם הממון, ואז, כשההסכם החדש מיטיב איתן מאוד, הן מגישות תביעת גט ומתגרשות, ונהנות מחיים טובים יותר. אבל זה לא אנחנו, נכון?” הוא מביט בי במבט מלא אמון.
“ברור שלא. אני הולכת להישאר נשואה אליך עד מאה ועשרים,” אני מצהירה.
“ואת אף פעם לא היית סחטנית,” הוא הולך למטבח ומוזג לעצמו מים קרים מהמקרר, משאיר את דלת המקרר פתוחה לכמה שניות יותר מהסבלנות שלי.
אני שותקת.
“בקיצור, היא רוצה לבטח אותי מפני מצב שתסחטי אותי. אבל מה זה אכפת לנו, זה לא שאנחנו נשתמש אי פעם בהסכם הזה.”
“אז מה אמרת לה?” אני מתעניינת.
“לא דיברתי הרבה,” נתי מודה. “בעיקר עניתי לה על השאלות שלה. פרטים טכניים, כמה ילדים יש לנו, מה אני עושה, מה את עושה, מתי התחתנו, כמה זמן היינו בתהליך שלום בית. כל מיני כאלה.”
“ולמה לא אמרת לה שאני לא סחטנית?” אני מרגישה קצת פגועה.
“כי היא היתה אומרת שאי אפשר לדעת שום דבר על בני אדם, או שגם האנשים הכי לא סחטניים הופכים להיות כאלה בתהליכי הארכת נישואין. לא התחשק לי לשמוע שיש סיכון שנהפוך לכאלה. ובעצם היא צודקת, רק שאצלנו אין לזה שום משמעות, נכון?”
“במה היא צודקת?” אני נשמעת מוזר אפילו לעצמי. “בזה שאני עלולה להיות סחטנית?”
“את לא תהיי סחטנית אף פעם, ליבי,” הקול של נתי מנסה להרגיע. “את הבן אדם הכי הוגן שפגשתי בחיים שלי. אבל היא צודקת שאי אפשר לדעת שום דבר על אף אחד מראש. תהליכי הארכת נישואין יכולים להשפיע על אנשים בכל מיני צורות.”
“אני מקווה שזה לא ישפיע עליך,” אני אומרת לו במרמור שמעצבן אותי בפני עצמו.
נתי צוחק.
יומיים אחר כך אני מוצאת את עצמי במשרד בגודל בינוני בקומה הרביעית של בניין משרדים צפוף. עורך דין אמזלג עסוק קצת כשאני נכנסת, אבל הוא מתפנה אלי מהר מאוד.
“שלום, גברת?” הוא חצי מברך אותי, חצי שואל.
“סלע, ליבי סלע.”
“שלום וברכה,” הוא משיב על התשובה שלי. “מה הביא אותך לכאן?”
“הסכם ממון חדש,” אני עונה בקיצור. “בעלי ואני החלטנו להאריך נישואין. יש לנו תור בעוד קצת יותר מחודש לדיון. אני רוצה להגיע עם הסכם ממון מקובל על שנינו. לבעלי יש עורכת דין אחרת, ואנחנו צריכים את ההסכם הטוב ביותר לשנינו.”
“את צריכה הסכם טוב לך,” הוא מתקן אותי.
אני שותקת.
“מי עורכת הדין שלו, אם מותר לי לדעת?” הוא מברר.
“בוודאי שמותר לך, אתם לא תעבדו ביחד בסוף?”
“אפשר להתייחס לזה כך. אבל אנחנו משני צידי המתרס, כרגע. מכיוון שבעלך שכר את שירותיה ואת את שירותי, אז יש לנו אינטרסים מנוגדים. מי זאת?”
“עורכת דין,” אני מנסה להיזכר בשם, “רובינשטיין, קוראים לה, אני חושבת.”
“בסדר גמור. היא טובה מאוד,” הוא מפרגן לה, “אפילו הייתי אומר – מצוינת. תספרי על עצמך, את עובדת?”
“כרגע לא,” אני מודה. “פטרו אותי כי הייתי צריכה להיעדר המון סביב הארכת הנישואין. וזה בסדר,” אני ממהרת להרגיע את הגבות שלו שמתרוממות. “אני לא חושבת שאם הייתי מכריחה אותם להשאיר אותי, אם יש חוק כזה או משהו, זה היה טוב למישהו. אני מבינה שהעבודה צריכה להיעשות.”
“דיני עבודה זה ממילא לא התחום שלי,” הוא רושם משהו בדף שלפניו. “אבל בהחלט כדאי לך לבדוק עם עורך דין שבתחום, מה הזכויות שהגיעו לך. את יכולה לדרוש פיצויים, למשל, את יודעת את זה?”
אני רוצה לבלוע קצת רוק, אבל הפה שלי יבש. במקום זה אני מלקקת קצת את החך, ומהנהנת.
“בסדר, אז את לא עובדת. ואתם מתכננים להאריך נישואין, ואולי גם להגדיל את המשפחה. את מבינה שזה שם אותך בעמדה מאוד מוחלשת.”
אני ממצמצת.
“נשים שמגדלות משפחה גדולה, שמקריבות את הקריירה שלהן למען הילדים והבית, הן בעמדה מוחלשת,” הוא מניח את העט, נשען קצת עם הכיסא שלו אחורה, ומסביר לי. “תתארי לעצמך. אישה עם חמישה ילדים. היא עסוקה בללדת, בלגדל את הילדים, בלהביא להם פרנסה בעבודה חלקית. מישהו משני בני הזוג מחליט ללכת ללמוד, כמה סיכויים יש שזאת תהיה היא, בין הלידות לגידול הילדים?”
אני שותקת.
“אז בעלה יכול לפתח את עצמו, כי היא ממלאת את מקומו. במקרים מסוימים היא לוקחת גם את העול שלו בגידול הילדים וניהול הבית, כי הוא צריך לפרנס גם אותה. ואז, אם הם מחליטים להתגרש, הוא הולך לו לחייו, והיא?”
אני ממשיכה לשתוק כשהוא מצייר לי את העתיד שלי.
“היא נשארת עם חמישה ילדים שלא מכירים את אבא יותר מדי, במשמורת משותפת אבל כשעיקר העול עליה. בלי מקצוע, בלי יכולת לפרנס את עצמה, וכל שכן את הילדים. וכל זה למה?” הוא שואל.
אני לא עונה.
עורך הדין מחכה שניה, אולי כדי לתת לי את ההזדמנות, אולי כדי להעצים את המסר. “כי היא היתה עסוקה בלשרת את בעלה ואת הילדים,” הוא ממשיך, וזה נשמע לי בוטה כל כך.
“אני לא חושבת שהיא משרתת מישהו,” אני מוחה, אבל הקול שלי חלש.
“אז לא משרתת,” הוא מחייך אלי במה שאמור להיות עידוד. “כי היא טיפלה בבעלה, בבית ובילדים, בזמן שהוא התפתח בעצמו כדי לפרנס את שניהם. עם זה את מסכימה?”
אני מהנהנת.
“זה לא שזה חייב להיות כך,” עורך הדין מסתובב קצת מצד לצד. “אבל בדרך כלל, הנשים הן המוחלשות, והגברים החד משפחתיים הם אלה שנוטלים את עול הפרנסה. לא נעים לדבר על זה, אבל צריך להסתכל למציאות בעיניים. הסכם הממון חייב להתייחס לעובדה שמרבית הסיכויים שאת תהיי מוחלשת, חסרת יכולת פרנסה בסיסית, ומטופלת בילדים, ולתת את המענה על זה. למשל, הוא חייב לכלול התייחסות למזונות של הילדים הקיימים, ולדבר בלשון עתיד על הילדים שיהיו. הדירה כרגע, היא שלכם?”
הוא שואל אותי מיליון שאלות על הנכסים שיש לנו, שאין לנו, על מקורות ההכנסה. מעקם קצת את האף כשהוא שומע שכרגע אבא שלי תומך בי. התמונה שמצטיירת על השולחן שבין שנינו די עגומה, אני חייבת להודות.
“בעלך חייב לקחת יותר אחריות ממונית בהסכם,” הוא מסכם לי. “אבא שלך לא יוכל לתמוך בך עד מאה ועשרים, אם תחליטו להתגרש בעוד חמש עשרה שנים, עם שבעה ילדים.”
מתחשק לי לבכות.
“עורכת הדין של בעלי אמרה,” אני רוצה לסיים בנימה קצת פחות שחורה, “שהרבה פעמים נשים מגזימות עם הדרישות שלהן, והן מתכוונות בסך הכל לסחוט את הגבר בעוד כמה שנים.”
“היא צודקת,” עורך הדין אמזלג מהנהן. “אבל במקרה שלנו זאת לא סחיטה. זו רק תעודת ביטוח עבורך, למקרה שתתגרשו לבסוף. אם תצליחו לרכוש נכסים, הגיוני שתקבלי חלק הגון מהם גם אם לא עבדת בפועל להכניס את הכסף, נכון? כי את אפשרת את העבודה הזו שלו, כן? ובעוד שהוא בעל נכסים של מקצוע וניסיון, לך אין זה. הוגן שתקבלי פיצוי על היכולות שלו יהיו, גם בזכותך, ולך אין.”
אני מהנהנת בהסכמה.
“ישנם גברים שטוענים שהם אלה שעבדו על הדירה שקנו, בלעדית. הם שוכחים שהעבודה של האישה בבית, היא זו שאפשרה להם לעבוד בחוץ חמישה ימים בשבוע עם שעות נוספות. אם הם היו גרושים, חצי מהשבוע הם היו צריכים לטפל בילדים, וכל השבוע במשק הבית של עצמם.”
“נכון,” אני מבינה.
“והם שוכחים שבזמן שלך לא תהיה עבודה בעתיד, ותצטרכי להתחיל את הכל מאפס, הם כבר מבוססים בעבודה. וגם לזה יש מחיר. כלומר, חוסר השוויון הזה ימשיך ללוות אתכם. תקופת ההשקעה המשותפת שלכם בעבודה שלו, צריכה לבוא לידי ביטוי כלכלי גם כן, את מבינה?”
כן, זה די ברור, ואפילו הגיוני.
“אני אכין לכם טיוטה של הסכם, תהיה תכתובת ביני ובין עורכת הדין של בעלך, וכן להיפך.”
“אבל ההסכם יהיה מוכן בתוך חודש?” אני שואלת את השאלה שמציקה לי יותר מכל.
“זה לא תלוי רק בי,” הוא פורש ידיים. “הטיוטה שלי תהיה מוכנה בתוך שבוע. אבל עורכת דין רובינשטיין מקצוענית, וגם עקשנית לא קטנה. אנחנו נגיע לעמק השווה. בכל אופן,” פתאום קצב הדיבור שלו הופך תכליתי יותר, “עדיף לך לחכות חודש נוסף, או אפילו יותר מזה, אם זה מה שצריך, ולקבל הסכם ממון טוב. את לא רוצה להיות חסרת כל אם תתגרשו, נכון?”
הוא צודק. וכשאני אוספת את עצמי ואת התיק שמונח למרגלותיי על הרצפה, אני מרגישה את הרגליים שלי רועדות.
*
המעטפה שחיכתה בתיבת הדואר של אמא היתה עם הלוגו של בית הספר שלי.
“קיבלתי מכתב,” צהלתי כשנכנסתי הביתה.
“תראי לי?” אמא ניגבה את ידיה. “לא ליבי, הסתכלי היטב,” היא הראתה לי. “מה כתוב פה?”
“לכ-בוד,” קראתי לאט, “הו-רי התל-מי-דה.”
“זהו,” אמא נטלה את המכתב בחזרה. “הורי התלמידה, ראית? זה מיועד אלי, ואולי גם לאבא שלחו כזה.”
התאכזבתי. אף פעם קודם לכן לא קיבלתי מכתב אמיתי, מנייר, בתוך מעטפה.
“מה כתוב שם?” שאלתי את אמא בסקרנות.
“זה לא קשור אליך, ליבי,” אמא ענתה לי ושמעתי שדעתה מוסחת. היא היתה באמצע לקרוא את המילים.
“אבל מה זה?” המשכתי לנדנד.
“זו בקשה לתרום כסף לקופת הצדקה של בית הספר,” אמא הניחה את המכתב על השולחן. “יש ילדות רעבות בבית הספר, שאין להורים שלהן כסף לקנות להן תלבושת אחידה, למשל. יש כל מיני בעיות בעולם.”
“גם לאבא שלהן וגם לאמא שלהן אין כסף?” תליתי בה עיניים מתפלאות. “איך זה קורה שבדיוק לשניהם אין כסף?”
“הרבה פעמים,” אמא התיישבה לידי, “ההורים שניהם מגיעים מרקע דומה. אם שניהם מגיעים ממשפחות מעוטות יכולת, למשל, לשניהם קשה לצאת מזה. את מבינה? וחוץ מזה, קושי כלכלי הוא לא כזה דבר נדיר, שיהיה כל כך מוזר אם הוא נופל על שני ההורים של ילדה אחת. סטטיסטית, הגיוני שיהיו משפחות כאלה.”
“אז מה עושים?” הרגשתי נורא רע בשביל הילדה ההיא, או הילדות ההן.
“בית הספר משתדל לעזור. והנה, הוא מגייס כספים בשביל קרן צדקה שתוכל לתמוך בילדות שקשה להורים שלהן.”
“אני לא רוצה שבית הספר יקנה לי חולצה,” רקעתי ברגל, משום מה.
“את לא צריכה,” אמא ליטפה את הראש שלי. “ברוך השם, גם לי וגם לאבא שלך יש קריירה לא רעה. את לא צריכה אפילו לדאוג מזה.”
“אני רוצה לקרוא את המכתב,” פתאום הסתקרנתי.
“לא, ליבי,” אמא סירבה בנחישות. “המכתב הזה לא מיועד לך. הוא מיועד לי. אבל את יכולה לסמוך עלי שסיפרתי לך את מה שכתוב בו.”
*
אני חוזרת מהפגישה שלי עם רונית. מצב הרוח שלי די מרומם, למרות שלא התקדמנו הרבה. כשאני נכנסת לבניין אני רואה משהו לבן מציץ מתיבת הדואר שלנו. אני שולפת את המעטפה, מתפלאת לראות את הלוגו של עורך דין אמזלג עליה.
זריז, אני חושבת לעצמי ומתחילה לפתוח את המעטפה. רק אחרי שאני מושכת חצי סנטימטר, בערך, אני מגלה שהמכתב הזה לא מיועד לי. לכבוד נתן סלע, כתוב שם.
אני מניחה את המעטפה, סגורה עדיין ברובה, על שולחן הסלון. היא מחכה לנתי, וגם אני. כל הערב אני מסתובבת סביבה, מסתקרנת לדעת מה כתוב בה, אבל לא פותחת.
זו מעטפה שמיועדת לנתי, לא לי.
ובכל זאת, כשהוא נכנס אני לא אומרת לו כלום. מחכה שהוא ישתה משהו, יתאושש מהדרך, יהיה קצת בבית. הוא שם לב אליה מעצמו.
“מה זה?” נתי מנופף במעטפה הלבנה.
“אני גם מסוקרנת מאוד,” אני מודה בפניו. “אבל לא הצצתי אפילו, כי זה שלך. אני אשמח אם תספר לי אחרי שתקרא.”
נתי פותח את המעטפה, מוציא ממנה צרור דפים. אני רואה איך המבט שלו מתכהה, המצח שלו מתקמט כשהרווח בין עיניו מצטמצם מעט. הוא קורא עמוד ראשון, עמוד שני, עמוד שלישי.
“מה זה, נתי?” הקול שלי מודאג בדיוק כמוני.
“זה,” הוא מרים לרגע עיניים מהדפים, ופוגש את המבט שלי. אני רואה בשלו פחד ממשי. “אני צריך להראות את זה לעורכת הדין שלי, ליבי. הוא, הוא, עורך הדין שלך,” הוא מחזיר את עיניו לדף, “יש לו הרבה דרישות ממני. אני לא בטוח שאני אעמוד בהן. והעורכת דין הזו, לעולם לא תסכים להסכם ממון כזה. בעצם, גם אני לא יכול להסכים.”
“זה,” הוא מרים לרגע עיניים מהדפים, ופוגש את המבט שלי. אני רואה בשלו פחד ממשי. “אני צריך להראות את זה לעורכת הדין שלי, ליבי. הוא, הוא, עורך הדין שלך,” הוא מחזיר את עיניו לדף, “יש לו הרבה דרישות ממני. אני לא בטוח שאני אעמוד בהן. והעורכת דין הזו, לעולם לא תסכים להסכם ממון כזה. בעצם, גם אני לא יכול להסכים.”
משהו בקול שלו מתחנן.
“אני יכולה לראות את מה שהוא שלח?” אני שואלת.
נתי מהסס לרגע. אני רואה את זה.
“אני לא אשמיד את הדפים,” אני מתעצבנת פתאום. “וגם לי יש אינטרס שתראה אותם לעורכת הדין שלך ושנתקדם כבר. אבל מעניין אותי מה רשום שם.”
כשנתי מושיט לי את הדפים בתנועה מהססת, אני מתחרטת ששכנעתי אותו יותר מדי. מה ייתן לי, בעצם, לראות את מה שהפחיד אותו כל כך?
“עזוב,” אני מניעה את היד בתנועה מבטלת אל מול הדפים. “אני לא רוצה לסחוט ממך הסכמה לקרוא,” ואני מאלצת את עצמי לצחקק, מתוך תקווה שזה יפשיר את האווירה.
“את אף פעם לא היית סחטנית,” נתי מסכים איתי, מקפל את הדפים ברשלנות מוסחת, ומכניס אותן למעטפה. “אבל עורך הדין שלך כנראה יודע יופי את העבודה הזו.” בקול שלו יש גם פחד, וגם תסכול עמוק.
בדיוק כמו בלב שלי.
