אני מכבה את האש מתחת לסירים. בעוד ארבע שעות הם יתקררו מספיק כדי להיכנס למקרר, והבוקר כבר יעיר אותנו. ריחות הניקיון והשבת מלווים אותי עד לחדר. אבל כשאני עוברת ליד חדר הילדים, אני נעצרת. ריח בלתי נעים עומד בחלל.
“מה זה?” נתי שואל אותי.
אני נכנסת לחדר, הריח הלא נעים מתחזק.
“זה אבי, מסכן,” נתי לוחש לי כדי שלא להעיר את הילדים. “נעיר אותו עכשיו ונרחץ אותו, או בבוקר?”
“בבוקר,” אני מסתכלת על הילד שלי שכתם רטיבות גדול צובע את מכנסיו ואת שולי חולצת הפיג’מה שלו בגוון כהה יותר, וגם משרטט צורה עגלגלה על הסדין סביבו. “מסכן שהוא. אבל אם נעיר אותו לא בטוח שהוא יחזור לישון. אני חייבת כמה שעות שינה.”
“בסדר,” נתי מסכים איתי בחוסר ברירה, “לא קר היום. אבל מה קרה לו? הוא אף פעם לא פספס בלילה מאז שנגמל.”
קשה לי להירדם. אולי בגלל השינה הקצרה מקודם, אולי אלה המחשבות שעוטפות אותי. אבי חזר להרטיב וזהבי מגיבה בצורה בלתי נסבלת, ואני מרגישה כאילו הכל מתפרק לי. כל מה שבניתי נהרס לי ככה בין הידיים. הלב שלי מאיץ את פעימותיו וקשה לי לנשום. אולי זה לא קשור לתחושת חוסר האונים והאובדן שאני מרגישה עכשיו. אולי סתם אדים של ריח לא נעים מגיעים מהחדר הסמוך. חבל שלא רחצתי את אבי, הוא היה חוזר לישון. הוא היה ישן טוב יותר. אני רוצה לחבק את הילד שלי בשתי ידיים, לעטוף אותו. למחוץ את זהבי בחיבוק עז ולהבטיח לתוך התלתלים שלה שיהיה בסדר. לרגע אני כמעט קמה מהמיטה לעשות את זה, אבל אני נשארת במיטה, מרגישה חידלון.
הבוקר מתחיל באיחור קליל שבכל יום אחר לא היה מורגש בכלל. היום הא רק מוסיף ללחץ.
“תיכנס לאמבטיה, אבי,” אני מבקשת.
“לא רוצה,” כך הילד שלי. “אני לא אוהב להתקלח מיד שאני קם בבוקר.”
“אבל יש ממך ריח לא נעים,” אני מנסה בקול משדל, מגייסת סבלנות שאין לי. “אתה חייב להתקלח. אתה רוצה שחברים יתרחקו ממך?”
“כן,” הילד שלי עונה לי ברוגז. “שלא יתקרבו ושלא יציקו לי.”
“מציקים לך? אני נחרדת. בינתיים מנסה למשוך לו את שרוול החולצה, שהתייבשה כבר, אבל הוא תופס אותה בכף ידו, מרים כתף סרבנית.
“לא מציקים לי. לא. אני לא רוצה להתקלח, לא רוצה.”
“אבי, די, מספיק! שמעת מה אמא אמרה? תיכנס הרגע לאמבטיה!” נתי מתערב בטון גוער.
אני מסתכלת על נתי בעיניים מתרות, מקווה שהוא ישים לב לרמז שיש בהן.
“מה את מסתכלת עלי בעיניים כאלה?” נתי מתרעם. “ביקשת שילך לאמבטיה, לא? אין אצלנו דבר כזה, שאמא אומרת ללכת לאמבטיה ולא שומעים בקולה, שמעת?” עכשיו הוא כבר מרעים בקולו. “הרגע, ילד. הרגע להיכנס ולהתקלח. אין לנו זמן הבוקר!”
“מה את מסתכלת עלי בעיניים כאלה?” נתי מתרעם. “ביקשת שילך לאמבטיה, לא? אין אצלנו דבר כזה, שאמא אומרת ללכת לאמבטיה ולא שומעים בקולה, שמעת?” עכשיו הוא כבר מרעים בקולו. “הרגע, ילד. הרגע להיכנס ולהתקלח. אין לנו זמן הבוקר!”
אבי הולך לאמבטיה בראש מושפל, מסנן כל מיני משפטים שאני לא מצליחה לשמוע.
“צריך להיות עדינים איתו,” אני מבקשת מנתי בקול שקט, אחרי שאבי טורק את הדלת. “הוא מרטיב כי קשה לו. כנראה שהמצב בבית משפיע עליו. לא צריך להוסיף לו עוד עצבים.”
“המצב בבית מספיק מתוח, הוא לא צריך להוסיף עוד עצבים בעצמו,” נתי עונה לי באותה מטבע. “בסדר, בסדר,” הוא מוסיף מיד, אולי בגלל שאני נושכת את השפה התחתונה שלי. אני לא רוצה לומר עוד כמה מילים שעומדות לי על הלשון.
הולכת להעיר את זהבי. גם זה לא הולך בקלות. קשה לתינוקת שלי להיפרד מהחלום המתוק שלה, כנראה. מלבישה אותה במהירות שיא, כשהיא עדיין חצי ישנה.
“בוקר קשה,” נתי נאנח כשאנחנו צועדים אל תחנת האוטובוס.
“קשוח,” אני מסכימה איתו.
“זהבי לא רצתה להיכנס לגנונצ’יק,” הוא מעדכן אותי.
“הגננת שלה אומרת שהיא נושכת,” אני נזכרת לעדכן אותו גם אני. “נראה לך שעובר עליהם משהו?”
“משהו כמו מה?” נתי לא מבין.
“המצב בבית. הארכת הנישואין שלנו. שנינו טרודים ומתוחים, הגיוני שזה ישפיע עליהם, לא?”
“מה אני יודע.”
האוטובוס די מלא. נתי עולה מקדימה ונשאר לעמוד שם, בין כמה גברים נוספים שעומדים. אני יושבת באחד הספסלים האחוריים. יש לי הרבה זמן להתבשל עם המחשבות של עצמי.
מותר לי להעדיף את הרצון ואת הטובה שלי, אם זה משפיע גרוע כל כך על הילדים שלנו? אולי אני צריכה להקריב באמת את מה שנראה לי כמו האושר שלי, והעיקר שיהיה לילדים שלי טוב? אני אחראית לשלומם, נכון? זה אגואיסטי מצידי לדאוג לעצמי על חשבונם?
*
“מה ההבדל בין אינדיבידואליסט לאגואיסט?”
זה היה שיעור חברה בכיתה י’. המורה אהבה לשאול מדי פעם שאלות מאתגרות שעוררו דיון ער בכיתה.
“אינדיבידואליסט זה טוב, אגואיסט זה רע,” מירי היתה תמיד מהירת מחשבה, וגם עכשיו היא אמרה את התשובה הראשונה, שהיא בעצם גם השורה האחרונה, כך הרגשתי.
“אינדיבידואליסט עושה מה שנכון לו, דואג לעצמו בקטע חיובי, ואגואיסט דואג לעצמו על חשבון אחרים,” ניסתה שיפי להסביר, הסבר שלא מצא חן בעיני.
“אגואיסט לא חייב להיות על חשבון אחרים,” כנראה שגם דסי לא הסכימה עם ההסבר. “אגואיסט חושב על עצמו כל הזמן. אינדיבידואליסט לא עסוק בעצמו. הוא פשוט מוצא את מה שנכון לו לעשות, בלי להיות עסוק מדי בעצמו.”
זה לא הרגיש לי נכון.
“אולי ננסה להבין את ההיפך, קודם כל,” ציפורה דיברה במתינות. זה גרם באופן אוטומטי לכולן להקשיב לה. זה גם היה גורם לי לחוסר סבלנות באופן די אוטומטי. “קולקטיביסט זה מי שהוא חלק מקבוצה ורואה את הקבוצה כחשובה יותר מהאנשים הפרטיים שמרכיבים אותה. אלטרואיסט דואג לאנשים אחרים. בעצם, קולקטיביסט יכול להיות אלטרואיסט, אם הוא ידאג לאנשים אחרים, אפילו אם הם מהקבוצה שלו. זה לא כל כך משנה. והוא יכול להיות אגואיסט אם ידאג רק לעצמו ולקבוצה, על חשבון האנשים האחרים, ולא משנה מאיזו קבוצה הם.”
“יפה,” היה נראה שהמורה מתרשמת, כמו תמיד כשציפורה ענתה. “ואיפה האינדיבידואליסט בקבוצה?”
“הוא מאמין בזכויות ובייחודיות של כל אחד בתוך הקבוצה,” שוב מירי התחילה לענות לפני כולם. “והוא יכול להיות אגואיסט אם ידאג לזכויות שלו עצמו, ויכול להיות אלטרואיסט אם ידאג לזכויות האנשים האחרים, כפרטיים.”
קצת הסתחררתי מהדיון הזה. הרגשתי צורך ללבן את הדברים שהיו די ברורים לי, ביני לבין עצמי.
למה המורה בכלל חשבה שיש קשר בין אינדיבידואליזם לאגואיזם?
“לפעמים אנשים נוקטים תפיסה קולקטיביסטית,” ציפורה שוב דיברה, “רק בגלל אינטרסים של כוח. מאוד קל לשלוט כך על אחרים, לדרוש מהם להקריב מעצמם לטובת הקבוצה, שהיא בעצם אתה ועוד כמה אנשים. כך הם יכולים פשוט לשלוט על אנשים אחרים בשעה שהם עצמם לא נותנים כלום מעצמם. זה אגואיזם.”
הדיון המשיך להסתחרר, אבל אני הפסקתי להקשיב. מעולם לא הייתי חלק מהדיונים האלה.
*
“אנחנו נקים משפחה קולקטיביסטית?” אני שואלת את נתי כשאנחנו צועדים מהאוטובוס לכיוון בית הדין. הרחוב שוקק חיים ואנחנו מאחרים, אבל יש משהו שאני צריכה להבין רגע לפני שאנחנו נכנסים למבנה הלבן הזה, שמטיל עלי מורא, מסיבה כלשהי.
“זה מה שאנחנו רוצים, לא?”
“זה לא אגואיסטי מצידנו, לדרוש מהילדים שלנו להקריב מעצמם, מההתפתחות האישית שלהם, בשביל שלנו יהיה טוב?”
“אז מה את רוצה בעצם?” נתי נעצר לרגע ומסתכל עלי. “את מתחרטת?”
“אני לא,” המילים ממהרות לצאת לפני שאני חושבת. “אבל אולי, אם הילדים מגיבים כך, אולי זה באמת לא הדבר הנכון לעשות.”
“אז מה את רוצה עכשיו?” הוא מאבד את הסבלנות שממילא לא היתה לו הבוקר, ושנשחקה עד תום עם האתגרים בבית.
“אני לא יודעת.”
“מה את הולכת לומר לעובדת הסוציאלית?” הוא שואל אותי קצת מדי בקול. אישה בלתי מוכרת מסתובבת ותוקעת בי מבט. לא נעים לי, וכנראה שגם לה לא, כי היא מסמיקה אל מול המבט שלי שננעץ בה בחזרה.
“אני לא יודעת מה היא תשאל.”
“את רוצה להישאר נשואה?” הפעם הטון שלו שקט יותר.
“כן,” אני עונה. אבל בתוך הלב שלי אני כבר לא בטוחה בכלל. בעצם כן. אני רוצה. אבל אולי אני צריכה להתגבר על הדחפים האלה שלי.
“משפחת סלע, נכון?” העובדת הסוציאלית יושבת בחדר דווקא נחמד. קטן מעט, חלון אחד קבוע בו, בלי שום וילון. הוא אפילו קצת מאובק. אבל התאורה רכה ונעימה, והריהוט הדי מינימלי אינו מיושן כמו שדמיינתי כל הזמן. הוא קצת משרדי, אבל זה נסלח.
“כן,” נתי אומר. חוטי הציצית שלו שוב תפוסים בידו האחת, והוא מגלגל אחד מהם בין שתי אצבעות, מצד לצד.
“שבו,” היא אומרת, “תרגישו בנוח.”
אני מתיישבת. לא מרגישה כל כך בנוח, אבל בסדר. נתי נראה במצב די דומה לשלי.
“מה הביא אתכם לכאן היום?” היא שואלת בקול נעים.
שקט בחדר. נתי מסתכל עלי, אולי הוא מצפה שאני אענה.
“אנחנו,” אני מתחילה ונתקעת.
שוב שקט, והפעם זה מלחיץ אותי.
“אנחנו רוצים להאריך את הנישואין,” אני מרגישה שהמילים יוצאות ממני בכעס, לא ברור לי על מי אני כועסת ולמה. “ואמרו לנו שצריך דבר ראשון לעבור תהליך הפחתת תלות. אז באנו.”
“כן?” היא שואלת ומסתכלת על נתי.
נתי מספק בהנהון קל.
“ולפני הכל, כמה סיכויים אתם נותנים לזה,” היא מדגישה את המילה אתם, “כמה סיכויים יש לדעתכם, שתוכלו להתגרש ולחיות חיים אינדיבידואליסטיים עם מימוש עצמי, להגשים את עצמכם כל אחד בפני עצמו?”
אני מסתכלת על נתי, והוא עלי. שוב יש שקט בחדר.
“אני בטוח שאם נתגרש,” נתי עונה ראשון, “ליבי תצליח לפרוח ולהגשים את עצמה הרבה יותר ממה שעכשיו. היא מוכשרת מאוד,” היא אומר ודמעות עולות לעיניים שלי, “היא מלאת כוחות ואמביציה. ברור שהמשפחה תעצור אותה מלהתקדם.”
“ואתה?” העובדת הסוציאלית לא מסתפקת בזה.
“אני אעבור תקופה קשה. יהיה לי מאוד קשה בלי ליבי, אבל בסוף אני אתרגל. מתרגלים לכל דבר, נכון?” הוא מסתכל עלי כמעט בתחנונים. “אבל אני לא רוצה להתרגל לחיים האלה. אנחנו לא רוצים. אנחנו רוצים להישאר נשואים.”
“מה את אומרת, ליבי?” היא שואלת אותי.
“אני חושבת שיהיה לי מאוד קשה,” אני מסכימה עם נתי. “ואני מוכנה לשלם את המחיר של לא להגשים את עצמי כמו שאני יכולה, או לא לממש את עצמי כמו אישה עצמאית. אני ממש מוכנה ורוצה לוותר על זה, כי אז אקבל דבר הרבה יותר גדול, שיגרום לי להיות מאושרת הרבה יותר. אני מעדיפה להישאר נשואה לנתי.”
“אני שומעת.”
“אבל,” אני מתחרטת שניה אחרי שהמילה יוצאת מהפה שלי.
“אבל מה?”
“לא משנה,” אני מתחרטת.
“היא חושבת על הילדים,” נתי מדבר מהר. “המטפלת של הקטנה אמרה לה שהיא נושכת ועצבנית, והגדול חזר להרטיב. אז זה עושה לנו משהו.”
אני מסתכלת על נתי בעיניים רטובות. איך אני אוכל להסתדר בלעדיו?
“ומה זה עושה לכם?”
“זה עושה מחשבות של חרטה,” אני משתפת. “אולי זה לא נכון, אולי אסור לי להעדיף את הטובה האישית שלי על חשבון הילדים.”
“ואם תתגרשו בשביל הילדים, מה הם ירגישו?” היא שואלת כאילו זה דיון תיאורטי, וזה מרגיז אותי. אלה החיים שלי, ממש.
“הם יראו הורים עצובים מאוד,” נתי עונה. “יכול להיות שזה יקח זמן עד שנתאושש, עד שנתחיל לבנות את עצמנו, כמו שאומרים.”
“אולי אף פעם לא נתאושש לגמרי,” אני פסימית יותר. “הם ישלמו מחיר גם כך. נראה לך,” אני מתעלמת לרגע מהאישה הנחמדת שמולנו ומסתכלת על נתי בעיניים, “נראה לך שיהיה להם יותר טוב אם הם יראו אמא מתגעגעת?”
“ילדים שרואים ביטויי תלות בין הורים שהתגרשו, לא בטוח שזה יותר טוב מילדים שרואים הורים נשואים,” העובדת הסוציאלית מוסיפה. “באמת ,יש מקרים שצריך להישאר נשואים, גם בשביל הילדים. זה לא המצב האופטימלי, אבל זה הטוב ביותר לילדים של ההורים האלה.”
“ילדים שרואים ביטויי תלות בין הורים שהתגרשו, לא בטוח שזה יותר טוב מילדים שרואים הורים נשואים,” העובדת הסוציאלית מוסיפה. “באמת ,יש מקרים שצריך להישאר נשואים, גם בשביל הילדים. זה לא המצב האופטימלי, אבל זה הטוב ביותר לילדים של ההורים האלה.”
“מה זאת אומרת ילדים שרואים ביטויי תלות?” נתי מכווץ את המצח.
“ילדים שחשופים לגעגוע של ההורים, כמו שאמרתם,” היא מפרטת. “אני פוגשת הרבה מאוד מקרים, אפילו של ילדים שמתבקשים להעביר מסרים בין ההורים, של געגוע, של אהבה, של צער. כל אלה משפיעים על נפש הילד הרבה יותר. טוב,” היא מזדקפת מעט בכסאה, “אני חייבת לומר שיש באמת מקרים שבהם נראה שאין שום סיכוי לגירושין, אבל כאן זה עדיין לא המקרה. בעבודה עצמית טובה, אני חושבת שתוכלו לכונן חיים עצמאיים בריאים וממצים. אין שום סיבה שנתייאש מראש. נכון, האופציה להאריך נישואין תמיד קיימת, אבל מוקדם מדי לדבר עליה.”
“אז מה עכשיו?” אני מרעידה רגליים מתחת לשולחן.
“אנחנו נתחיל תהליך של שלום בית. ניפגש כאן באופן קבוע בתקופה הקרובה, ויהיו לכם גם שיעורי בית, כל אחד בפני עצמו. זה לא יהיה קל, אבל אתם חייבים את זה קודם כל לעצמכם, וכמובן גם לילדים שלכם.”
“אם בכל מקרה הם יהיו מסכנים,” אני מתבלבלת, “אז למה שלא נישאר נשואים ודי?”
“אם לא תהיה ברירה, זה מה שתעשו. אבל אין ספק שיותר טוב לילד לגדול כאינדיבידואליסט. מחקרים מראים שילדים שחיו במשפחות קולקטיביסטיות נוטים אחר כך לשחזר את היחסים בין ההורים, ובמקרים רבים מאוד הם מאריכים גם כן את הנישואין שלהם עצמם.”
“אולי זה מראה שלא כל כך גרוע להם,” אני אומרת בשקט, מקווה.
“הלוואי,” הטון של העובדת הסוציאלית לא מקווה בכלל. “ברוב המקרים הם פשוט לא מקבלים כלים לבנות את עצמם אינדיבידואלית כמו שצריך. הם הופכים להיות חלק מהקולקטיב, וקשה להם מאוד לשנות את הגישה אחרי החתונה. לא משנה. אני בכל מקרה ממליצה לכם כבר עכשיו לתת לילדים טיפול רגשי. גם תהליך שלום בית הוא ארוך, קשה ומייגע. והילדים בינתיים חשופים לכל המתחים שיש בבית, ולפעמים לקשר תלותי שלכם. הם יצטרכו עזרה. תחשבו על משהו שיוכל לעזור להם.”
“טיפול רגשי לילדה בת שנתיים?” אני מבררת.
“כן. תרפיה בבעלי חיים, או במשחק, יכול להיות נהדר בשבילה. כמובן שגם לילד הגדול יותר יש איך לעזור. זה חשוב. בסדר?”
אני מהנהנת.
זה נשמע כאילו מחכה לנו דרך ארוכה. וכשאני מסתכלת לצד ימין שלי ורואה את נתי שוב לוקח את חוט הציצית לידיים, אני יכולה להודות על העובדה הפשוטה הזו שאני לא לבד בתהליך הארוך והקשה הזה. הוא איתי.
“רק אם אפשר,” נתי מפר את השקט בדיוק כשאני קמה ממקומי ופוסעת פסיעה לכיוון הדלת, “אם אפשר לעשות את הפגישות הבאות לא ביום שישי? זה מאוד לא נוח לנו.”
“תדברו עם המזכירה,” העובדת הסוציאלית מצביעה לכיוון הקיר שמאחוריה. “היא תגיד לכם מתי עוד אפשר.”אני מרגישה שאני מסמיקה.
3 תגובות
טוב, עכשיו כבר ברור שהכותבת מספרת סיפור על גירושין רק בהפוך… כתיבה יפה!
אז למה?? מה ההפוך נותן לסיפור? אני עדיין עוקבת אבל מרגיש לי ממש מוזר
ואוווו איזה סיפור מטורף, רעיון חדשני וכתיבה מדהימההה
תודה על זה!