יום שלישי זה יום רגיל, בעיקרון. אבל השקית שנמצאת בפינת עמדת העבודה שלי מפריעה לי לעבוד כרגיל. כשאני מסתכלת עליה אני אפילו מרגישה שקשה לי לנשום. רק שהשמלה לא תתלכלך. רק שיסכימו להחזיר לי את הכסף. עדיין לא עברו ארבעים ושמונה שעות, הם חייבים להחזיר לי.
וגם היום אני יוצאת מוקדם מעט, ממהרת אל החנות. המוכרת מאתמול אולי מזהה אותי, קשה להבבחין אם החיוך שלה מזהה או שהוא סתמי.
“אני רוצה להחזיר את השמלה,” אני משתדלת שלא להפגין שום רגש, בטח שלא חולשה.
“בסדר,” המוכרת מקבלת את השקית ממני, מוציאה את השמלה ובוחנת אותה. המראה משביע כנראה את רצונה כי היא מניחה אותה בצד. “אני אוציא לך זיכוי.”
“מה פתאום,” אני נלחצת, “אני צריכה החזר כספי. וזה גם מגיע לי,” אני נזכרת פתאום שעלי להיות אסרטיבית יותר, “אם מחזירים בתוך ארבעים ושמונה שעות, אז מגיע החזר כספי.”
“חכי, אני אשאל את המנהלת,” ההיא מקשקשת קצת בטלפון שלה. אני תוהה אם היא באמת שואלת את המנהלת, או שזה חלק מההצגה של שיטת מצליח. ליתר ביטחון אני משתדלת לעמוד זקוף, מנסה למתוח על שפתי חיוך קליל, כמעט מזלזל. “בסדר. היא אישרה,” הבחורונת מודדת אותי במבט, ואז מושיטה יד. “תביאי את הכרטיס אשראי.”
אני מושיטה את הכרטיס ביד רועדת, מקווה שהיא תחזיר לתוכו כסף, ולא תגהץ אותו מחדש ותוציא עוד קצת. לא מבינה מאיפה מגיעים החשדות המוזרים האלה. נראה לי שעובר עלי משהו, קצת התערערתי לאחרונה.
“איך עבר השבוע?” שואלת אותי רונית, הטון שלה נמרץ והיא נשמעת כאילו מוכנה לזינוק הבא שלי.
“בסדר,” אני לא מסתירה את הדכדוך שלי. “התמודדתי עם הילדים לבד, שחררתי את בעלי די הרבה. אני יודעת שאצליח להסתדר איתם גם בלעדיו, אבל זה באמת הדבר הקל.”
“מה הדברים המסובכים?” היא להוטה שאתקדם כבר, נראה לי.
“לנהל את הכספים,” אני מתנשמת, “אין לי מושג איך לעשות את זה.”
“עד היום רק בעלך עושה את זה?”
“כן.”
“אז מה הצעד הראשון שאת יכולה לעשות במקומו, או במקביל אליו?”
אני חושבת, ואין לי שום רעיון. “אולי בגלל חוסר ההיכרות שלי עם כל הנושא, אני באמת לא מצליחה לחלק אותו למשימות קטנות יותר. אין לי מושג,” בא לי להתייפח משום מה, אבל זה נראה לי מאוד מטופש.
“אז אולי תתחילי מלהיות שותפה לנושא? תתחילי עם בעלך ביחד. זה לא שאתם מחר מתגרשים, נכון? יקח זמן עד שתגיעו לשלב הזה. אז תתחילי להסתכל, לראות מה הוא עושה, להיות שותפה להחלטות. מה את אומרת?”
“זה לא שווה בכלל,” זה מה שאני אומרת. “לא רק שאני לא אהיה עצמאית, גם הוא לא יהיה עצמאי. וכך לנצח נישאר תקועים זה עם זה.”
“זה לא שווה בכלל,” זה מה שאני אומרת. “לא רק שאני לא אהיה עצמאית, גם הוא לא יהיה עצמאי. וכך לנצח נישאר תקועים זה עם זה.”
התסכול שלי נשמע היטב מכל מילה שאני אומרת, זה ברור לי. ואני רואה את העיניים של רונית נפערות מעט, ואחר כך מסתדרות מחדש שוב, ואז היא מהנהנת באופן כמעט בלתי מורגש.
“מה הבנת פתאום?” אני שואלת אותה. משהו מצחיק אותי.
“הבנתי שיש לנו בעיה שמסתתרת!” היא כמעט מריעה. “למה נראה לך שצעד קטן הוא לא שווה?”
“זה לא צעד קטן!” אני כמעט צועקת, “זה לבקש ממנו שימשיך להחזיק אותי על הכתפיים שלו, שישתף אותי וילמד אותי! אני רוצה לעשות את זה לבד. לא צריך להיות גאוני עולם כדי להבין כמה כסף כתוב בעובר ושב בפלוס, ולהבין כמה אפשר לבזבז, נכון?”
“נכון,” היא מסכימה איתי ומבלבלת אותי. “אז למה אמרת שזה מסובך כל כך?”
“כי זה בידיים שלו,” אני לוחשת כי אחרת אני מפחדת שאצעק.
“והוא לא מוכן לשחרר לך?” עכשיו יש סקרנות בעיניים שלה.
“הוא מוכן לתת לי לגמרי. זה חשבון שלי, עוד מלפני שהתחתנו, והוא הציע לבטל את יפוי הכוח שיש לו על זה.”
“אז מה הבעיה?” עכשיו רונית מזדהה איתי, כנראה, לגמרי. היא מבולבלת גם כן.
“אני כבר לא זוכרת,” אני אומרת לה, ומתחילה לצחוק. היא מצטרפת לצחוק שלי, קצת מאופקת, כמה שניות טובות אחרי.
“טוב, אז תנסי לראות איזה צעד את עושה בכיוון, במהלך השבוע?” היא חצי שואלת – חצי מציעה.
“כן.”
“ולהתחיל עם ניהול משותף זה גם צעד בדרך למטרה. תלמדי ממנו, כדי שתוכלי להיות עצמאית. באמת, ליבי,” היא מסתכלת לי לתוך העיניים, ואני מרגישה פתאום כמה חשוב לה שאצליח. “אל תנסי להיות עצמאית מיד, תני כבוד לתהליכים. זה לוקח זמן.”
אין לי כוח לתהליכים שלוקחים זמן, ואנרגיה וכסף. אין לי כוח לתחזק תקווה לעתיד יפה יותר בזמן שאני גם צריכה לדאוג לילדים שלי, לשגרה של כולנו שתישמר, ובעיקר בזמן שנתי בעלי קצת עצבני.
“אתה עצבני בגלל השמלה?” אני שואלת אותו כשהוא חוזר הביתה בערב. “כי החזרתי אותה אתמול.”
“כן, ראיתי באשראי,” הוא עונה לי בטון יבש, בלי להסתכל עלי יותר מדי.
“אז מה אתה עצבני עלי עכשיו?”
“אני לא עצבני עליך.”
יכול להיות שהוא עצבני סתם, ולא עלי. אבל אני לא מצליחה להסתובב בבית כשהעצבים שלו מרטיטים את כל האוויר סביבי.
“תשתדל להירגע,” אני מבקשת ממנו. “העצבים האלה לא נעימים לי. הם מלחיצים אותי ומקשים עלי בתקופה שקשה לי ממילא.”
“אז אל תהיי תלויה בי,” הוא משיב באותו טון יבש, “המצברוח שלי לא אמור להשפיע עליך.”
התשובה הזו הולמת לי בבטן. נתי צודק. אני מרגישה שאין לי מקום בסלון כשהוא נמצא בו, מרגישה שהבית חנוק לי. אני נשכבת במיטה שלי, מנסה לסדר את המחשבות שלי. בהתחלה הכל מבולבל לי. אני חושבת על השמלה ועל העצבנות של נתי, שהיא לא נעימה. היא לא. אחר כך אני חושבת על אבי שנהנה על הסוס, ושלא ראיתי אותו השבוע, על זהבי שמלטפת ארנבים ומאכילה אותם בגזר. אני אוהבת אותם. המחשבות מתערבלות לי ומתבלבלות עוד יותר. עכשיו נתי רוכב על הסוס, צועק אלי שאפסיק להיות תלותית ושלא אסתקרן מה המטפל שלו אמר לו לעשות. אני שואלת אותו אם המטפל הזה שלח אותו לרכיבה טיפולית, ואבי אומר לי שהוא המדריך שלו ונא לא להפריע. ופתאום מגיע בוקר.
הבוקר רק קצת יותר טוב, כי יש שמש ואור, ואי אפשר להיות באמת עצובים או מתוסכלים. גם יש לי יותר כוח, בכל זאת ישנתי אחת עשרה שעות תמימות. אבל כשאני נזכרת שהיום יש שוב הפחתת תלות, אני נסוגה אחור. אנחנו מטפלים בילדים בשתיקה, והם כנראה מבינים משהו כי הם דווקא ילדים טובים מאוד. גם בדרך אנחנו שותקים.
*
זה היה אחד השיעורים האחרונים בהכשרה שלנו להוראה.
“אני רוצה לדבר אתכן היום על תלמידות תלותיות,” המורה שלנו אמרה לנו. “אתן מכירות כאלה?”
צחקנו. חלק מאיתנו היו כאלה, מן הסתם, במהלך השנים בסמינר.
“אתן יודעות על מה אני מדברת. אז היום, חשוב לי לדבר על האחריות שיש לכן, כמורות, מול תלמידות כאלה.”
זה לא היה חשוב לי בכלל, כי לא תכננתי להיות מורה. אבל זה היה נשמע מעניין.
“תלות היא בסופו של דבר משהו הדדי. אני יכולה לתלות את התיק שלי על הכיסא,” היא המחישה לנו את המילים במעשים של ממש, “אני לא יכולה לתלות אותו על השולחן, נכון?” היא ניסתה לתלות את רצועת התיק על קצה השולחן, וכמובן שהוא החליק ממנו. “אתן, כמורות, המבוגר האחראי בסיטואציה. לכן חשוב עד מאוד שלא תיתנה לתלמידות לפתח בכן תלות משום סוג.”
“ואם מישהי ממש צריכה את זה?” תרצה שאלה.
“את מה, את התלות הזו?” המורה הסתכלה עליה בחצי תדהמה.
“לא,” היה נראה שתרצה קצת הסתבכה, “את הקשר הזה, התלותי.”
“היא מתכוונת,” ניסיתי לעזור לתרצה, “שיש תלמידה שהיא תלותית ממילא, והיא פשוט צריכה מישהי להיתלות בה. זה כמו שהתיק, עדיף שיהיה תלוי על הכיסא אם הוא לא מסוגל לעמוד בעצמו. זה עדיף משהוא יישאר על הרצפה ויתלכלך.”
כולנו הסתכלנו על התיק, והמורה הרימה אותו בלי לשים לב. היא אפילו ניערה אותו מהאבק שאף אחת לא חשבה שהוא כבר הספיק לספוג.
“אם יש לכן תלמידה כזו,” המורה היתה נחרצת, “אז היא צריכה טיפול. התפקיד שלכן הוא ליידע את המחנכת שלה, או את ההורים, שזה המצב. חס וחלילה לא לתת לה להיות תלותית בכן, בסדר? אבל ברוב המקרים לא מדובר בתלמידות תלותיות שיפלו על הרצפה במקרה שלא תתנו להן. אלו בסך הכל תלמידות צעירות שעלולות להיסחף לקשר תלותי, שאף אחת מאיתנו לא רוצה שיקרה, אפילו לא בתום לב.”
היה שקט בכיתה.
“יש דרכים ברורות איך להוריד את הסיכון בכך שתלמידה תפתח בכן תלות. אלו כללי אתיקה של הוראה, ואני מצפה מכל אחת מכן, לשמור עליהם.”
היא חילקה לנו חוברת דקה, אבל זה היה מיותר. כל השיעור היא הסבירה את הכללים. לא לפתח קשר מעבר לזמן בית הספר, לא להיגרר לתחומים שאיננו מומחיות בהם, כמו למשל נושאים רגשיים או חברתיים. אם תלמידה מספרת על בעיות בבית לפנות להנהלה, לא לנסות לתקן את העולם בעצמנו.
“ואם מישהי נראית במצב שאין לה עזרה,” תרצה התעקשה בכל זאת, “ואני יודעת שמילה אחת שלי תוכל להציל אותה. להימנע מזה?”
“מותר לחרוג פה ושם, מתוך שיקול דעת,” המורה לא חייכה, “אבל מתוך שיקול דעת. כלל אחד וחשוב הוא – לא להגיב בחזרה באותו יום שהתלמידה פנתה אליך. תגידי שאת רוצה להתייעץ, לחשוב. אל תהיי זמינה גם אם הוחלט שאת ההצלה של חייה. עצם העובדה שאת לא זמינה כל הזמן, יכולה לעזור ולהפחית תלות.”
הכלל הזה לא היה כתוב בחוברת, הוא היה תורה שבעל פה, כנראה.
“יש עוד כללים כאלה?” הכנסתי את החוברת לתיק, תוך כדי שהעיניים שלי הופנו אל המורה. החוברת התקמטה קצת בקצוות, אבל זה לא הפריע לי בכלל
“עוד כללים שמה?”
“כללים שלא כתובים בחוברת,” צחקקתי.
“כן,” המורה נהייתה רצינית אפילו עוד יותר. “הכלל הכי חשוב. לשמור על שתיקה. כשמדברים איתך, מספרים לך כל מיני דברים, מפטפטים איתך, ואת לא יודעת אם זה תקין או שלא – תשתקי. אל תהמהמי בתגובה, אל תגידי מילות חיבה, אל תתייחסי באהבה גדולה, אל תגלי לה מה הבעיות שלה ואם יש לזה שם, לדעתך. תשתקי, כי אולי את היחידה ששומעת את מה שהתלמידה אומרת, או שאת היחידה שהיא מספרת לה. אבל אל תגיבי בכלל. אחר כך תתייעצי, תעבירי את הדברים הלאה, תראי מה לעשות. משתיקה לא מפסידים.”
לא היה לי ניסיון בשתיקות, ולמרות שידעתי שזה יכול להיות קשה מאוד, הבנתי שיש כאן מפתח.
*
אני נכנסת בשתיקה זעופה אל חדרה של העובדת הסוציאלית. נתי שותק גם הוא, לפי מראה פניו השתיקה שלו היא די עגומה, דווקא. גם היא מקבלת אותנו בשתיקה.
אנחנו שותקים כולנו כמה דקות, או אולי שניות. מי יודע.
“אז איך אתם מסכמים את השבועיים האחרונים?” העובדת הסוציאלית נעה על הכיסא שלה.
אני מסתכלת על נתי, הוא עלי.
“בסדר,” הוא מפטיר לבסוף.
“התחלת את מה שהמטפל המליץ?”
“כן,” הוא משפיל מבט. “אתמול בבוקר.”
לא ידעתי שהוא עשה משהו אתמול בבוקר, וזה מצליח להכעיס אותי.
“ואת?”
“אני,” הכל בורח לי, “נמאס לי מזה לגמרי. בסדר?”
“מה בסדר?” העובדת הסוציאלית מחייכת, וזה מרתיח אותי עוד קצת.
“בסדר שנמאס לי. אני תלותית, ואני תלויה בנתי, ואני לא מצליחה לעשות שום דבר כדי שזה יפסיק. והקאוצ’רית הזו סתם מבלבלת לי את החיים. מה היה לי רע קודם?”
נתי משפיל מבט.
“אתה רוצה לתת לנו כמה דקות לבד?” העובדת הסוציאלית שואלת אותו.
הוא קם במהירות, יוצא מהחדר. אני מרגישה את ההקלה שלו באוויר.
“מה הבעיות, ליבי?” היא שואלת אותי בנימה שעדיין לא שמעתי עד עכשיו ממנה.
אני מתחילה לבכות. היא ממתינה בסבלנות.
“כל החיים האלה הייתי תלותית,” אני אומרת לה. “אני לא יכולה לעשות שום דבר בלי נתי. אני לא יודעת מה להלביש לילדים, ואיך לנהל את הכסף. הכל בידיים שלו, ואני לא מצליחה לצאת מזה. אפילו כשהוא הולך לטיפול שאני לא יודעת מהו,” עכשיו אני מפסיקה לבכות, הקול שלי הופך רק ממורמר, “אז המצברוח שלו משפיע על שלי, וקשה לי שהוא לא משתף אותי. אני לא יודעת מה לעשות.”
יש שקט בחדר, ומכיוון שהפסקתי לבכות, אני רק משפילה את הראש ומשחקת עם אצבעות הידיים.
“ליבי,” אומרת לי בסוף העובדת הסוציאלית, “יש לי המון מה לומר לך. בעיקר הרבה מאוד הערכה על כל המאמצים שאת עושה. אבל מהכל, בואי נתחיל בדבר אחד: להיות תלותית או לא, אלה לא המעשים. תלות היא עניין תודעתי הרבה יותר מעניין טכני.”
זה כמו נורה שנדלקת בפרוזדור חשוך. ברגע הראשון לא קולטים מה קורה כאן, והעיניים רואות עוד פחות טוב ממה שראו קודם. ברגע השני נראה לנו שיש אור גדול.
“את מתכוונת שנתי יכול להמשיך לנהל את הכספים בלי שאהיה תלויה בו?” אני רוצה להיות בטוחה שהבנתי.
“כן,” היא אומרת לי. “כי תלות זה משהו שקורה בראש שלך. את צריכה להיות בטוחה בעצמך שתדעי לעשות את זה אם יגיע הרגע שתצטרכי. אבל כל עוד שהוא רגיל לעשות, ברור שיהיה לך קשה להיכנס לזה. הקושי לא הופך אותך לתלויה. התלות מגבירה את הקושי. את מבינה את ההבדל?”
“כן,” היא אומרת לי. “כי תלות זה משהו שקורה בראש שלך. את צריכה להיות בטוחה בעצמך שתדעי לעשות את זה אם יגיע הרגע שתצטרכי. אבל כל עוד שהוא רגיל לעשות, ברור שיהיה לך קשה להיכנס לזה. הקושי לא הופך אותך לתלויה. התלות מגבירה את הקושי. את מבינה את ההבדל?”
“אז אני יכולה להמשיך להתייעץ איתו על בגדים לילדים?” אני שוב שואלת, זה לא מסתדר לי כל כך בראש.
“למה להתייעץ איתו על בגדים?” העובדת הסוציאלית נראית תוהה כל כך, שמתחשק לי לצחוק. בעיקר לאור ההקלה שאני חשה.
“כי הוא יודע יותר טוב ממני מה נכון להלביש. למשל, בחתונה האחרונה שהיתה אני הלבשתי לבת שלנו בגד מדי חגיגי, ולבן בגד פחות מדי חגיגי. וזה היה מאוד מוזר.”
“ולמה עשית משהו מוזר כזה?” היא שואלת.
“כי הם רצו, ורציתי שהם ישמחו,” אני מתרצת את עצמי.
“אז למה נראה לך שנתי יודע יותר טוב ממך? הוא לא חושב שהם ישמחו, או שהוא לא רוצה את זה?”
אני מתבלבלת. כנראה שזה באמת כמו נורה שנדלקת בפרוזדור חשוך. ברגע השני נראה שיש אור גדול, אבל אחר כך מגלים כמה פינות חשוכות מצליחות לחמוק ממנו.
“ליבי,” העובדת הסוציאלית שוב קוראת לי בשמי, “אני חושבת שאת פחות תלותית ממה שאת חושבת. את בעיקר מפחדת שלא תעמדי בסטנדרטים שלו, שהוא לא יהיה מרוצה ממך, את רוצה לרצות אותו. זה גורם לך להיות תלויה בתגובות שלו. מותר לו להיות לא מרוצה ממך, את יודעת?”
אני מנענעת את ראשי.
“כן, ליבי. אדם עצמאי זה אדם שיודע שמותר לו לטעות, ומותר לו לחשוב אחרת מאחרים, גם כאלה שהוא אוהב אותם. תחשבי על זה, בסדר?”
אחר כך נתי מצטרף בחזרה לפגישה. אני שותקת כי אני עמוסה במחשבות, והוא שותק מסיבותיו שלו. אין לי מושג מהן, ואני עסוקה מכדי לחשוב גם על זה.
ורק כשאנחנו יוצאים מהחדר וחוזרים הביתה, אני שמה לב לשני דברים. הראשון הוא שאני חשה הקלה גדולה, כמו שלא היתה קודם. והשני – שנתי עדיין שותק, וזה בהחלט מאפשר לי לחשוב יותר עצמאית.
אולי יש לי סיכוי, בכל זאת.
