שלושה ימים בתשרי

שמחת תורה. השעה רבע לשבע בבוקר, ואני מתעוררת למשמע אזעקה. בעלי כבר יצא לתפילת ותיקין, וכך אני מזנקת לבדי להעיר את הבכור, להוציא את התינוק מהעריסה, ללכת לממ”ד בו ישנים שני הילדים האחרים.

הממ”ד חשוך, ואי אפשר להדליק אור. אנחנו מעבירים כמה דקות של התכרבלויות ושיח בוקר עצל, לא באמת מתרגשים מדי. לתהיות הבכור אני אומרת שאולי ישראל חיסלה מחבל, או אולי האזעקה היא בכלל טעות. בערב החג לא ראיתי שום התרעות על מתח בדרום. וכך, אנחנו יוצאים מהממ”ד והולכים לאכול ארוחת בוקר חגיגית. 

חצי שעה לאחר מכן, אני כבר רגועה הרבה פחות. קולות פיצוץ נשמעים ללא הרף, בקצב שמעולם לא שמעתי, על אף שהאזעקה לא חוזרת על עצמה. כשאני יוצאת עם הילדים לחצר, נפרשת בשמיים מולנו תצוגה מרהיבה של יירוטים. משום מקום, עולה בי זיכרון ישן: סיפורה של אימי על אותו צהרים של יום הכיפורים לפני חמישים שנה, אז העירה אותה אזעקה משנתה בפנימייה בה למדה בירושלים. מבוהלת היא קמה, והעירה את כל הפנימיה לרדת למקלטים. כך נודע להן על פרוץ מלחמת יום הכיפורים.

שבת וחג. שכונה חרדית. תחושת הבטן שלי אומרת שמשהו נורא קרה, אבל איך אפשר לדעת מה המצב באמת? הילדים  מתחננים לצאת להקפות. אני מתלבטת, מחליטה לבסוף לנסות. אולי בבית הכנסת מישהו ידע לעדכן. אבל בשנייה שאנחנו יוצאים מהבניין מתחילה שוב אזעקה. אנחנו רצים חזרה הביתה, לא מנסים שוב לצאת.

לא ילד, המחבלים לא בדרך אלינו. וכן, כל מי שמתו בגן עדן, אני מבטיחה. ואף אחד לא יכול יותר לעשות להם משהו רע. הוא מנגב דמעות, מסתכל אלי. ילד שתכף בן שבע. ‘אמא, אני צריך להגיד תהילים’.

בשתים עשרה בצהרים חוזר הבכור מבית הכנסת ומספר לי בפרץ משפטים את מה ששמע מאיש פיקוד העורף שהגיע לשכונה. הוא מדווח בלהט והתרגשות כאילו מדובר בהרפתקה שקרא בספר, ולא חס על אוזניהם הרגישות של אחיו הצעירים. לפני שאני מספיקה לעצור אותו, ילדה מבוהלת נצמדת אלי מצד אחד, וילד רועד כעלה נידף מטפס אל חיקי. כדי להרגיע את הרעד שלו לא מספיק חיבוק, אני נדרשת גם לפזר הבטחות. לא ילד, המחבלים לא בדרך אלינו. וכן, כל מי שמתו בגן עדן, אני מבטיחה. ואף אחד לא יכול יותר לעשות להם משהו רע. הוא מנגב דמעות, מסתכל אלי. ילד שתכף בן שבע. ‘אמא, אני צריך להגיד תהילים’. במחצית השעה הבאה זה מה שהוא עושה, אוחז בספר התהילים כמו בגלגל הצלה. 

מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם.

*

גם השבת הכי ארוכה מגיעה לסיומה. כשהיא יוצאת מתפזר הערפל, מתגלה אפלה שאין לה סוף. מתחילה לבדוק מה עם בני המשפחה. באופקים. בנתיבות. באשדוד. טלפונים. התעדכנויות בווטסאפ. והלם מוחלט.

חמישה שלבים לאבל, טוען המודל של קובלר-רוס. במוצאי שבת, ארבעה מתוכם נמסים ביחד, מטביעים אותנו בעיסה אפוקליפטית, תחושה שהפכנו לסטטיסטים בסרט אימה ביזארי. אף אחד לא מגלה לנו את הסוף, או אפילו את הסצנה הבאה. זה לא יכול לקרות אבל זה קרה: העדויות מולנו שחור על גבי לבן, טבולות ארגמן. אנחנו מוכנים להתמקח כמעט על הכל כדי לחזור לאתמול, טרום-הזוועה. ומה בכלל אפשר לומר מול התמונות. אלוקים, התמונות. 

רק שלב הקבלה לא מופיע, רחוק עדיין מאיתנו כרחוק מוסר הלחימה של חמאס מזה של ישראל. אנחנו עוקבים בלייב אחרי טבח שטרם נגמר, כיבוש עוין של הארץ, ואוצר המילים שאני שומעת כתגובה מצומצם במיוחד, כולל בעיקר ‘גוג ומגוג’ והרבה ‘יימח שמם’.

אוצר המילים שלי עצמי נבלע לגמרי מתחת להררי המידע שאני סופגת, כמעט בקהות חושים. עוד תיאור בלתי אפשרי, עוד שחזור בגוני באבי יאר. כולי באין מילים שהולך ולובש ממדים תנ”כיים.

לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם כִּי עֵת רָעָה הִיא.

*

ביום ראשון עדיין אי אפשר לתפוס את גודל הטרגדיה, אבל מתחילים לתפוס דברים אחרים. אח עם צו 8 לזיהוי חללים, בני דודים מוקפצים לגבול, אחד משאיר מאחור אישה בהריון ראשון, חודש תשיעי. כל רגע אני מגלה שעוד מישהו שאני מכירה גויס. בצ’ט עם כמה חברות אנחנו מתחילות לכתוב שמות לתפילה, והרשימות הולכות ומתארכות. כשאני קוראת שלושה שמות שהם בנים לאותה האם, הלב המשותק מאתמול מצליח בכל זאת להתכווץ.

בצהרים מדברת עם בן משפחה מגויס. למ”פ שלו, הוא מספר, יש שני ילדים נעדרים; כלומר, הם מתו וגופותיהם טרם זוהו. שני הבנים האחרים שלו משרתים ביחידות קרביות בצפון. הוא? על משמרתו כרגיל. 

הזיכרון האישי שלי שמהדהד עם התחושות כעת הוא רשמי הרגעים השחורים באינתיפאדה השנייה, ששנותיה היו שנות התיכון שלי. את רוב האימה חשכה של השנים הללו, כמו רוב הישראלים, הצלחתי להדחיק. אבל האסון הבלתי נתפס שהנחית עלינו כעת את מחיר הדמים של התקופה הזו ביום אחד, מציף לתודעתי עוד ועוד דברים שקיוויתי ששכחתי.

אמא שלי מעלה זיכרונות ממלחמת יום הכיפורים, אבל הזיכרון האישי שלי שמהדהד עם התחושות כעת הוא רשמי הרגעים השחורים באינתיפאדה השנייה, ששנותיה היו שנות התיכון שלי. את רוב האימה חשכה של השנים הללו, כמו רוב הישראלים, הצלחתי להדחיק. אבל האסון הבלתי נתפס שהנחית עלינו כעת את מחיר הדמים של התקופה הזו ביום אחד, מציף לתודעתי עוד ועוד דברים שקיוויתי ששכחתי. הפיגוע בדולפינריום. מלון פארק. חומת מגן. סבארו. קפה הלל. הפיגוע בקו 2. ויותר מפרטי האירועים אני נזכרת בתחושה הקבועה של המתנה למכה הבאה, בפחד מכל מהדורת חדשות. אלה היו הימים בהם ערכתי היכרות מעמיקה עם ספר ישעיהו. כשהקזנו דם שוב, ושוב, ושוב, בעידן נטול מודעות למניעת פוסט טראומה, מילות נבואות הנחמה היו העזרה הראשונה הנפשית היחידה. 

כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה’.

*

ביום שני מספרי הקורבנות עוד מטפסים. אני מתחילה לנסות לחזור לשגרה בכוח. מכריחה את הילדים לצאת מהפיג’מות, מתחילה לסדר את בלגן חול המועד. בעלי מפרק את הסוכה. מכונת הכביסה עובדת שעות נוספות. אני חוזרת לעבודה במתווה כמעט רגיל, מקיימת שיחות עבודה, עושה סדר בכל הפרויקטים שהבטחתי לגביהם ‘אחרי החגים’. אחרי החגים כאן, ואי אפשר לומר ‘אחרי המלחמה’: יומן גוגל לא מספק שום רמז לגבי התאריך הרלוונטי.

גל של התנדבויות ממשיך לשטוף את הארץ. אנחנו הופכים לתמונת פסיפס מסחררת של אבל תהומי לצד זעם שאין לו סוף השזורים שניהם ברצון נואש, קיומי, להושיט יד. צריך למצוא פסיכולוג מתנדב לאנשי זיהוי קורבנות חסרי ניסיון? מתברר שזה עניין של דקות. מילואימניק זקוק ללוחות קרמיים? הכסף מגויס תוך שעה. לחיילים בבסיס בצפון או בדרום אין אוכל חם, רק מנות קרב מבאסות? עם המזון שזורם אליהם אפשר עד מהרה להאכיל אוגדה.

בין ילדים ועבודה, מענה לשאלות גיאופוליטיות ברמת בית ספר והתמודדות עם מיזמים שנגעו לפתע ברגע האמת, אני נעה בין דמעות להודיה. אני שייך לעם שאף הוא שייך אלי משמיע הבן שלי ברקע, ובישי ריבו כנראה מעולם לא נזרקה נבואה גדולה יותר על רלוונטיות עתידית של שיר. 

לילה שלישי שאני לא נרדמת. מזפזפת עדיין בין החדשות, הדיווחים, סיפורי ההצלה, ההספדים. בחצות מבזיקות פתאום מול עיני מילותיו של חביב רטיג גור, עיתונאי ה- Times of Israel. במילים פשוטות באנגלית הוא מספר לעולם על תחושת ההודיה מתוך לב שבור, על השייכות שעוטפת אותנו בבת אחת כשמיכה מנחמת בימים כאלה. 

“כאב עצום משותף“, הוא כותב, “הופך לאהבה עזה”.

מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ.

להדפסה