בפעם הראשונה שאני מתעוררת השעה שתים עשרה ואני עוד כועסת, או פגועה. נתי במיטה לידי כבר ישן. השקט של הבית מעיק, ואני מתהפכת במיטה מצד לצד עד שהשינה מואילה בטובה להגיע שוב. בשתיים אני מתעוררת בפעם השניה. רוב הכעס כבר הלך, כנראה. אני רק מאוד עצובה, וייאוש עמוק מפריע לי להירדם מחדש. אני לא חושבת על משהו מיוחד. שברים של מאורעות הימים האחרונים חולפים דרך המוח שלי. אני לא מקדישה להם מחשבה עמוקה מדי.
רגע אחד אני שומעת את נתי אומר לזהבי שאני יותר חכמה כי אני יודעת מה אני רוצה, ושאני עוברת תקופה קשה. זיכרון שלו מאבד מילים ודומע אצל העובדת הסוציאלית דוחק את המחשבה על מי אשם בקושי שלי. בעקבותיו מגיע עוד זיכרון של נתי צוחק עם הילדים על הספה בסלון. אני מרגישה צביטה בלב שמפריעה לי לנשום, אז במקום לתת לזכרונות להציף אותי אני מנסה לחפש בכוח זיכרון אחר.
*
היינו זוג צעיר מאוד, אולי חודשיים אחרי החתונה. הכנו תפוחי אדמה בתנור. הבית התמלא בריח נעים, אבל מזג האוויר בחוץ היה משכר, אז החלטנו לצאת לחצי שעה.
“אני רוצה להראות לך מקום מעניין שמצאתי,” נתי הלך לצידי כרגיל, אבל הקול שלו היה נשמע כמו של מישהו שמאוד רוצה לדלג לעבר פינה סודית שגילה.
“יאללה,” הרעתי בשקט.
הלכנו ביחד. קולות של צרצרים ליוו אותנו, ובאותו הרגע חשבתי שזה קול מרגיע במיוחד. פתאום הוא התחלף למנגינה אחרת, לצליל אחר.
“תיזהרי,” נתי משך את הזרוע שלי, והסיט אותי חצי פסיעה אחורה. “יש כאן בוץ.”
“בוץ?” לא הבנתי. זה לא היה זמן חורפי במיוחד. באותו רגע שמתי לב לריח, עמוק ועבש.
“ביצה, אני לא יודע מה זה בדיוק. בואי מסביב, בזהירות.”
היה קצת חשוך, אבל יכולתי לראות מהאור המועט שהפיצו הפנסים המרוחקים, או אולי בכלל הירח, שהקרקע בהמשך קצת רטובה. משהו קפץ שם.
“אימאל’ה,” נרתעתי אחורה ונתקעתי בנתי. “מה זה היה?”
“אני לא יודע אם צפרדע או קרפדה,” הוא לחש לי בכובד ראש, “אבל משהו מהמשפחה.”
הגענו לסלע גדול מכוסה במשהו שנראה והרגיש כמו אזוב. הוא היה קצת לח.
“שבי על כס המלכות,” נתי החווה לי בידו. “מה את אומרת על המקום הזה? באור הוא ממש מיוחד.”
פתאום הבנתי שהקולות שאני שומעת הם קרקורים של צפרדעים, או קרפדות. גם אני לא ממש ידעתי את ההבדל.
“יש פה צפרדעים?” שאלתי. ניסיתי להסוות את הגועל שחשתי, אבל לא הצלחתי שלא לקום מיידית מהסלע, שבוודאי שימש מקפצה לצפרדעים לתוך מי הביצה.
“כן, נכון שהם משמיעים קולות קסומים? זה כזה מרגיע פה. אבל באמת, בחושך לא רואים כמעט כלום.”
עמדתי ליד נתי. הירח האיר את הפנים שלו, והוא הסתכל עלי בציפייה. היו הרבה צמחים מסביבו, חלקם גבוהים מאוד, אבל בחושך הם נראו כמו צלליות מאורכות, והשמיעו קולות רשרוש מאיימים מעט.
עמדתי ליד נתי. הירח האיר את הפנים שלו, והוא הסתכל עלי בציפייה. היו הרבה צמחים מסביבו, חלקם גבוהים מאוד, אבל בחושך הם נראו כמו צלליות מאורכות, והשמיעו קולות רשרוש מאיימים מעט.
“תראי את הכוכבים, כמה הרבה יש!”
זה דווקא מצא חן בעיני. “וואו, בתוך השכונה לא רואים כמעט כוכבים,” הערתי בהתפעלות.
“נכון,” נתי הסכים. “למרות שאנחנו בתוך השכונה, או ממש קרובים אליה.”
“איך מצאת את המקום הזה?” שאלתי אותו. זה באמת סקרן אותי. נתי מעולם לא נראה לי כחובב טבע במיוחד.
“סתם, הלכתי עם החברותא שלי בהפסקה,” נתי סיפר, “והגענו לא רחוק מכאן, ליד העץ עם השביל. בטח לא שמת לב אליו בגלל החושך. ואז ראיתי קרפדה והתחשק לי לראות מאין היא באה.”
“ומאז אתה מגיע לפה הרבה?” שאלתי.
“לא יצא לי להגיע לכאן שוב,” נתי אמר. “זה מקום מרוחק ומבודד, יחסית. אבל כשיצאנו חשבתי שזה מקום נחמד להביא אותך אליו. את אוהבת טבע ומקומות יפים, לא?”
“כן,” אמרתי. למרות שאף פעם לא חשבתי על צפרדעים וקרפדות כעל טבע. יותר חשבתי עליהם כעל ג’וקים, אם כי גם הם חלק מהטבע.
“אז זהו. חשבתי שאת תהני, לכן הבאתי אותך לכאן. אולי נבוא לפה שוב, מדי פעם.”
משהו קרקר סמוך אלי ואז קפץ לגובה. הגבתי בקפיצה די דומה.
“רוצה לשבת?” נתי שוב שאל אותי.
“אני חושבת שכדאי לחזור הביתה,” ניסיתי להישאר מנומסת, ואז נזכרתי בחבל ההצלה שלי. “התפוחי אדמה שלנו! הם בטח נשרפו כבר לגמרי!”
רצנו הביתה, רצנו ממש. הגענו מתנשמים ומתנשפים. כבר בכניסה לבניין הרחנו שתפוחי האדמה שלנו היו טובים די מזמן. אבל כשהגענו הביתה גילינו שהם התפייחו רק מבחוץ. מבפנים עוד נותר לנו הרבה מה לאכול.
“טוב שהכנו חתיכות עבות,” נשמתי בהקלה כשניסיתי למצוא עוד קצת מה לאכול בין השיירים המפוחמים.
“כן, יצאו לנו תפוחי אדמה מדורה נהדרים,” נתי ענה לי בפה מלא תפוחי אדמה. אפילו הידיים שלו התלכלכו קצת מהפיח השחור.
צחקתי, כי הוא היה נראה נהדר כל כך.
“בפעם אחרת אקח אותך לפינת הטבע הסודית שלנו באור יום, אני בטוח שתאהבי אותה,” הוא אמר, וגירד את קצה האף שלו.
“מלוכלך לך האף,” הקנטתי אותו, כי לא רציתי להגיב בעניין הפינה הזו.
וכך הסתיים עוד יום נפלא בחיינו.
*
לא ברור לפי מה המוח שלי בוחר זכרונות, אבל עוד יותר לא ברור איך הוא הופך אותם לחלומות. וכמה יצירתי הוא בדיוק כשאני ישנה.
אני עומדת ליד הביצה לבדי. הסלע עם העובש עליו מואר באור יום. מעולם לא ראיתי אותו כך, כי לא יצא לנו ללכת לשם שוב. הביצה לרגלי מבעבעת בצבע ירוק חולני, למרות שעולה ממנה ריח עובש מתוק. במרכז הביצה ניצב עלה גדול, ועליו יושב בתנוחה חסרת סבלנות צפרדע גדול במיוחד.
“אתה יודע שאתה בלתי נסבל,” אני אומרת לצפרדע.
“זה רק כשאני צפרדע,” הוא אומר לי. “כשאני אחזור להיות הנסיך שלך אני אהיה שוב נחמד, את יודעת.”
“אני לא יודעת,” אני סונטת בו, ומסתובבת.
“אל תלכי,” הוא צועק לי בקרקורים. אני כמעט לא מצליחה להבין את המילים שלו. “אל תלכי, את יודעת מה את צריכה עכשיו לעשות.”
“אני לא בטוחה,” הרגליים שלי מתחילות לרוץ, “ואני גם לא רוצה. יש גבול למה שאני מסוגלת לעשות.”
“אבל אני לא יכול לחזור להיות נסיך בלי העזרה שלך,” הוא מקרקר אלי בקול נואש.
“אז לא. נתגרש ודי, אני לא מסוגלת לבלוע עוד צפרדעים. אני שונאת צפרדעים!”
אני מתחילה לרוץ, אפילו שאני יודעת שזאת טעות. הלב שלי דופק ודופק ומכאיב לי. ואז הרגליים שלי מסתבכות במשהו ואני נופלת ומתעוררת.
השעה שלוש וחצי, והרגליים שלי מסובכות בשמיכה. לוקח לי בדיוק חצי דקה כדי לשחרר אותן לסדר מחדש את השמיכה מעליו. בפה שלי עוד יש טעם של תפוחי אדמה מדורה, הראש שלי מצלצל מקרקורי דו-חיים חסרי זנב, ואני מנסה לחפש עקבות לריח העובש החזק שהרגשתי קודם, בחלום.
*
“הנסיכה טיילה בארמון,” אמא אהבה לספר לי סיפורים עתיקים, “ופתאום כדור הזהב שלה נפל לביצה. צפרדע אחד עזר לה להוציא אותו.”
“למה היא היתה צריכה את כדור הזהב הזה?” דמיינתי את הבגד הנוצץ של הנסיכה מתלכלך מהבוץ. “לא היו לה עוד כדורי זהב בארמון?”
“אולי היו,” לאמא לא היה אכפת לדמיין איתי אינסוף זהב לנסיכה בסיפור. “אבל צפרדע היה שם רק אחד.”
“טוב, תמשיכי,” אהבתי את הסיפור הזה. הסכמתי לשמוע אותו עוד ועוד.
“ואז הצפרדע גילה לה שהוא נסיך, והבטיח לה שאם היא תנשק אותו הוא יחזור להיות בן אדם.”
“איכס,” גם בפעם העשירית שאמא סיפרה לי זעקתי בגועל. לא הייתי מסוגלת להימנע מהרתיעה שחשתי בכל גופי. “היא הסכימה?”
“כן,” אמא אמרה, “אולי היא הבינה שזה נכון, כי איזה צפרדע מדבר בשפת בני אדם?”
“מה זה משנה,” לא הסכמתי איתה. “כשהיא נישקה אותו הוא עדיין היה כמו צפרדע. אני בחיים לא אסכים לנשק צפרדע, לא משנה מה זה יהיה.” דמיינתי משהו חלקלק ורטוב עם יבלות גדולות, התחשק לי לעשות קולות של הקאה, אבל ידעתי שאמא לא תספר לי את הסיפור שוב. למעשה, זה היה התנאי שלה בפעם השניה שהיא סיפרה את הסיפור הזה.
“ואז הנסיכה נשקה את הצפרדע, וברגע אחד הוא הפך לנסיך יפהפה. והם התחתנו, נולדו להם נסיך ונסיכה, וכל אחד מהם חי באושר ובעושר עד עצם היום הזה.”
“איפה הנסיך חי?” שאלתי את אמא.
“הוא כנראה חזר לממלכה של אבא שלו אחרי שהם התגרשו,” אמא לא התרגשה מהשאלה שלי. רק שנים אחר כך הבנתי שהיא צינזרה את הסוף, שהיה הרבה יותר מרגש בעיני.
“והנסיכים הגיעו לגור אצלו לפעמים?” תהיתי.
“בוודאי, הוא אבא שלהם. תחשבי, היה להם גם את הארמון של סבא מצד אבא, וגם את הארמון של סבא מצד אמא.”
“וגם של הסבתות שלהם,” לא ויתרתי.
“גם את הארמונות של הסבתות, ואחר כך ארמונות משל עצמם,” אמא זרמה איתי, למרות שהיא מעולם לא ראתה מלך או מלכה בעצמה, ולמרות שבאופן כללי מלוכה היא די קולקטיביסטית.
“אני אוהבת סיפורים על נסיכים,” נאנחתי בהגזמה.
“את ילדה קטנה עם נפש אמנית,” אמא טפחה על קצה אפי. “אני מקווה שתגדלי ותזנחי את הרעיונות האלה. אולי לא טוב שאני מספרת לך סיפורים כאלה, למרות שאני משתדלת שלא יהיה בהם שום דבר רע.”
“תספרי לי עוד סיפור,” ביקשתי.
אבל אמא רק כיסתה אותי בשמיכה, עד האף, נשקה לי ויצאה מהחדר.
*
אני די ערנית עכשיו, ולא מצליחה להירדם בחזרה. אני לא רוצה לחשוב על מה שנתי אמר לי לפני השינה. הייתי רוצה לזרוק את המילים שלו לפח האשפה, לצפרדע הירוקה שיש למטה. אבל במקום זה אני משחזרת את דבריו.
“אולי במקום לרצות שאני אבין כמה זה טוב לחיות יחד, או שאני אראה את זה, תרצי שיהיה לי טוב באמת?” אני לא בטוחה שאלו המילים שהוא אמר, וכשאני חושבת עליהן משהו מתכווץ בי שוב בעלבון.
אבל החושך והשקט מאפשרים לי לחוש את העלבון בלי להישרף. אני רוצה שיהיה לך טוב, אני נוזפת בו בלי מילים, מה נראה לך?
הוא שוכב מכווץ, מחבק את השמיכה שלו, והחזה שלו עולה ויורד בשריקה.
אני רוצה שיהיה לך טוב, ברור. זה סותר את זה שאני רוצה שתרגיש כמה טוב לך? שתבין, שתראה, שהרבה יותר טוב להיות נשואים? אני ממשיכה לשאול אותו בלי קול. למה אתה לא מרגיש את זה בלי שארצה אפילו? למה אתה עיוור למציאות היפה שיש לנו ביחד?
הוא לא עונה, וכשהוא זז פתאום אני נבהלת ומפסיקה לנשום לרגע. אבל הוא רק משתעל וחוזר לנשום רגיל. האוויר יוצא מהשפתיים שלו בקול צפצפני שקט. אני מסתובבת לצד השני, מפנה לו גב.
אם להיות כנה עם עצמי, ואני כנה עכשיו, אז הוא צודק קצת. זה לא סותר כלום, אבל באמת שכבר הרבה זמן אני עסוקה בלהראות לו כמה טוב לנו. ומרוב שאני עסוקה בזה, אני בכלל לא חושבת אם טוב לו. טוב לו?
אם להיות כנה עם עצמי, ואני כנה עכשיו, אז הוא צודק קצת. זה לא סותר כלום, אבל באמת שכבר הרבה זמן אני עסוקה בלהראות לו כמה טוב לנו. ומרוב שאני עסוקה בזה, אני בכלל לא חושבת אם טוב לו. טוב לו?
אני דוחקת מהמוח שלי תמונה שלו משפיל מבט לעומתי. עוצמת את העיניים עד שהן כואבות בניסיון לסלק את התמונה של אמא שאומרת לי שהוא מתנהג זוועה איך שהוא לא מסתכל עלי. מנסה להתמקד ברגעים האחרים שלנו.
אבל המסקנה היא בלתי נמנעת. לא. לא טוב לו כבר המון זמן. בערך מאז שנכנסנו לסיפור הזה.
אני שוב מתהפכת, ואז חוזרת להסתכל לצד השני, ומתהפכת שוב. משחררת את השמיכה שנתקעת מתחתי ומנסה שוב. המיטה הזו כבר לא נוחה.
איך אני אוכל לעשות שיהיה לו טוב, אם אני סיבת הלא טוב שלו, כרגע? הוא הרי מנסה להיגמל ממני?
מתחשק לי לבכות, ואני מנסה לעשות את זה בשקט, אבל כלום לא יוצא לי.
בפעם הבאה שאני מתעוררת השעה שבע וחצי. אני מחפשת את נעלי הבית שלי ותוקעת בהן את רגלי, הולכת ליטול ידיים.
“בוקר טוב ליבי,” נתי קורא לי מאחורי, “את יודעת שאבא שלך העביר לנו עוד כסף? מה קרה?”
“אוי, לא הספקתי לספר לך את זה אתמול,” אני מצטערת. “הוא אמר שיעביר לנו עכשיו כל חודש כסף, עד שנסתדר,” אני לא אומרת את הסכום כי הוא מבייש גם אותי, אבל שנינו כנראה יודעים על מה מדובר. “והוא אמר שאם נצליח נחזיר לו, ואם לא אז זו תהיה מתנה ממנו בשבילי.”
רק עכשיו אני קולטת שאבא לא הדגיש שזו מתנה בשבילי ולא בשביל נתי. מעניין מה הסיבה לזה.
“לא נעים לי,” נתי אומר.
אני רוצה לומר לו שזה אבא שלי, ושהוא נותן את זה רק כהלוואה, או שאין לנו ברירה וזה המצב כרגע. יש לי מחשבה בראש שמצווה עלי להזכיר לו שוב עד כמה משפחה זה דבר תומך ועוזר, יותר מכל דבר אחר. אבל אני עוצרת בעצמי מלומר את כל אלה.
“נכון,” אני מסכימה עם נתי. “גם לי זה מאוד מאוד לא נעים.”
ואנחנו שותקים יחד, וזה, דוקא, כן נעים.
“טוב,” נתי מתנער ראשון, “שנעיר את הילדים?”
“כן, מתחיל להיות מאוחר,” אני פונה לנגב את הידיים.
“וליבי,” נתי משפיל מבט. “אני מתנצל על אתמול, לא התכוונתי שזה יישמע ככה.”
“זה בסדר,” אני מכריחה את עצמי להסתכל לו בעיניים. “חשבתי על מה שאמרת, ובסך הכל אתה צודק. אני גם,” אני עוצרת באמצע המשפט כדי לבלוע משהו שנתקע לי, ואז לנשום מעט. “אני גם מבקשת סליחה.”
אנחנו הולכים לכיוון חדר הילדים, לא מדברים עוד. אבל יש תחושה אחרת באוויר.
אחר כך הילדים מתלבשים, זהבי מתבכיינת על משהו ואני כמעט מאבדת את הסבלנות מול אבי, אבל נתי עוזר לי ושורך לו את הנעליים בעצמו. אחר כך הוא לוקח את אבי, ואני מוציאה את זהבי לגנונצ’יק שלה.
“נתי,” אני אומרת לו כשהוא נכנס הביתה עשר דקות אחרי. “מה אתה אומר שנתחיל את ההכנות לשבת עוד איזו שעה, ונצא לאכול ארוחת בוקר בטבע?”
הוא מסתכל עלי במבט מופתע.
“ארזתי לנו את הכל כאן,” אני מצביעה על שקית קטנה. “קניתי קרואסונים חמאה בדרך הביתה, ויש סלט ירקות וחביתה. אני חושבת שמגיע לנו קצת לנשום לפני שנחזור למירוץ שלנו.”
“מה שתגידי,” הוא מסכים. אבל אני מזהה ניצוץ שלא פגשתי בעיניים האלה כבר המון זמן. “לאן נלך?”
“לפינה סודית במיוחד,” אני קורצת אליו.
“אוקיי, אני אחרייך עד שנגלה את הסוד,” הוא נועל את הדלת בתשומת לב.
אני מקווה שאזכור את הדרך בקלות. אבל גם אם אתבלבל, נתי איתי. וגם אם הוא לפעמים כמו צפרדע, אני מוכנה לעשות הכל כדי שהוא יהיה שוב הנסיך שלי.
תגובה אחת
יש משהו מייגע מאד בפלשבקים של הגיבורה
הם מופיעים פרק אחרי פרק ולא מחדשים כלום, בעצם
נראה כאילו הסופרת מחפשת למלא את הפרקים במילים – זה מתחיל להתיש
הסיפור לא מתקדם כבר תקופה ארוכה
הקסם שבעולם האנלוגי פג מזמן וחבל!