“אתה חושב שצריך ייעוץ זוגי?” אני שואלת את נתי כשאנחנו עולים מהחוף אל הכביש, מחפשים את התחנה חזור.
“נראה לי,” נתי מעיף אבן קטנה עם הנעל. היא פוגעת בעמוד חשמל. איש אחד שהולך שם במהירות דורך עליה כשהיא נופלת בחזרה, ונתי משחרר נשימה.
“אז צריך לברר על יועץ או יועצת,” אני מעשית.
“נכון. יש לך איפה לברר?”
אני מנסה לחשוב על עצמי מבררת דבר כזה. את מי אשאל? את השכנות שלי? רובן כבר גרושות, ברוך השם. את האימהות בגנונצ’יק של זהבי? איך אדע מי מהן משתמשת בשירות כזה?
ובכלל, אם אנסה לברר כולם ידעו על המצב העגום שלנו. לא רוצה לספר לכל העולם, אולי עוד נצליח להתגבר על הקשיים שלנו. מותר להיות אופטימיים לפעמים. ולנתי ולי יש כל כך הרבה רצון טוב להיות בסדר. אם לא בשבילנו, אז למען הילדים.
“אין לי איפה לברר,” אני אומרת לנתי בצער.
“אני אנסה לשאול בכולל,” הוא מחייך אלי חיוך עצוב. “אגיד שזה בשביל חבר שביקש ממני לשאול.”
זה רעיון טוב, מוזר שלא חשבתי עליו בעצמי.
“אז גם אני אוכל לשאול בשביל חברה,” אני אומרת בעליזות. שנינו צוחקים.
כאילו השתחרר לי איזה כדור עופרת שישב לי בין הבטן לריאות. הנשימה שלי בדרך חזור קלה הרבה יותר, ואני צוחקת כמעט מכל משפט שני שנתי אומר. גם אם הוא לא התכוון להצחיק, וגם אם הוא בכלל לא מצחיק. נתי נראה מבסוט מהשיפור הזה במצב הרוח שלי.
“אני לא יכול לחשוב על החיים בלעדייך,” הוא אומר לי לפני שאנחנו נכנסים הביתה.
*
הייתי אז בכיתה וו. למסיבת בת המצווה קיבלנו כרטיסים בשביל אמא ושתי סבתות. מי שרצתה להזמין דודות יכלה לשלם שלושים שקלים לכרטיס. רציתי שדודה אהובי תגיע למסיבה. זה גם יצא ביום שלישי, שזה יום שהילדים היו בו אצל אבא שלהם, אחיה של אמא, כך שהיה נראה לי שזה יהיה מושלם.
“דודה אהובי לומדת ביום שלישי,” אמא כבתה מהר מדי את הדמיונות שלי.
“מה היא לומדת,” רטנתי. לא באמת עניין אותי תחום הלימודים של הדודה שלי.
“היא לומדת ייעוץ זוגי,” אמא אמרה את המילים מהר. “לא משנה.”
שתי המילים האחרונות הציתו את הסקרנות שלי. “מה זה ייעוץ זוגי?”
“יש כל מיני זוגות,” אמא התחילה לנקות את השיש, כמו שהיא עושה תוך כדי שיחות טלפון, “שיש להם בעיות. למשל, בעיות בנישואין, או בשלום בית, אז היא מטפלת בהם ועוזרת להם.”
“בעיות בשלום בית?” גלגלתי את המילים על הלשון. הבעיות בנישואין היו נשמעות לי משהו הרבה יותר מובן.
“כן,” אמא העיפה עלי מבט וחזרה לשיש. ראיתי שהיא התחרטה שהזכירה את המילים האלה.
“מה זה בעיות בשלום בית?” נהניתי בצורה קצת מוזרה לחזור על המושג החדש בשבילי.
“זה אנשים שקשה להם לומר שלום לבית שלהם ולהתגרש,” אמא הסתבכה קצת למצוא מילים, ראיתי איך היא מחפשת אותן, וחיכיתי בחוסר סבלנות.
“זה אנשים שקשה להם לומר שלום לבית שלהם ולהתגרש,” אמא הסתבכה קצת למצוא מילים, ראיתי איך היא מחפשת אותן, וחיכיתי בחוסר סבלנות.
“הם לא רוצים לעבור דירה?” שאלתי כדי לעזור לה וכדי להבין.
“לא קשור לדירה,” אמא הניחה את הסמרטוט על קצה השיש והסתובבה עלי. היא נשענה על חלק ממנו, בטעות, והחולצה שלה נרטבה קצת מאחורה. “שלום בית, זה שהם לא אומרים שלום לבית שהם בנו. הם מתעקשים להמשיך להישאר ביחד, נשואים.”
“אז מה דודה אהובי עושה?” עכשיו הסתקרנתי.
“אני לא יודעת, ליבי,” אמא נשמעה חסרת סבלנות, “אבל דודה אהובי לא תוכל להגיע למסיבה.”
נזכרתי כמה רציתי שהיא תבוא והתאכזבתי שוב.
בכיתה נחמה סיפרה שאמא שלה תגיע למסיבה, וגם שתי הסבתות שלה ושלוש דודות. לאבא שלה יש שתי אחיות גדולות, ושתיהן ישמחו להגיע, היא אמרה.
קינאתי בה. אפילו שידעתי כבר שהיא סתם ילדה מסכנה.
“ההורים שלך הולכים לייעוץ זוגי?” שאלתי אותה.
היא החווירה. “למה את שואלת?” היא שאלה אותי.
“כי יש להם בעיות בשלום בית, לא?” עניתי לה בקלילות.
אחר כך ראיתי את העיניים שלה אדומות קצת. היא השפילה מבט כשראתה אותי מסתכלת עליה, וחרטה גדולה מילאה אותי. אבל לא ידעתי איך לפייס אותה.
*
“נתי,” אני קוראת לו בדחיפות. “חשוב לי שהיועץ או היועצת שנלך אליהם, לא יהיו קשורים לקהילה, ושאף אחד לא יכיר אותם.”
“בסדר,” נתי לא מתרגש מהבקשה שלי. “גם אם זה יהיה יועץ מתוך הקהילה, הוא אמור לשמור על חיסיון, את לא צריכה לדאוג בכלל.”
“דודה שלי אהובי, למדה ייעוץ זוגי,” אני מספרת לו. “אין לי מושג אם היא עובדת בזה היום, או מה בדיוק היא עושה, אבל לא הייתי רוצה לבוא אליה, למשל, להתייעצות.”
“ואת גם לא רוצה לבקש ממנה שם של יועצת שהיא ממליצה עליה,” נתי מבין אותי גם בלי שאגיד מפורשות.
“נכון.”
איך אנשים שצריכים יועץ שלום בית יודעים על קיומו? בבוקר שלמחרת אני יושבת בעבודה שלי וכותבת בגוגל “יועץ שלום בית חרדי.” התוצאות הן בעיקר כתבות. אני נכנסת לראשונה, הכותרת שלה: “הייתי בהלם ובתדהמה וממש התחלתי לבכות לבעלי.” מתחת לכותרת, עדיין בגוגל, אני רואה את המילים “אז לפני שאתם בוחרים יועץ או יועצת בענייני זוגיות תחפשו אדם שהוא ירא שמים באמת, שיש רבנים שמכירים אותו, שיש עם מי לדבר במקרה הצורך…”
הכתבה עצמה פורשת את סיפורם של בני זוג שפנו ליועץ זוגי שהצליח לגרום להם לומר שלום זה לזה ולבית המשותף שלהם. זה אמנם טוב, אבל הדרך לשם היתה גרועה הוא זרע ביניהם מתחים וחשדות הדדיים, וגרם להם לרגשות קשים והמון כעס.
אני מתחילה לדאוג קצת. אין לי מושג איך לבחון את היועץ שנלך אליו. ואם יש משהו שאני עוד יותר מפחדת ממנו כרגע, אפילו מהגירושין ומהחיים לבד, זה שיהיו לי רגשות קשים כלפי נתי. אני מעדיפה להישאר עם זכרונות מתוקים ממנו, להישאר אוהבת, אבל מרחוק. אחרי רגע אני מגלה מיהו המרואיין הראשי בכתבה הזו, וקצת נרגעת.
“קראתי כתבה מזעזעת היום,” אני מספרת לנתי בצהריים את עיקרי הדברים. “אבל בסוף נרגעתי. היא בסך הכל פרסומת של יועץ זוגי שהוא גם מגשר מוסמך.”
“למה נרגעת, השתכנעת שהוא טוב?” נתי לא מבין.
“לא,” אני מנענעת את הראש מצד לצד, “אבל אם זו בסך הכל פרסומת, אז בטח מדובר בסיפור מומצא או מוגזם, או אפילו בסיפור קצה נדיר ביותר, לא נראה לך?”
“אני מקווה,” נתי אומר לי. “לא רוצה לכעוס עליך אף פעם. עדיף לי לאהוב אותך בלעדייך, מאשר שיהרסו לנו את החיים.”
“זה בדיוק מה שחשבתי היום.”
מבחינות מסוימות המצב עכשיו טוב יותר. שנינו מודעים לקושי העומד בינינו. לפני כן, התבשלתי בעצמי עם הרגשות והמחשבות שלי, הייתי לבד איתן ולא ידעתי מה נתי חושב על הנושא. פחדתי גם שהוא חושב אחרת ממני, לא העזתי לקוות.
גם עכשיו אני מפחדת. אני מפחדת מהייעוץ, אני מפחדת מהתוצאות שלו. אני לא רוצה להתגרש וגם לא רוצה להיות חד-משפחתית. שום תוצאה איננה טובה במצב הזה. אבל עכשיו אני יכולה לשתף את נתי בפחדים שלי, לשמוע את הפחדים שלו גם כן, להרגיש שגם אם זה לא נורמלי, זה לפחות הדדי.
וקשה לי לדעת שיש לי בעיות בשלום בית.
*
בצהריים חזרתי הביתה. החרטה עטפה אותי. לא רציתי באמת לפגוע בנחמה. רק רציתי שהיא תפסיק להתלהב כל כך מכל הדודות שלה שמגיעות למסיבה. ורציתי לפייס אותה, להתנצל בפניה, אבל לא ידעתי איך ולא העזתי להתייעץ עם אמא. גם התביישתי ממנה וגם פחדתי שהיא תכעס עלי או תתאכזב ממני.
“אמא,” שאלתי אותה במקום זה, “נראה לך שההורים של חברה שלי נחמה, הם הולכים ליועצת כמו שדודה אהובי לומדת להיות?”
“איך אני יכולה לדעת?” אמא לא הבינה מה אני רוצה ממנה, או שהיא סתם כך לא אהבה את השאלה שלי. “אני לא נכנסת לעניינים הפרטיים של אנשים אחרים, כמו שלא הייתי רוצה שהם ידחפו את האף שלהם לעניינים שלי.”
“איך אני יכולה לדעת?” אמא לא הבינה מה אני רוצה ממנה, או שהיא סתם כך לא אהבה את השאלה שלי. “אני לא נכנסת לעניינים הפרטיים של אנשים אחרים, כמו שלא הייתי רוצה שהם ידחפו את האף שלהם לעניינים שלי.”
תהיתי מה היא היתה אומרת לו היתה יודעת שדחפתי את האף והעלבתי את נחמה.
“אבל מה נראה לך,” התעקשתי בכל זאת לשמוע את תגובתה.
“אני לא מכירה לא את ההורים של נחמה ולא אותה. הזמנת אותה פעם אלינו הביתה?”
“לא,” אמרתי לאמא. “היא לא כל כך חברה שלי. אבל ההורים שלה נשואים עדיין.”
“אז מה זה משנה.”
הנחתי לנושא. לא רציתי שאמא תשאל אותי בעצמה שאלות קשות. בלב שלי חשבתי אולי להזמין את נחמה אלינו הביתה, להתנהג אליה יפה, כרגיל. אולי עם הזמן היא תשכח את השאלות שלי שפגעו בה.
“ליבי שואלת המון שאלות על הלימודים שלך,” שמעתי את קולה של אמא ממרפסת הכביסה, בזמן שהכנתי את שיעורי הבית שלי. “היא חקרה אותי אתמול מה זה בעיות בשלום בית, והיום היא התעניינה אם לדעתי ההורים של חברה שלה, זוג חד-משפחתי, מגיעים לייעוץ שלום בית.” אמא אמרה את המילים האחרונות בלגלוג קל. הבנתי שהיא לא מעריכה במיוחד את האנשים האלה שצריכים עזרה כדי לומר שלום אחד לשני ולהתגרש. היו דברים שהצלחתי להבין רק כשהיא דיברה עליהם עם אנשים אחרים. כשהיא הסבירה לי, לא שמעתי את הלעג העדין שלה. אולי היא הצליחה להסתיר אותו, ואולי הייתי עסוקה מדי בתוכן של הדברים, ופחות בצליל שלהם.
באמת שלא הצלחתי להבין למה אנשים כמו ההורים של נחמה לא מצליחים להסתדר לבד ולהתגרש.
גם לא הבנתי איך מישהי כמו דודה אהובי שלי יכולה לעזור להם. מה היא יכולה לעשות איתם?
“את שומעת ליבי?” אמא עמדה פתאום בכניסה לחדר שלי, “דודה אהובי אומרת שהיא תוכל לבוא. באופן חד פעמי, השיעור שלהם התבטל. יש למנחה שלהם אירוע משפחתי, והיא ביטלה את השיעור. את שמחה?”
שמחתי, כן. אבל הלב שלי היה עדיין מלא בחרטה, ולא היה בו מקום לשמחה הזו.
*
“מה נשמע ליבי?” אמא מתקשרת אלי.
“ברוך השם,” אני עוזרת לזהבי לבנות מגדל מהמגנטים. אבי לידינו מרוכז בבניית מכונית.
“דודה אהובי התקשרה אלי מקודם,” היא מספרת לי, “רחלי שלה התחילה שידוכים. היא נפגשה עם בחור, ויש לה כל מיני התלבטויות שהיא רוצה לדבר עליהן עם מישהי נשואה, או שהתגרשה לא מזמן. דודה אהובי ביקשה שאשאל אותך אם תוכלי להקשיב לה.”
“אני לא יודעת אם אני הכתובת המתאימה,” אני מרגישה איך הפנים שלי מתלהטות.
“למה לא?” אמא לא מבינה אותי. “את בקשר מעולה עם דודה אהובי ועם רחלי שלה, נכון? ואת טיפוס אחראי, שומר סוד. היא מרגישה מאוד בנוח לפנות אליך.”
“למה היא לא מייעצת לבת שלה בעצמה?” אני שואלת, “היא הרי יועצת זוגית, לא?”
“זה לא קשור,” אמא נשמעת קצת רוגזת. “ורחלי ביקשה דווקא מישהי צעירה, נשואה, שיכולה להבין את ההתלבטות שלה. אולי היא לא רוצה להתייעץ עם אשת מקצוע, או שהיא לא רוצה מישהי מבוגרת יותר, או שהיא רוצה מישהי מבחוץ ולא אמא. מה זה משנה מה השיקולים שלה? ביקשו ממך עזרה, את מוכנה לתת אותה?”
“אני,” המילים נתקעות לי קצת. כי אני מוכנה לעזור, בוודאי. אבל אני חוששת שאפריע במקום לעזור. אני לא סתם אישה צעירה נשואה. אני אישה עם בעיות בשלום בית. ולא בטוח שכדאי שאחת במצב כמו שלי תיתן ייעוץ לבחורה באמצע שידוכים.
“מה את?” אמא נשמעת קצת מבולבלת, “ליבי, את לא רוצה לעזור? דודה אהובי היתה בטוחה שתשמחי לדבר עם רחלי. היא עדיין זוכרת איך השתתפה בכל המסיבות שלך. היא מתגעגעת אליך למרות שהיום כמעט לא נפגשים.”
“אני לא רוצה לקחת אחריות,” אני מוצאת איך לסיים את המשפט בצורה מכובדת.
“את לא לוקחת שום אחריות, שטויות,” אמא מבטלת את החשש שלי. “אני אגיד לאהובי שהיא יכולה להתקשר, בסדר?”
“בסדר,” אין לי ברירה אחרת. רחלי תתקשר ואני אשתדל להיות נחמדה אליה. הלוואי שלא אתן לה עצה רעה.
פחות מרבע שעה אחר כך, רחלי מתקשרת. אבל זהבי ואבי רבים מאוד, ואני לא יכולה לענות לטלפון. היא מנסה שוב בדיוק באמצע ארוחת ערב, ופעם שלישית כשאני רוחצת את זהבי.
“אני אחזור אליה מאוחר יותר,” אני מרגיעה את עצמי.
“דודה שלי, אהובי, רוצה שאני אייעץ לרחלי על התלבטויות שיש לה בקשר לשידוך,” אני מספרת לנתי כשהוא חוזר הביתה.
“בדיוק את?” הוא שואל אותי. “מה תגידי לה?”
“אני לא אגיד כלום,” אני נחרצת. “אין לי שום זכות דיבור, כשאני זקוקה לייעוץ זוגי בעצמי.”
“תקשיבי לה,” נתי ממליץ לי, “ותגידי אהה, אהה, אהה.”
“זה מה שיועצים זוגיים עושים?” אני מבררת ברצינות.
“אולי, צריך לבדוק,” הוא עונה לי, וגם הפנים שלו רציניות. “שאלתי חבר אחד אם הוא מכיר יועצים זוגיים, בשביל חבר שביקש לברר,” עכשיו חיוך עולה על פניו, וגם על פני.
“נו?”
“הוא נתן לי שם של מישהו. המצחיק הוא שיש לו ילד שנשוי בעצמו כבר שנים רבות, יותר מעשר, נראה לי.”
“הסנדלר הולך יחף,” אני מופתעת.
“יכול להיות שיש להם בעיות אחרות. אני לא בטוח שיש להם ילדים,” נתי מוסיף, “אבל זה מעודד.”
“למה מעודד?” אני לא מבינה, “זה מייאש. אם אפילו הבן שלו לא מצליח להתגרש, איך הוא יעזור לנו?”
“הוא יבין אותנו לפחות?” נתי מראה לי את נקודת האור.
“לא בטוח,” אני מתעקשת לשבת בחושך, “אולי הוא יחשוב שהוא מבין אותנו, בגלל הסיפור שלו, בזמן שאנחנו שונים ממנו.”
הטלפון שלי מצלצל שוב, זאת רחלי.
“תעני לה,” נתי משרטט מילים בשפתיו, “את לא יותר דפוקה מהיועץ ההוא.”
אני עונה לה. “מה שלומך, רחלי?”
“בסדר,” היא נשמעת קצת לחוצה, “תגידי, ליבי. איך יודעים על שידוך שזה זה? מה מרגישים?”
אני לא יודעת מה לענות לה, ומסתכלת על נתי בייאוש.
הוא פורש את ידיו בתנועת לא יודע, ומשרבב את שפתיו. אחרי רגע הפרצוף מתקלקל בגלל צחוק שהוא מנסה להחניק.
אין לי שום תשובה לרחלי. לא יודעת איך ידעתי על נתי שזה זה, אבל צדקתי. אולי אפילו יותר מדי.
ולא רוצה שהזה הזה ייגמר. אף פעם.
4 תגובות
אישית, קצת קשה לי לראות שלוקחים את הנושא הרגיש הזה של גירושין ויוצרים ממנו איזו עלילה הפוכה ומוזרה.
אני מבינה שיש כאן רצון לשנות מוסכמויות ולהראות שלא בהכרח מה שאנחנו רגילים שהוא השונה הוא אכן השונה
אבל בעיניי- נושא רגיש כזה (ולא בטוחה שיש עוד מקרים שכתוב עליהם שהמזבח מזיל דמעות – כמו על גירושין) הוא נושא טאבו – ולא כותבים עליו בצורה הפוכה כזו.
בטוחה שתבינו.
מסכימה איתך בכל מילה!
אני מנסה להבין מה הטעם שנוצרה המסגרת הסיפורית הדמיונית. בדרך כלל יש לזה מטרה מסוימת שאי אפשר להעביר דרך כתיבת סיפור החיים מנקודת המציאות הרגילה. כמו למשל בסיפור ‘ראויה’ שהאנלוגיה בו שימשה כלי לרכך ולהעביר מסרים רגישים מציפים בצורה נקיה. לעיתים מביאים סיפור דמיוני שמסייע לקורא להתחבר לרגש של הזולת או של עצמו, או משקף מציאות כלשהי שבדרך הסיפור הרגילה יכולה לעורר התנגדות ועוד.
מדוע נוצר הסיפור המוזר הזה?
מה הוא בא להגיד?
אם בא לדבר על היחס של החברה לגרושים – עדיף שיכתב סיפור על המציאות עצמה ולא מציאות הפוכה.
הסיפור לא נדבק בשום צורה, וקשה מאוד ליצור הזדהות עם מצב שבו הגירושין הם שמחים והנישואים שעולים יפה – הם בעיה. הלב לא מתחבר…
נשמח להסבר כלשהו מה עומד מאחורי הסיפור..
מסכימה איתך בכל מילה!