שרוטה

שלומי רוקד עם צעיף ירוק, אבי עף באוויר. נראה לה שהשמים מתקרבים אליה. היא מעורפלת. מישהו לוקח אותה לברזיה.

היא מקיאה בבת אחת את הכול. יודעת ששתתה, שהשקו אותה. ששוב זה קרה לה עם הסכמתה, בלי ידיעתה. 

“איפה הם, אתי?”

“הלכו”, אתי מנענעת בראשה. “רצו להקפיץ אותנו לתחנה, אבל היית מעורפלת ולא רציתי שתחזרי כך לבית”.

הבית שהיא דיברה עליו היה דלת שכמובן שתיטרק בפניה כפי שנטרקה פעמים רבות. אבא לא יכניס אותה פנימה גם אם ירד שלג. והיא שוב תצטרך לנסוע לשדרות, לדודה נטלי שתמיד תקבל אותה.

*

היא לא בדיוק זוכרת איך הכל התחילה ולמה, כבר בכיתה ז’ התחילו העניינים לחרוק. אבא ואמא זומנו לבית הספר אחת לשבוע, היא קיבלה מכתבי השעיה. אבא הוציא חגורה, אמא התחננה. והיא לא באמת ידעה איך מבטיחים. איך חוזרים להיות הילדה הטובה של אבא. שכחה איך מרצים, ומצאה עצמה מובלת על ידי הרגע ומה שהוא הכתיב לה. 

בכיתה ח’ תפסו אותה עם נגן בתיק. המנהלת הייתה מזועזעת מהשירים. חברה נוספת סיפרה על סרטים בדיסק אונקי שעברו ידיים. הגיעו ממיכל. אחר כך הגיעו המכות. היא שכבה במיטה, סירבה לקום. לא הסכימה לבוא לזימון. אבא ואמא הלכו בלעדיה. 

בכיתה ח’ תפסו אותה עם נגן בתיק. המנהלת הייתה מזועזעת מהשירים. חברה נוספת סיפרה על סרטים בדיסק אונקי שעברו ידיים. הגיעו ממיכל. אחר כך הגיעו המכות. היא שכבה במיטה, סירבה לקום. לא הסכימה לבוא לזימון. אבא ואמא הלכו בלעדיה. 

הימים שאחרי הסילוק מבית הספר התערבבו זה בזה אחד בשני ליום אחד ארוך. היא הכניסה לארון קבורה את אהבתו של אבא. שנתיים חלפו מאז והם לא החליפו ביניהם מילה. אבא ראה בה אויר. מטרד שנכנס ויוצא בבית. חולף בין החדרים. שתיקתו הייתה רועמת. 

מילה הוא לא אמר כאשר קמה בחצות היום, התלבשה ויצאה. מילה הוא לא אמר כשחזרה. מאוחר. אבל יום אחד שלח את אמא למסור לה לחפש אכסניה אחרת. אל הבית הזה היא לא תיכנס בחצאית קצרה ואחרי השעה עשר בלילה. כשהקבסית סידרה לה תיכון שהיה מוכן לקבל אותה, גם אז לא דיבר אבא. רק הזיז שפתיו בתיעוב, עליה ועל התיכון הזה, שמיועד לבנות כמוה, נפלטות.

*

אתי שואלת אם היא מסוגלת ללכת. מבקשת לתפוס טרמפ עד התחנה המרכזית, משם לקחת אוטובוס.

“עזבי”, אומרת לה מיכל. נזכרת ברגע החמוץ ההוא. “שוב יתפוס אותנו הפקח, ניסע בטרמפים”.

“בנימין השאיר לנו כסף”. אתי כבר מתקדמת. חברה מסורה. לעולם לא תשאיר אותה לבד.

בנימין??? בנימין הבחור ההוא, מעט תימהוני, לא מדבר הרבה, די מכונס בתוך עצמו, סיפרו עליו שהרסו אותו עם כדורים. דיכאו לו את היצר הרע. בין החבר’ה הוא שוב מנסה למצוא את היצר הזה. מוכן גם שיהיה רע, רק שיבטיח חיות ולא דיכאון משמים.

“למה?” הצלילות חוזרת אליה לאט. נראה לה שהאישונים של אתי גדולות. אולי לא.

“לא היה לו נעים להשאיר אותנו לבד”. 

לא נעים? זה אלו לא צמד מילים שהורגלה לשמוע מהם. על לשונם היה שגור: ‘לא נעים שימו בושם’.

*

כעבור יומיים היא מגיעה שוב אל הדירה במרכז. “הדירה”, כך קראו לה. קובי כתב לה שהוא יבוא יותר מאוחר וביקש שתחכה לו.

כמה דקות מאוחר יותר מהבהבת הודעה על הצג. שירה ראתה את קובי עם מישהי אחרת. 

היא יושבת על הספה הספוגה בריח סיגריות. מנסה לישון. לא לחשוב. קובי תמיד דאג להגיד לה שהוא לא מחויב. אף פעם לא הסתיר, גם לא פחד להפסיד אותה. ידע שתבוא.

היא מתעוררת מול בנימין. אוכל גרגירי תירס מתוך קופסת שימורים. הבעתו ריקה כתמיד. מהחדר פנימה עלו קולות צחוק, שירים בווליום כמו תמיד.

“בנימין”.

הוא מסתובב אליה. מחייך חיוך קטן, עיניו ממשיכות להבהיל אותה.  יש בהן שיממון, כאילו שייטו עיניו במנותק מפיו המחייך. נער נושא כאב.

“תודה על הכסף שהשארת לי”, היא פולטת מהר. לא יודעת למה בכלל היא מדברת אתו. הוא מפחיד אותה. תמיד היה הצל של הבחורים, משתרך בשולי החיים. גויה נטולת חיים.

“יש בי מצפון”, הוא מודה.  “אני חושב שזה לא יפה איך שהם התנהגו אלייך”.

“איך?” מיכל מרימה גבה. “הכול טוב בנימין. אם לא הייתי רוצה להיות איתם לא הייתי נוסעת לפה”.

“לא”, הוא התעקש. “את ילדה. אני בטוח שיבוא יום ותתחרטי. תרגישי מנוצלת”.

“מי שישמע?” היא נסוגה ממנו. מניחה לדחייה למלא אותה. לאדישות לחלחל אליה. “שמה עליך פס”.

הוא מנענע בכתפיו. מניח לה לשים עליו פס. לא מתרגש ממנה. כבר לא מתרגש מכלום.

הקבסית מתקשרת אליה למחרת והיא מסננת אותה. אחרי כמה דקות אמא מתקשרת.

“אני בדרך לבית הספר”, היא משקרת בטבעיות. “ישנתי הלילה אצל נטלי”.

“לא ישנת אצלה”, הקול של אמא הוא תמהיל של יגון. 

קשה למיכל לשמוע את הקול הזה. קולה של אמא, הקול שלא ויתר עילה , המשיך לדאוג לה, גם שחצתה את כל הקוים שקישרו אותה אל בית ילדותה, אל השכונה בה גדלה.

אמא כבר לא מתחננת, רק בוכה ומתקשרת. מיוסרת. מיכל מרחמת עליה, יודעת עד כמה היא סובלת.

“ישנתי. הכול טוב. אני עוד מעט בבית הספר, שציפורה הקבסית תשתה קצת מים”.

בבוקר שלמחרת המנהלת מבקשת לשוחח איתה. שואלת היכן הייתה בלילה. נראה שאמא סיפרה לה.

“את רוצה שאכין לך קפה?” יש משהו במנהלת הזאת שמיכל אוהבת. היא מעשית ולא מדברת הרבה. נותנת לה לדבר. 

“אני נראית ילדה?” היא שואלת את המנהלת. לא היה לה את מי לשאול. אתי הייתה מתפוצצת עליה מצחוק.

“את נראית קטינה”, המנהלת צוחקת קלות. סוקרת אותה בעניין. “מה רע בלהיות ילדה? את רק בכיתה י’. נערה בת 16”.

“אז אני נראית ילדה”, היא מבינה. פניה מתעוותות. לא רצתה להיות ילדה. קובי אמר שהיא ילדותית. שתלך לשתות חלב ותחזור לדירה שלהם לשבת.

מהחדר השני ניתן לשמוע את המזכירה לוחצת על הקלידים. דלת נטרקת באחת הכיתות.

“עוד שבוע יש להורייך שימוע משפטי בעירייה”. המנהלת מישירה מבט. “הקבסית דיברה איתך?”

“לא”.

“אני רוצה שתלמדי כאן מיכל. אני מחבבת אותך. אבל את לא מספיק שמורה כאן, לא מספיק מוגנת”.

הכאן שהיא דיברה עליו היה המוסד הזה אליו שלחה אותה הקבסית בעצמה.

למיכל, להוריה ולקבסית היה ברור שזאת התחנה האחרונה שלה.

“את לא יכולה לזרוק אותי מכאן”. משהו בה נשבר. מול המנהלת הזאת שקיבלה אותה בכל בוקר בחיוך, שידעה עליה וניסתה, ודיברה ועירבה.

נראה שגם היא התייאשה ממנה. 

“כולם זורקים אותי”, היא משפילה עיניים לרצפה. תנועה שאינה אופיינית לארשת האדישות ששכנה עליה קבע, “אפילו קובי החבר שלי אמר שאני ילדה קטנה”.

היא יושבת על הכיסא מכווצת כמו תינוקת. “לא אכפת לי מהשימוע, גם כך לא תכננתי לבוא. ציפורה לא מאימת עלי עם הפנימיה שלה”. 

*

עיניה שחיפשו את בנימין, מוצאות עכשיו את עיניו של קובי. הן משועשעות.

“בנימין עזב?” היא שואלת

“הוא עובד”, קובי פושט את רגליו הארוכות. נובר בטלפון שלו. 

“עובד???” המילה עבודה הייתה שם קוד לדברים אחרים שהחברה עשו, לא בדיוק ביושר כפיים, אבל עבדו בהחלט. פרנסו את עצמם.

“עובד, עובד”. קובי מתחיל לגלות קוצר רוח מול ההתעניינות שלה. “תחנת דלק”.

בחלל החדר היה ריח חריף של עישון. שאריות שווארמה על השולחן.

“אבא שלי לא הסכים לי לישון בבית”. היא מספרת לקובי. הבחור שרצתה. הוא התחמק. קרא לה ילדה קטנה.

“את יכולה לישון פה”. הוא מציע בנדיבות, לא מרים ראש מעל המסך שבידו.

“רוצים לשלוח אותי לפנימייה אם אמשיך להחסיר. אני לא יכולה לנסוע כל יום עד אלעד”.

קובי לא עונה. מחייך לא אליה. אל ההודעה במסך. אל עוד דג שפרפר לו ברשת. דייג מנוסה.

“קובי”, היא מנסה. אהבה את הבחור הזה , את החיוך שלו, את קומתו הגבוהה, את הזיק הלועג בעיניו. “באותו יום בפארק הלכת ככה ורק בנימין חשב עלי. השאיר לי כסף”.

כל כך רוצה שיגיד שאכפת לו. שהתנצל, אבל הוא רק מרים מבט מהמסך, הניף בידו לביטול. “הייתי מסטול”.

הוא לא היה מסטול כשביקש, כשהורה, כשנתן לה לאבד עשתונות, רק שירדו האורות, כבו השירים. פקחים הופיעו בפארק, הוא הבין שהוא מסטול ורצה לחזור לדירה. שכח אותה.

המנהלת אמרה שזה נשמע שלא אכפת לו, שהוא רוצה רק לנצל, שהיא לא יכולה לתת לו את זה.

“אכפת לך ממני?” היא שואלת אותו. את הבחור שזרק לה חברות בבדיחה, היה מסטול, אחר כך התחרט. היא כבר כרתה אתו ברית.

“אמרתי לך כבר”, הוא זורק את מילותיו, כמו היו מטרד שעליו להיפטר ממנו. “את ילדה בשבילי”.

הפעם אתי לא הייתה איתה. נראה שהוריה החלו לקלוט את מטרת הנסיעות התכופות הללו למרכז. לבד היא יורדת אחרי קובי במדרגות, משתרכת אחריו. הוא נכנס לקיוסק לקנות לו סיגריות. קונה לה XL.

“אל תלכי מחר לבית הספר”. הפארק הומה אנשים. כולם הולכים בו, ילדים רצים, צוחקים. “עזבי,  תישארי בדירה. אם תחזרי יוציאו אותך לפנימייה. אני צריך שתעזרי לי מחר”.

“אמרת שאני ילדה, לא?” היא אומרת כאילו באדישות. הוא מבטל בידו בתנועתו הקבועה. “אני לא יכול להתחייב. אני לא בן אדם של מחויבויות”.

*

“מצאתי לך עבודה”. אומרת לה המנהלת בטלפון. “תבואי מחר. יש לי על מה לדבר איתך”.

הפארק החל להחשיך. בימים שגרתיים שכאלו לא היו בו אנשים רבים.  רוח של ערב מנענעת את העלים מעליהם. ירוקים, מלאי חיים, צעירים.

אחרי כל ערב  כזה מלווה ריקודים ושירים, שתיה ואיבוד עשתונות היא מפחדת מהרגע שתפקח עיניים, תיזכר במה שהיה אתמול. אבא לא יהיה בשביל להצליף בה בחגורה, להסביר לה כמה היא ילדה רעה, מופקרת.  והיא שוב תחליט להרגיש, להפשיל שרוולים אל הוורידים שבזרוע ואל הסימנים מהפעם הקודמת. למשש את הפחד, לבדוק אם נותר בה חשק להתחבר אל החיים.

“אני לא יודעת אם אבוא”, ברור לה שהמנהלת שומעת את המוזיקה. היא קוראת בשמה.

“מיכל. אל תאכזבי אותי. ביקשת שאמצא לך עבודה”.

אף פעם לא קיבלו אותה לשום עבודה, לכן הייתה מופתעת מאוד שחן, מנהלת המשמרת ביינות ביתן, הסכימה לקבל אותה מיד. טענה שחסרה לה ידיים עובדות. שהיא תשלם לה יומית. 

היא הסבירה את העבודה של מלקטת. צריך לבצע ליקוט של מצרכים המופיעים בהזמנות אונליין. לעדכן לקוחות בחוסרים. לספוג תלונות. להיות אדיבה. החלק האחרון הזה, משום מה, הצחיק אותה. אבל חן שילמה לה מזומן וכל יום.

למחרת היום הראשון היא כבר קנתה בגד חדש. חודשים ארוכים היא לא קנתה בגדים. אמא לא הסכימה שתקנה בכסף שלה את הבגדים הלא צנועים שהיא לובשת, זה להיות שותפה לעבירה, כך היא אומרת.

רק שבוע לאחר מכן היא מגיעה שוב אל הדירה. קובי לא ענה לה בהודעות. אף אחד מהבחורים והחברות לא ענה. הדירה הייתה ריקה לגמרי. פרוצה. היא שועטת בתוכה. נכנסת בין החדרים. לא מוצאת אף אחד. רק בחדר השלישי היא מוצאת את בנימין שוכב במיטה, פניו עמומות.

“בנימין, איפה כולם?”

“נעצרו”.

“מה, למה?”

“שוטרים תפסו אותם בפריצה לחנות לפני יומיים”.

“מזל שלא היית כאן”, הוא טורח לציין.

היא נזכרת בקובי מבקש את עזרתה. גורר אותה אתו אל המלכודת.

“אני עובדת”.

“אני שמח בשבילך”, הוא ממשיך ושוכב. הבעתו מפחידה מאוד.

“אתה גם עובד? בחנות דלק לא?”

“עבדתי יומיים”.

“חבל”, משהו חדש זורם בה מול הדירה הריקה, מול הבגדים החדשים שקנתה.  מול עיניו של בנימין, חלולות.

“אותך לא עצרו?”

“לא”.

“אתה לא נראה טוב”, הריח בחדר מניס אותה החוצה אל הסלון הריק. “תפסיק עם זה בנימין. אתה מטורף לגמרי”.

“יש בי אש, מיכל. אני יכול למות מהאש הזאת”. הוא אומר מעורפל. ועדיין אותו בנימין. בחור טוב לב שאינו פוגע באף אחד, רק בעצמו.

“תעבוד” היא מתחננת בשביל הבחור שהשאיר לה באותו יום כסף, היה האכפתי היחיד.

“אני יכולה לסדר לך עבודה אצלינו ביינות ביתן. משלמים שם יומית”.

“לא מאמין”, בנימין מצליח לחייך חיוך עקום. “מי משלם לך יומית? מי אמרת שסידר לך את העבודה?”

“המנהלת שלי”

“לכי תגידי לה תודה. אם היית כאן השבוע, בטח היית נעצרת, ונשלחת בטיל לפנימייה סגורה”.

*

הודעת ווטצאפ קצרה מגלה לה עד מהרה שאף אחד מהעובדים לא קיבל ולא מקבל את המשכורת יומית. היא הולכת למנהלת ש”מצאה” לה את העבודה.

הודעת ווטצאפ קצרה מגלה לה עד מהרה שאף אחד מהעובדים לא קיבל ולא מקבל את המשכורת יומית. היא הולכת למנהלת ש”מצאה” לה את העבודה.

“כן, אני שילמתי”.  המנהלת לא התרגשה.  “אני רוצה לשמור עלייך מיכל. את ילדה טובה. פחדתי עלייך. את קטינה”.

גם קובי אמר את זה, בזלזול אמר. המנהלת אומרת את זה בחיוך של אמא. מניחה לה להתכווץ, לדמוע, לעפעף בעיניה כאילו נכנס לה משהו לעין. לחזור ולהיות הבחורה האדישה שכלום לא עניין אותה.

“לא אכפת לך שאני קונה בכסף הזה בגדים לא צנועים? לא אכפת לך להיות שותפה לעבירה?”

“אני כמובן אשמח שתקני בכסף הזה בגדים צנועים, אבל זה לא הכסף שלי. המנהלת שלך במשמרת תשלם לי את המשכורת שלך, כשתרגישי שאת מעוניינת לעבור למשכורת חודשית תעדכני אותי”.

“ואם אקנה בזה אלכוהול, משהו אחר?”

“זה יעציב אותי מאוד”. היא מתבוננת בה רגע, אחר אומרת מדודות. “שעמום מביא לידי חטא. אם את קונה בגדים אבל שומרת על הכבוד שלך זה עדיף לי”.

“הם נעצרו”, היא מודיעה לה. לא מספרת על הגעגועים לקובי.

“על מה?”

“פרצו לחנות”

“קשה לי בלעדיו”.

“זה לא מגיע לו שתאהבי אותו”, כך המנהלת.

“יש לי שריטה. מה לעשות. אני אוהבת אותו ככה”.

לרגע אין למנהלת מה להגיד. אולי נבהלה מגילוי הלב. אולי לא ידעה לאכול את השריטות.

“אף אחד לא מצליח לאכול את השריטות שלי. רק קובי.”

“רק קובי מנצל את השריטות שלך”. היא אומרת בחריפות מה. “לא מגיעים לך החיים האלה, מיכל”.

*

החודשיים הבאים בלי קובי עושים לה טוב, על אף שהיא לא מודה בזה.

מעולם לא היה לה כסף. כל מטבע שמיששה בכיס השיב לה חלק מהערך שלה. 

ואז, יום אחד, הודעה מהבהבת על הצג. שוב קובי. כותב שהוא התגעגע. שהוא חזר לדירה. מבקש שתבוא.

“אוכל לקחת מחר חופש?” היא שואלת את חן. מנהלת המשמרת לא מסכימה. טוענת שיש עומס. שאף אחת לא מפסידה סתם עבודה. היא יכולה לנסות לסדר לה משמרת בוקר במקום צהרים.

לא אכפת לה להפסיד לימודים. כן אכפת לה להפסיד את קובי. היא מנסה להתעקש. חן, עמוסה, פולטת: “את יכולה ללכת. לא בטוח שתוכלי לחזור”.

היא בוחרת ללכת.

כבר בנסיעה היא מופתעת לגלות את רגשותיה המעורבים. שלא כמו בעבר, היא לא הולכת לשם באדישות. פחד, חרטה וגעגועים משמשים אצלה בערבוביה. מתערבלים בבטן לכאוס אחד שלם.

משהו עומד בינה לבין קובי. תחושה שלא הכירה. שוב לא הסכימה להיות הנערה המבוטלת, המגחכת אחריו, מוקסמת מכל חיוך, מכל מבט. לפעמים היא מעזה לסרב לו.

קובי אולי הופתע, נראה שהתרשם. הניח לה. בבוקר לפני שהיא נוסעת חזרה הוא אומר: “אני אוהב את השינוי הזה בך מיכל. התבגרת”.

יותר משנה היא הכירה את קובי. חיכתה למשפט הזה שלו. כמהה לאישור. היא מופתעת שהוא הגיע דווקא עכשיו. כשחלק מסוים בה השתחרר מן “הדירה”.

*

חן הסכימה להחזיר אותה אחרי הבטחות ותחנונים. איימה שלא תסכים שוב לוותר.

היא מבקשת מקובי להגיע לדרום. כתבה שלא תוכל להגיע לדירה ולהפסיד את העבודה.

להפתעתה הוא מגיע. לבד. אומר לה את כל המילים שהיא רצתה לשמוע. 

“קובי, תבוא שוב. אני כבר לא אוכל לקפוץ כל כך הרבה למרכז”.

קובי מבקש שתלווה לו כסף. אומר שהמשטרה עוקבת אחריו עכשיו. שאסור לו להסתכן. הוא חייב קצת כסף.

“יש לי רק 50 שקל” היא אומרת, מאוכזבת. מפוחדת מתגובתו. מהבעת פניו המקדירה.

“אז למדת לשקר”, הוא אומר וקם. “אני בדרך כלל זוכר אנשים שתוקעים לי סכין בגב”.

“קובי אין לי כסף”, היא כמעט בוכה. “משלמים לי יומית וקניתי לי הרבה בגדים”. היא לא מספרת על הגלידות, על הפחיות, על התיקון של הטלפון ועוד רשימה ארוכה שחיכתה לה. היא לא יכולה להרגיש את הכסף ביד. מבזבזת אותו מיד. נכנסת ויוצאת בין חנויות שיכורה מאושר.

“תקשיבי לי טוב”, הוא אומר. “אני מבין שאת עובדת ומרגישה על הגובה. תזכרי שאני היחיד שבאמת מסתכל עלייך ומתעלם מכל הבעיות שלך”.

“איזה בעיות?”

“הפזילה שיש לך לפעמים. התגובות הלא קשורות שלך, הריח”.

כל מילה שלו דוקרת. מכאיבה. שוב היא הופכת להיות הילדה הקטנה המושפלת. מבוזה עד עפר, נזקקת לרחמיו של ההוא שחיכה “שתגדל”, שזלזל, שהיא אוהבת אותו ככה מזלזל.

הפעם היא לא אוהבת. רק כואבת. מדממת כאב. 

הוא לא אומר עוד כלום. הולך.

בלילה הזה, בשעות שהגיעו, היא שוב משחזרת את הרגע בו מנה את בעיותיה. הסביר לי מי היא וכמה היא שווה. נערה שיש לה לפעמים פזילה. יציאות לא קשורות. ריח רע.

הריח היה הדבר שהכי פגע בה.

היא נכנסת לסניף של יינות ביתן, קונה ספיד סטיק ודיאודורנט. נכנסת לשירותים ומרססת עליה חצי מיכל. 

החברות בעבודה טוענות שמיכל הפכה מופנמת, נהייתה רצינית מידי. גם בכיתה היא בורחת לחדר של המנהלת. תמיד יש לה תעסוקה שתשאיר אותה קרוב אליה, תאפשר לה להחליף איתה כמה מילים, לנקז את המוגלה, לספר על כסף שנזל מהיד, מתבזבז על ממתקים. היא הייתה תינוקת ששולחת יד לצ’יפס וקולה. כסף שהביא לה ממתק לקח לה את קובי.

“תקני צ’יפס עד שתשבעי. תאכלי ממתקים ותשתי כמה קולה שאת רוצה”. כך המנהלת.

מיכל מביטה בה.  היא תמיד מפתיעה אותה במילים שלה.

“בסוף לך יימאס, מיכל”.
*

אחרי שבועיים מיכל מספרת לה שהיא מתחילה לחסוך כסף.  רוצה לעשות רישיון. יודעת שאבא ישרוף לה את הרכב אם הוא ידע. מבקשת שהיא, המנהלת תדבר אתו.

“אני אנסה”, היא לא מסכימה להתחייב. “אני מאושרת מיכל”.

“למה?”

“יש לך עכשיו כסף בצד. למה את לא מביאה אותו לקובי?”

השאלה מפתיעה אותה. נזכרת בו כועס, מעליב, רשע.

“לא מגיע לו”.

היא לא  מאמינה שהמילים האלו יצאו ממנה. “הוא צבוע. סיפר לי שהוא מתגעגע. רק שמע שאין לי כסף…”  נזכרת במילים הרעות שאמר לה. בספיד סטיק שקבור לה בתיק, בחרדה שליוותה אותה מאז אמר את מה שאמר.

זה היה קובי. הבחור שהיא אהבה עם הזיק המזלזל, זאת הייתה מיכל בלי השריטה. היא חשבה שהוא בא במיוחד לדרום, שהאמין כי התבגרה. שלקח אותה סוף סוף ברצינות. אשליות שהתנפצו על שטר של חמישים שקל.

שוב נזכרה בו דוחה , משפיל, בלי זיק לועג שאהבה. רק זעם קר, מטורף.

שוב הריחה את הבגד שעליה. מבקשת להריח ריח של ילדה נורמלית. בחורה מבית טוב, כזאת שלא נטרקת בפניה הדלת.  שלא מתביישת להתקלח בבית של הדודה באמצע הלילה.

“לא מגיע לו”, היא ממלמלת את המילים שכבר אמרה.

“מגיע לך”. מסכימה איתה המנהלת.