דלת חדר המורות נסגרה מאחורי המנהלת וכל המורות מיהרו להסתכל על הסנדוויצ’ים שלהן במקום עלי.
זה לא עבד.
המילים האחרונות שלה עדיין הדהדו בחדר, והייתי בטוחה שגם אם תיכנס ברגע זה מורה לכאן, היא תקלוט אותן.
זה לא שהמנהלת ניצה לא ניסתה לדבר בשקט; היא בהחלט הנמיכה את הקול, כשהבהירה לי שבנות ההקבצה שלי נכשלו לחלוטין ואני בעצם מורה מיותרת.
פשוט מנעד הקול שלה לא באמת היה מסוגל לרדת ללחישות.
גיששתי ביד רועדת אחרי הפלאפון שלי.
אני אתקשר לאמא עכשיו. הקול החם שלה הוא התרופה היחידה שתצליח להחזיר אותי לעצמי ולגרום לי לנהל שיעור נורמלי.
מה הייתי עושה עם אמא לא הייתה בפנסיה? אם אחרי השיחה הקשה ההיא עם המנהלת באמצע המסדרון, לא הייתי יכולה מיד לחייג אליה?
אם לאחר שיחת המשוב בסוף השנה שבה יצאתי על סף בכי – היא לא הייתה עונה לי ומצליחה איכשהו לגרום להכל להיראות פחות נורא?
היא תמיד שמחה שלא עניתי למנהלת, שלא התווכחתי, שלא הוכחתי שאני צודקת. ‘טוב ששתקת,’ היא תגיד לי גם עכשיו. ‘את גיבורה אמיתית!”
ונכון שלא הייתי יכולה לענות למנהלת, לעולם לא. גם כי אני הבת של אמא שלי, ובעיקר כי היא מנהלת וגם ניצה. וגם כי כמעט תמיד יש לנו קהל מאזינות.
אבל רציתי שמישהו אחד יקרא לי עכשיו גיבורה.
חיכיתי שישה צלצולים והגעתי לתא הקולי. ניסיתי שוב אחרי השיעור, והיא עדיין לא ענתה, וגם לא חזרה אלי.
זה כבר היה מוזר, אבל סירבתי להניח לעצמי לדאוג. אולי היא נחה, אולי הטלפון שלה חבוי איכשהו מתחת הכרית.
כשהפעמון צלצל לשיעור האחרון, זרקתי את הטלפון לתיק ורצתי לכיתה. לא רציתי לקבל עוד גערה. כשהתקרבתי לדלת, הוא צלצל.
העפתי מבט אחורנית, המנהלת לא נראתה באופק.
רק אענה לאמא לרגע קצר. רק כמה מילים קצרות ממנה.
אלא שזו לא הייתה אמא.
“נעמי?” הקול שלה חני אחותי היה צרוד והלב שלי האיץ. “זאת אמא היא… היה לה כנראה… התקשרו אלינו מה… אני מצטערת, נעמי.”
“נעמי?” הקול שלה חני אחותי היה צרוד והלב שלי האיץ. “זאת אמא היא… היה לה כנראה… התקשרו אלינו מה… אני מצטערת, נעמי.”
*
בערב, אחרי ההלוויה, ישבנו בבית שלהם, שתי אחיות, ארבעה אחים ואבא אחד.
מישהו השליך מזרנים על הרצפה וכולנו צנחנו עליהם בלי גינונים. הקפנו את אבא, לא הנחנו לו לצאת משדה הראייה שלנו.
ודיברנו על אמא.
במשפטים מרוססים, שבורים וקטועים. אף אחד לא טרח לסיים את המשפט. אף אחד לא בדק אם יש לסיפור שלו סוף ופואנטה.
….”והיא שלחה לי שניצלים לישיבה כל שבוע.”
“היא לא שאלה, רק הגיעה לבקר….”
רק אליה התקשרתי כש…”
…”זה לא יכול להיות. זה לא אמיתי. זה לא…”
…”היחידה שהבינה שמשהו קרה לי…”
לפנות בוקר, בעיניים שורפות מדמעות פרשנו בדממה לחדרים.
שלושה ימים של סיפורים ונחמה. עדויות ודמעות, מילים ודממה.
“היא הייתה צריכה להיות פה.” חזרה חני אחותי שוב ושוב. “היא הייתה צריכה לשבת כאן ולשמוע מה אומרים עליה.”
ביום הרביעי התעוררתי בשבע בבוקר, מבוהלת מתחושת הריקנות שכרסמה בתוכי.
נטלתי ידיים ודידיתי ברגליים כושלות למטבח. הגרון שלי צרב מבכי ממושך והעיניים שלי בערו.
בידיים קהות מתחושה סידרתי את החדרים למנחמים שיגיעו, והצבתי את הכיסאות הנמוכים מהגמ”ח.
הייתי שתי רגליים שזזו בלי מחשבה, וראש שהטיל פקודות קצרות וחד משמעיות: להתפלל. לאכול. לארגן.
בתשע התיישבנו חני ואני על הכיסאות שלנו, ובהינו במבט ריק בדלת.
את האישה הראשונה באותו בוקר שנכנסה לא הכרתי. היא גיששה את דרכה פנימה, מנסה להבין אם זהו החדר הנכון. הראש שלי היה כבד כל כך, שלא היה לי כוח אפילו להנהן.
האישה התיישבה על כיסא כתר מולנו, כיווצה את שפתיה, ואז בבת אחת, ובלי שום התרעה מוקדמת, פרצה בבכי.
זה היה מוזר כל כך פתאום. הבכי של אתמול נראה לי מרוחק ולא שייך אלי, והרגשתי כאילו אני יושבת ביציע וצופה באישה על הבמה הרחק למטה.
“לא הכרתי את אמא שלכן!” התייפחה הזרה. “לא זכיתי להכיר אותה! רק פגשתי אותה כל יום במכולת. כל יום כל יום! איזו אישה צדיקה היא הייתה! איזו אישה!”
מימיני השמיעה חני התנשפות חנוקה. “היא באמת אף פעם לא גנבה שום דבר מהמכולת,” מלמלה אחותי. צחוק בעבע בגרוני בתגובה. התאפקתי לא ללכסן אליה מבט, כי הרגשתי שלא אצליח לאלץ אותו להישאר שם.
“מה את אומרת!” התפעלה האישה. “איזו אישה, איזו אישה!”
זוויות פיה של אחותי רטטו, ואני החזרתי את מבטי מיד קדימה. היה מסוכן להחליף איתה מבט עכשיו.
ידעתי שאני צריכה לספר משהו טוב באמת על אמא. כל המנחמות שהגיעו בימים האחרונים זכו לשמוע סיפורים יפים עליה. אבל עכשיו הייתי בור ריק וחלול. לא הייתה בי טיפת אנרגיה להגיש סיפור לאישה שלא הכירה את אמא, אבל בכתה כאילו נזפה בנו שאנו חסרות רגישות.
השכנה מהקומה העליונה נכנסה ואני נשענתי אחורנית בהקלה. “הייתה לכן אמא נהדרת!” סיפרה לנו מיד כשהתיישבה. “אני זוכרת פעם שרציתי לעלות הביתה עם העגלה של התינוק, ואמא שלכן שלא הייתה צעירה בכלל, עזרה לי להעלות אותה למעלה. איזו רגישות הייתה לה! איזו תשומת לב לאחר!”
חשבתי על אמא שלי, שאהבה עגלות יפות ומטופחות, וילדים בביגוד תואם ויוקרתי.
החדר התחיל להתמלא באיטיות, ולרגע דמיינתי את עצמי עומדת מולן, ומספרת בקול על אמא שלי שאהבה בגדים יפים ועדכניים ונהנתה תמיד להיראות טוב. וכולן ייאנחו: “איזו גדוּלה! איזו אישה!”
כבשתי את פניי בכפות ידיי, ורק הכתפיים הגלויות שלי רעדו מצחוק חרישי.
שמעתי צעדים כבדים והחדר השתתק בבת אחת. לא העזתי להרים את הפנים היבשות שלי ולהציג אותן כהוכחה.
“נעמי!” אחותי דחקה בכתפי. “נראה לי שהיא הגיעה אלייך.”
הרמתי באיטיות את ראשי ופגשתי במבטה של ניצה.
אחותי הנהנה לעברה.
“נעמי!” המנהלת שלי עמדה מעלינו וסקרה אותי מקרוב. “אני המנהלת של נעמי, אחותך,” הציגה את עצמה בקול לאחותי ולכולן.
המבט ההלום של חני ערבל צחוק נוסף בבטני. כבשתי אותו בכוח והרגשתי שהשפתיים המהודקות שלי משתפלות מטה להבעה של כלבלב עצוב.
“כל כך הצטערתי לשמוע!” השתפכה ניצה ורכנה כדי להביט בעיניי. “כל הלילה לא ישנתי. אמא שלך הייתה אישה גדולה ממש!”
“הכרת אותה?” ביררה אחותי בתמימות. רציתי לדרוך על רגלה אבל היא הייתה רחוקה מדי ויכולתי לפגוע בדרך במנהלת.
“הכרתי את הבת שלה!” הבהירה הבוסית שלי. “וזה מספיק. איזו אישה, איזו אבדה!” השפתיים שלה ממש רעדו, ואחותי התנשפה בצליל שכבר נעשה לי מוכר. לא אוכל לשאת את זה לאורך זמן.
“איך את מרגישה?” המנהלת הביטה בי בעיניים פעורות ולחות.
“זה… זה לא קל…” גמגמתי ונעצתי מבט בנקודה מעל ראשה כדי להקל על התסיסה המתפקעת בגרוני.
“שחררי את זה,” ביקשה המנהלת ועקבה אחרי מבטי עד שלכדה אותו. “את לא צריכה להיות תמיד חזקה, נעמי.”
ומעולם לא השתוקקתי כל כך לשמוע בקולה.
המנהלת רכנה מעלי וליטפה את כתפי מעל סיכת הביטחון. “אני תמיד כאן בשבילך, נעמי, אם את צריכה משהו. גם אני איבדתי אמא לפני שנים. את יכולה לדבר איתי על זה.”
“גם איתי,” צייצה אחותי לכפות ידיה.
זהו. זה היה הסוף.
גל של צחוק פרץ בבת אחת החוצה, ואני ישבתי מול המנהלת שלי וצחקתי בלי נשימה.
ניצה התרחקה, המומה, ואחותי צחקקה לצדי. המנחמות חייכו בנימוס מבולבל.
“הצחוק הוא בכי הנשמה,” עודדה אותי המנהלת כשהתעשתה. “כשהנשמה זועקת, הגוף צוחק.”
“זה קרה לך פעם?” שאלה אותה אחותי ברצינות.
“זה קורה לטובים בינינו,” התחמקה ניצה בדיפלומטיות. “תבכי נעמי,” היא נגעה שוב בכתפי הרועדת. “תני לנשמה שלך לבכות. אמא יש רק אחת!”
צחקתי בחוסר אונים, בבטן כואבת ובדמעות זולגות.
“אי אפשר לתאר את האובדן,” תיארה המנהלת למנחמות הקשובות. “הגעגוע, הכאב הנורא. הרצון לשוחח רק עוד פעם אחת. אולי תספרי לנו משהו על אמא שלך?”
האם הייתי אבן? כי באותו רגע לא הרגשתי לא געגוע ולא צער או אובדן. רק תחושת ריחוף מופלאה וכאב בצלעות.
הייתי נמוכה מהמנהלת, אבל המעמד שלי כאבלה כביכול הגביה אותי, והקטין את קומתה שלה. באיזה עוד עולם שפוי הייתי יכולה לצחוק כך בפניה, והיא זו שהייתה מרגישה צורך להתנצל?
“היא עזרה לי לסחוב פעם את העגלה,” התערבה השכנה שעדיין באורח פלא ישבה שם.
עכשיו אני וחני השתעלנו יחד מצחוק. אני לא יכולה יותר. חייבת לצאת מכאן.
“היא סחבה את העגלה של כולנו,” הנהנה המנהלת במרץ.
הייתי משוכנעת שלעולם לא אפסיק לצחוק. אין שום סיבה שזה יקרה.
“את המנהלת שלה?” הבינה פתאום אישה כבודה אחת.
ניצה הנהנה, וההבעה האבודה שלה גדעה את פרץ הצחוק החדש.
היא נעמדה, ניחמה אותנו בחופזה ויצאה החוצה.
“אוי נעמי!” מלמלה אחותי והעבירה את ידה על לחייה שטופות הדמעות.
חייכתי אליה, ולרגע התערבבה תחושת ההקלה שלי באהדה לא צפויה.
חשבתי על המנהלת שלי, שמעולם לא חוותה כנראה רגע משפיל כזה. לשבת בתוך קהל זר, לנסות למצוא מילות נחמה, ולזכות בצחוק מעליב וחסר פשר.
חשבתי על המנהלת שלי, שמעולם לא חוותה כנראה רגע משפיל כזה. לשבת בתוך קהל זר, לנסות למצוא מילות נחמה, ולזכות בצחוק מעליב וחסר פשר.
את גיבורה באו אלי פתאום המילים האלה, שאמא לא הספיקה לומר לי.
ובבת אחת מעך אותי הגעגוע, ולא הניח לי לנשום. רציתי את אמא כאן ועכשיו והרגע.
הייתי ילדה שלה. לא חזקה, לא גיבורה, לא יכולה לסבול יותר.
קמתי, נואשת לנשום אוויר ולתת לו מקום. להקל את הכאב הזה ששיטח את ריאותיי.
בחוץ עמדה המנהלת ובחנה את מודעת הפטירה הטרייה.
לא רציתי לפתוח את פי. לא העזתי להסתכן בצחוק פוגעני נוסף. אבל הייתי חייבת.
“ממש היה חשוב לי שבאת,” אמרתי בשקט, והיא הסתובבה אלי מופתעת.
“אין לי מושג מה קרה לי. היינו כל כך עייפות ומבולבלות וכל הימים הקשים האלה… אני ממש מצטערת. אבל את יודעת איך זה, הצחוק הוא בכי הנשמה. כל כך צדקת.”
“ממש ככה.” הסכימה המנהלת שלי. “זה לא קל, אני יודעת. אבל אמא שלך תמיד איתך.”
וברגע הזה, ידעתי שזה נכון.
תגובה אחת
אחד הטובים…
אוי!! לא צחקתי כך הרבה זמן!!
“הצחוק הוא בכי הנשמה”, שני שטרן, 2024
תודה!