שני שטרן

ברור שאני לא אקפיא את הילד שלי לכמה שעות, אני לא כזו מחרידה. אבל באמת אי אפשר להבין אותי, אם אני רק רוצה להיות אמא טובה יותר?

“אני מנסה להבין משהו,” אחת השדכניות נעמדה מול הצלחת המרוקנת שלה ושילבה את זרועותיה מולנו. “ביקשו ממני במפורש להגיע הערב כדי לפגוש בחורה באווירה נחמדה של איחוד משפחתי, ועל הדרך להכיר גם את המשפחה כולה. אז מה זה הקרקס הזה פה?”

“זאת תהיה הקטנה בבעיותינו,” שלומית חייכה בעצב. “בערב הלביבות הזה נצטרך להתמודד עם שש שדכניות שיופתעו לגלות שהן סועדות בחברת הקולגות שלהן. ועם אחות אחת שלנו שכנראה תחליף מנעולים בסופו של הערב.”

“בכלל לא אכפת לך ממנה, את שמה לב?” קטעה אותי אחותי הגדולה. “את דואגת לה כאילו היא ילדה קטנה. שתישן, שתאכל, שתקרא, שתהנה. אבל היא רווקה מבוגרת, אלישבע! הדאגה שלך אמורה להיות אחרת לגמרי!”

“כן! בדיוק! יפה שאת זוכרת. אז טעיתי. הוא לא היה הרוצח. אני שוכחת כל פעם את הכלל הבסיסי; תמיד צריך לחשוד במי שהכי פחות סביר שיעשה את זה.”

“אני דואגת?” פרומט משכה את משקפיה במעלה אפה. “את צריכה לדאוג, מותק. אחותך חושבת שכל יום היא נהיית צעירה יותר, אה?”

זאת הייתה פגישה שלישית הערב. מן הסתם שבוע הבא יהיו עוד שתי פגישות, ועוד אחת בשבוע שאחריו.
האם מופרך להתכונן לסגור בפגישה שישית? תמיד חשבתי שייקח לי הרבה יותר זמן להיות בטוח בעצמי, ושהספקות יוציאו אותי מדעתי. אף אחד לא אמר לי שיכול להיות ביטחון מוצק ויציב כל כך.

הוא הבן היחיד שלי, ויתכן מאד שאני האישה היחידה בעולם שאכפת לה ממנו באמת. הגיע הזמן שתהיה אישה נוספת כזו.

“בוא נעשה סימולציה של פגישה,” הוא הופיע ערב אחד בחדר שלי. העפתי מבט מודאג בחבר החדר הצעיר ממני שישן עמוקות עם הכרית על ראשו.