שני שטרן

“הוא לא יערוך לך תמונה מזוייפת או משהו,” היא שידלה אותי כשהתחלתי להתנגד. “זה לא שקר ולא הונאה. הוא פשוט אלוף בלהוציא תמונות שמשקפות את מי שאתה באמת.”

אני עדיין מצחיקה אותו לפעמים, עדיין שמורה לי הזכות. אבל רק עכשיו קלטתי שלצחוק של דוב בשנים האחרונות, יש תמיד אבל בסופו. כאילו משהו בו עוצר אותו לפני שיאבד שליטה. כאילו הוא חושב שלצחוק כזה חייבת להיות תמורה.

לא היה לי מושג על מה שוחח איתם אבא שלי בפגישה הזאת. האם הוא בחן אותם בלימוד? התעניין בהשקפות שלהם? התקיל אותם בשאלות מחשבה?
כל שידעתי היה שאבא תמיד חזר עם הבעה ספקנית ולא נלהבת, ושהבחורים הורידו.
תמיד. הם צלחו איתי שלוש פגישות טובות מאד, אבל לא שרדו פגישה אחת עם אבא שלי.

זה היה הרגע הזה, אותו דמיינתי במשך שנים. איך אעמוד מול יקותיאל שווימר, אספר לו מה עשה לי ואגרום לו לבקש ממני סליחה. לא ידעתי בוודאות מה אעשה עם הסליחה הזו או איך היא תעזור לי, אבל הייתי נחוש בדעתי להשיג אותה.

עליתי על האוטובוס, וכמעט אטמתי את אוזניי מפני המנגינות שעדיין היו שם. הרחקתי ממני את הגיטרה כדי לא לחשוב עליה. ירדתי בתחנה ודהרתי מתנשף הביתה. לא לחשוב לא לחשוב. לא לחזור.

“אנשים עושים טעויות…” הקול שלי מעד ועיניי צרבו. “אולי הם יהיו מאושרים, בסדר? אני לא באמת מגדת עתידות ואולי אני טועה. אבל מה אם לא? מה אם יכולתי להציל את האח שלך ומרוב שפחדתי מאמא שלך פשוט לא עשיתי כלום?”

היא לא ילדה בת שבע שנואשת לאמא, לכל אמא שהיא. שירה הייתה בת שלוש עשרה כשהתייתמה, ושום אישה לא תמלא את מקומה של אמה לעולם. אני תמיד אהיה הנודניקית, זו שפרצה לה לחיים כדי להרוס אותם, לקחת את אבא שלה ולהעמיד פנים שיש לה משפחה שלמה ומאושרת.

אולי טפשי מצדי להתעקש ככה. אמא הרי אף פעם לא מתווכחת אתי כשאני מוריד אחרי פגישה אחת, גם אם הטיעונים שלי לא משכנעים. כל מה שאני צריך זה לתת צ’אנס אחד להדסה, להוריד מיד אחריו ולהשיג לעצמי שקט לכל החיים.

הילדים שלי צדקו. באמת הרגשתי הרבה פחות צורך להתקשר אליהם ולשאול מה נשמע. באמת הייתי שבע ובריא יותר. היו לי חולצות מגוהצות. גרביים בלי חורים. אבל רציתי נואשות, באופן שהכאיב לי בבטן, לדבר שוב עם רותי.