זה היה הרגע הזה, אותו דמיינתי במשך שנים. איך אעמוד מול יקותיאל שווימר, אספר לו מה עשה לי ואגרום לו לבקש ממני סליחה. לא ידעתי בוודאות מה אעשה עם הסליחה הזו או איך היא תעזור לי, אבל הייתי נחוש בדעתי להשיג אותה.
עליתי על האוטובוס, וכמעט אטמתי את אוזניי מפני המנגינות שעדיין היו שם. הרחקתי ממני את הגיטרה כדי לא לחשוב עליה. ירדתי בתחנה ודהרתי מתנשף הביתה. לא לחשוב לא לחשוב. לא לחזור.
“אנשים עושים טעויות…” הקול שלי מעד ועיניי צרבו. “אולי הם יהיו מאושרים, בסדר? אני לא באמת מגדת עתידות ואולי אני טועה. אבל מה אם לא? מה אם יכולתי להציל את האח שלך ומרוב שפחדתי מאמא שלך פשוט לא עשיתי כלום?”
היא לא ילדה בת שבע שנואשת לאמא, לכל אמא שהיא. שירה הייתה בת שלוש עשרה כשהתייתמה, ושום אישה לא תמלא את מקומה של אמה לעולם. אני תמיד אהיה הנודניקית, זו שפרצה לה לחיים כדי להרוס אותם, לקחת את אבא שלה ולהעמיד פנים שיש לה משפחה שלמה ומאושרת.
אולי טפשי מצדי להתעקש ככה. אמא הרי אף פעם לא מתווכחת אתי כשאני מוריד אחרי פגישה אחת, גם אם הטיעונים שלי לא משכנעים. כל מה שאני צריך זה לתת צ’אנס אחד להדסה, להוריד מיד אחריו ולהשיג לעצמי שקט לכל החיים.
הילדים שלי צדקו. באמת הרגשתי הרבה פחות צורך להתקשר אליהם ולשאול מה נשמע. באמת הייתי שבע ובריא יותר. היו לי חולצות מגוהצות. גרביים בלי חורים. אבל רציתי נואשות, באופן שהכאיב לי בבטן, לדבר שוב עם רותי.
הייתי נמוכה מהמנהלת, אבל המעמד שלי כאבלה כביכול הגביה אותי, והקטין את קומתה שלה. באיזה עוד עולם שפוי הייתי יכולה לצחוק כך בפניה, והיא זו שהייתה מרגישה צורך להתנצל?
בארבע וחצי תהיתי אם הדבר הנכון היה פשוט ללכת ולדפוק על הדלת של שושי. ריקי יכולה לשמור בינתיים על הילדים. אבל לא יכולתי לעשות את זה לציפי. היא לא עדכנה כנראה את החברה שלה במרד נגדי, ולא הגיע לה עונש מביך כזה.
את לא יכולה להאזין למוסיקה כשבעלך האבירי מתנדב להסיע אותך כדי לגנוב כמה דקות נוספות של ביחד. לא הוגן לסגור את האוזניים והחושים כשהבעל המקסים שלך משתוקק לחלוק איתך מה עבר עליו היום. אין לך זכות לעצום עיניים בערב ולהתחבא בצלילים, כשאת אישה צעירה שאמורה לפטפט ולהגיב לבעלך שקורא לך.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’